חמדת שלמה חלק א כה

ולפ"ז לא מקשי ממה דמהני שטר ע"י אחרים דיש לומר הואיל ויכול לשחררו ע"כ בנתינת גט לידו מש"ה יכול לזכות ע"י אחרים. משא"כ כסף דאין בידו לעשות בע"כ מש"ה א"י לזכות לו ע"י אחר ע"כ הוצרך לאתויי הא דתנן זכין לאדם שלא בפניו ודוק

דף כ"ג ע"ב בעי רבה לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח וכו' עיין תוס' ד"ה מהו שיעשה שליח. ולולי דבריהם היה נ"ל דנפ"מ לפ"מ דקיי"ל גילוי דעתא בגיטין לאו כלום ואם רוצה הבעל לבטל השליחות צריך שיאמר לשון ביטול ולפ"ז נ"מ טובא דאם הוא בר עשיות שליח אם רוצה אח"כ לחזור צריך לבטל השליחות בהדי' אבל אם אינו בר עשיות שליח רק מטעם דזכות הוא לו לזה ודאי מהני גילוי דעת בעלמא שאינו רוצה בקבלת הגט, אך לא נתברר לי עדיין אם זה הענין דגלוי דעתא לאו מלתא הוא בכל עניני שליחות או דוקא בגיטי נשים, ואף שלא ידעתי חילוק בזה בין גט לשאר דברים אעפ"כ לא ידעתי מדוע לא הזכיר דבר זה רק בגט. ועיין בריטב"א לקמן בסוגיא דחוזר בשטר דמשמע דבכל מילי בעי ביטול שליחות בפני עדים, ועיי"ש בריטב"א שכתב כעין נ"מ זו וע"ד אחר

ועוד י"ל בישוב קושי' התוספות והרשב"א והריטב"א שהקשו מה נ"מ תיפוק לי' משום זכי. ויש לומר לפי מ"ש הרי"ף בגיטין דאפילו בתן גט לעבדי לא יתנו לאח"מ דתן כזכי לא מהני רק לענין חזרה אבל הגט צריך לבא לידו דוקא. ולפ"ז נ"מ טובא דאי מצי משוי שליח לא צריך הגט לבא לידו היכא דעשה שליח כמו בכל שליח לקבלה אבל משום זכי בעי דווקא מטי לידו. אך לכאורה קשה איך אפשר לומר דבעי מטי לידי' לרשב"א כיון דס"ל דל"א גיטו וידו באים כאחד א"כ ע"כ דלא בעינן מטו לידו דהא ע"י עצמו אי אפשר לו להשתחרר כלל. וי"ל לספרים דלא גרסי אף וס"ל לרשב"א יש קנין לעבד בלא רבו א"כ אפשר שנתן אחד לעבד חצר ע"מ שאין לרבו רשות בו ויכול להניח הגט תוך חצרו אבל אי מצי משוי שליח לקבלה אין צריך שיבא הגט לחצרו. שוב ראיתי בפ"י שכוונתי לדעתו בעזה"י בישוב זה אך בסיום דבריו כתב בד"א עי"ש וגם בתחלה עלה במחשבה לפני לומר כן אך לפי הגי' הנ"ל נראה נכון יותר כמ"ש כי סברתו אינה ברורה בעיני לומר דמיקרי יש לו יד ודוק

ועוד י"ל לפמ"ש הקצה"ח שהבאתי למעלה דאף בזכי שייך אשלד"ע ע"פ סברת התוספות דצריך להיות גם שליח של הבעלים וכמ"ש בפ' איזהו נשך ד"ה בשלמא ואני כ' שם בעז"ה דהיכא דעשאו שליח להדי' א"צ להיות שליח הנותן וכ"כ הש"ך ביו"ד. ולפ"ז נ"מ היכא דשייך אשלד"ע כגון שמשחררו לטובת העבד דל"ש סברת הר"ן שכתב היכא שעושה לטובתו ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו ובזה מיישב הגאון בעל נו"ב קושי' הגאון מהר"י די"ל דמיירי שאינו עושה לטובת העבד. אבל היכא שעושה לטובת העבד שייך לומר אשלד"ע והיינו משום דהוי שליח הנותן אבל אי מצי משוי שליח והוי שליח לקבלה ושוב ל"ה שליח הנותן רק שליח העבד לא שייך לומר אשלד"ע

