חמדת שלמה חלק א כד

הנמכר לנכרי ג"כ ממדרשו של ר"ש. וצ"ל דבע"ע הי' אפשר לומר משום שלא יטמע בין הנכרים ע"כ יפה כוחו בכל דבר ע"כ קאמר משום ונגאל כולו ולא חציו עכ"פ זה ל"ק נילף קל וחומר ממקדיש דק"ו וודאי ליתא דהא לר' שמעון אדרבא הסברא נותנת להיפוך הואיל ויפה כוחו לענין יובל הורע כוחו לענין גאולת חצאין משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דבתי ע"ח אינו נגאל לחצאין ומוכח דהסברא הוא להיפוך דהיכא דיפה כוחו לענין אחד ראוי להיות יפה כוחו לגמרי שפיר מצינן למילף ק"ו ע"ע הנמכר לנכרי ממקדיש. אך הא קשי' מדתי' רבינא משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לנכרי יוכיח דאינו נגאל וזה משני אליבא דרבנן דר"ש א"כ מוכח דאף לרבנן דר"ש ע"ע הנמכר לנכרי אינו נגאל לחצאין והדרי הקושי' לדוכתי'. והכ"מ והלח"מ לא העירו כלל מהא דרבינא ועיין בפני יהושע שהקשה עליהם על שלא הקשו יותר מהא דרבינא, ולכאורה אפ"ל לפמ"ש דקשה טובא למה הוצרך למילף משדה אחוזה וע"ז איכא פירכא שאינו נגאל מיד הו"ל למילף מבתי החצרים שנגאלים מיד ויוצאים ביובל כמו דאיתא להדיא במשנה סוף ערכין ואפ"ה אינן נגאלים לחצאין כמ"ש התוספות להדי' להכריח כן וכן הקשה המהרש"א. וע"כ ליישב זה צ"ל דרצה לילף שדה אחוזה דמקדיש דהוי דומה לשדה אחוזה דמוכר וע"כ היה תחלת הילפותא משדה אחוזה. אך על רבינא קשה למה הוצרך לומר ע"ע הנמכר לנכרי יוכיח למה לא אמר בתי החצרים יוכיח. ואפ"ל דבשביל זה גרס הר"מ באמת כן בתי החצרים יוכיח. אמנם אפ"ל דרבינא ס"ל כיון דע"כ צריכין לבא לילפותא דבתי החצרים הו"ל לברייתא ללמוד תיכף מבתי החצרים חדא מחדא דבשלמא מע"ע י"ל דל"מ למילף חדא מחדא דמצינן למימר בע"ע ה"ט כדר"י בר' חנינא כמה קשה אבקו של שביעית כדאיתא לעיל אבל מבתי החצרים הוי מצי למילף וכיון דסוף דינא ע"כ מבתי החצרים הוי לי' תיכף למילף מבתי החצרים ע"כ ס"ל לרבינא דברייתא ע"כ כר"א דס"ל וגאל ממכר אחיו חובה. וע"כ תו לא מצי למילף ע"ע בק"ו ממקדיש דמצינן למימר בתי חצרים יוכיח אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע דוגאל ממכר אחיו רשות ובע"ע הוי חובה וחזינן דהתורה חששה טובא על פדיונו שלא יטמע בין הנכרים שפיר מצינן למילף דנגאל לחצאין מק"ו דמקדיש

ובזה היה אפ"ל מה שפסק ר"ש כר"ש דאמר מקום שיפה כוחו הורע כוחו ודלא כרבנן עיין בפ"י ולפמ"ש אפ"ל דס"ל ג"כ כתי' דרבינא דצ"ל לרבנן ע"ע הנמכר לנכרי יוכיח וע"כ דרבנן דברייתא היינו ר"א דס"ל וגאל ממכר אחיו חוב ודלא כר"י כמ"ש לעיל דלר"י איכא למילף ק"ו וליכא למימר בתי חצרים יוכיח דמה להנך שכן רשות וכיון דאתי' כיחידאי כר"א דשמותי הוא ע"כ יכול לפסוק כר"ש החולק עליו ולדידי' ליכא ק"ו בע"ע דמשום דיפה כוחו אדרבא הורע כוחו אבל סתם גמרא דמייתא אח"כ תני חדא נגאל לחצאין ותני חדא אינו נגאל לחצאין ל"ק הא רבנן הא ר"ש משמע דמוקי ברייתא דאינו נגאל כרבנן דהוי רבים נגד ר"ש ע"כ פסקינן דאינו נגאל לחצאין. ויש קצת ראיי' לזה ממאי דבעי לקמן ר"ה בר חננא מר"ש בתי ע"ח נגאל לקרובים או אין נגאל דגאולתו לחצאין כתיב לקרובים לא כתיב ופשיט לי' מבכל תתנו האי לקובעו חובה אליבא דר"א. וקשה לר"י נילף מבכל תתנו, ולפמ"ש י"ל דר"ש פירש דהאבעיי' קאי לרבנן דר' שמעון ואיהו מוקי