גם בפשוט יש נ"מ לפ"ז אם מקבל השחרור אסר הנאתו על הרב א"כ אם הטעם משום זכי כיון דצריך להיות שליח הרב אסור וכדאיתא בסוגיא דנדרים שהביאו התוספות כאן אבל אי מצי משוי שליח אינו נעשה שליח הרב כלל רק שליח העבד ומותר במודר הנאה

שם גמרא כיון דגמר לה לה מאשה כאשה מה אשה מצי משוי' שליח אף עבד נמי. וקשה הא באשה אשכחן ג"כ דאינה יכולה לעשות שליח כגון קטנה כדאיתא פ' האומר קטנה שאמרה התקבל לי גטי אינו גט עד שיגיע הגט לידה שאין קטן עושה שליח וא"כ חזינן דאפילו באשה גופה היכא דיש דבר המונע עשיות שליחות א"י לעשות שליח ה"נ נימא בעבד כיון דאיהו ל"מ עביד ע"כ יש דבר המונע לעשיות שליחות והוי כמו קטנה. והדבר קשה להבין אם לא דנימא כיון דבאשה אשכחן עכ"פ באיזה אופן שליח לקבלה ע"כ גם בעבד צריכין לאשכוחי שליח לקבלה. ועכ"ז אינו מובן לי הא באשה אשכחן דמתגרשת ע"י עצמה ולא בעבד וע"כ לומר דמידי דתלי בטעמא לא ילפינן מגז"ש דכשנותן לאשה שייך לומר ונתן בידה משא"כ בעבד דאין לו יד ה"נ נימא בשליחות דבאשה שייך שליחות ע"כ כשנותן לשלוחה הוי כמו ידה משא"כ בעבד יש לומר דל"ש שליחות הואיל ואיהו לא מצי עביד. ואפשר לומר לשיטת ר"ת הנ"ל בפרק איזהו נשך דהיכא דזוכה בשביל אחר צריך להיות שליח הנותן ג"כ ל"ש לקיומי' כלל בעבד ונתן בידה דכתיב גבי אשה דבשלמא אי משוי שליח ושליח של אדם כמותו א"כ כשנותן לשליח הוי כנותן לידו דהא ידה לאו דוקא אפילו גגה חצירה מהני וה"ה שלוחו אבל אי ל"מ שליח רק ע"י זיכוי לא הוי נתינה לידו כלל. וע"כ עדיין צריך עיון לפענ"ד. ולא זכיתי עדיין להבין פשטות הגמרא וד' יאיר עיני ברחמיו הגדולים. ועפ"י סברת ר"ת הנ"ל יש להמתיק תי' הרשב"א באבעיי' אי מצי משוי שליח לקבלה דנ"מ אם אמר האדון הילך כמו שאמר שאינו רוצה שיזכה לו רק להיות שלוחו של העבד. ולפמ"ש בשיטת ר"ת דהיכא דזוכה מעצמו נעשה שליח המזכה והיכא דעשאו שליח להדיא אינו רק שליח המקבל ע"כ היכא דאמר תן כזכי עשה שליח הנותן ג"כ משא"כ היכא שאומר שיהיה שליח העבד אין צריך להיות שליח הנותן אי מצי משוי שליח וע"כ אינו נעשה רק שליח העבד וע"כ שפיר אבעיא להו היכא דאמר להאדון שהוא שליח קבלה ומקבלו בתורת שליח קבלה וא"צ להיות שליח הנותן. ואי מצד הדין ל"מ משוי שליח ושליח הנותן לא נעשה ל"מ קבל הגט. ולפ"ז י"ל דנ"מ אפילו היכא דלא אמר לי' הילך כמו שאמר רק סתמא ודוק. ויש לכוון סברא זו בתוספות שכתבו כעין תי' של הרשב"א ולא כתבו שאמר לו הילך כמו שאמרה ולפמ"ש דברי תוס' מובנים על נכון ודוק

שם אלא הא דאמר ר"ה ברי' דר"י הני כהני וכו'. וקשה לכאורה דלמא ר"ה ברי' דר"י קאמר לדידן דלא אשכחן מידי דאיהו ל"מ עביד ושלוחו מצי עביד אבל לרשב"א מוכח דזה ל"ה כלל כיון דילפינן לה לה מאשה. וי"ל דקשי' להגמרא מנ"ל לר"ה ברי' דר"י להמציא שלוחא דרחמנא נינהו דלמא אין סברא כלל לאמר שלוחא דרחמנא וע"כ שלוחו דידן אע"ג דאנן ל"מ למיעבד וע"כ לומר דר"ה ברי' דר"י ס"ל דזה אין שום סברא בעולם אשר ע"כ הכריח מזה שלוחו דרחמנא ע"כ הקשה הגמרא כיון דלרשב"א ע"כ לא אמרינן סברא זו א"כ מנ"ל להוכיח שלוחו דרחמנא נינהו

תוס' ד"ה דאמר ר"ה הני כהני וכו' אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו הוי הקרבן כשר וכו', ועיין במהרש"א. ואינו מבין הא איתא להדי' שם בנדרים דף ל"ו אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים ועיין שם בהר"ן שפי' אף אי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו אפ"ה בעי דעת בעלים דרחמנא שוינהו לכהני שלוחא כל היכא דאיכא דעת בעלים, ועיין בתוס' ישינים שם

עיין בהר"ן שהקשה על הרי"ף שכתב בכסף דזכות הוא לו כרבנן משמע להדי' דבע"כ אינו יוצא בכסף ע"י אחרים וכיון דהגמרא מסיק לעיל שאני כסף דקבלת רבו גרמה לו אפילו בע"כ מהני ומנ"ל דרבנן פליגי בהא על ר' מאיר ועיין חי' רשב"א שהוכיח ג"כ מקושי' הגמרא בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא מכדי שמעינן לרבנן זכות הוא לעבד. דלמא לאפוקי מר' מאיר אתי עיי"ש. ולענ"ד צע"ג א"נ דלר' מאיר מהני כסף על ידי אחרים בע"כ וע"כ צריך לומר אע"פ שאין העבד רוצה לזכות בעצמו אפ"ה יצא לחירות הואיל והרב מסלק זכותו ע"י הכסף. ועיין בפ"י שכתב לר' מאיר הטעם דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור וקשה לפ"ז האיך יליף רבא לעיל מדין עבד כנעני הילך מנה והתקדשי לפלוני מהני אע"פ שאין המעות בא מן המקדש דלמא שאני ע"כ הואיל וא"צ דעת העבד כלל ואין צריך הכסף רק לסילוק האדון ע"כ מהני ע"י אחרים משא"כ בקדושין דהוי קנין שנקנית להמקדש דלמא אינה נקנית רק ע"י כסף המקדש וצע"ג. ועיין מ"ש לעיל דלפ"ז היה מקום למ"ש הב"י בדעת הר"מ דטעמא דאשה משום גז"ש דלה לה אך לפמ"ש לעיל בישוב דברי הר"מ ודמוכח ממ"ש הר"מ מדין חליפין דלא כדברי הב"י הדבר תמוה מאוד

ולולי דמסתפינא היה נ"ל לפרש כך דלכאורה קשי' טובא על עיקר קושי' לר' מאיר דכסף ע"י אחרים ע"כ שלא מדעתו מדתני בברייתא שטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים א"כ ע"כ מיירי שלא מדעתו דמדעתו אף שטר מהני דהוי שלוחו, וקשה לי הא קיי"ל באשה אפי' גלתה דעתה שרוצת להתגרש אפ"ה לא נתגרשה בקבלת השליח כדאמר בירושלמי בגיטין (ר"פ האומר) הגע עצמך שצוחה להתגרש אני אומר שחזרה בו כיון דגוף הדבר הוא חוב וכן קיי"ל בש"ע סימן ק"מ ולשיטת הב"ח אפילו אמרה בשעת קבלת הגט שרוצת ל"מ [עיין בב"ש סימן ק"מ ס"ו] ולפ"ז קשה דלמא הפי' הוא בכסף ע"י אחרים שאמר העבד שהוא מרוצה ואפ"ה בשטר לא מהני כיון דלא עשאו שליח להדי' ולר' מאיר דהוי חוב לא מהני כמו באשה וע"כ צ"ל דאביי היה סובר כיון דהוי חוב אף כסף ע"י אחרים לא מהני וצריך ג"כ שליחות בנתינת הכסף וכיון דהוי חוב ול"ה שליחות ע"י ריצוי לחוד אף בכסף אינו מועיל והוצרך לשנויי שאני כסף הואיל וקונה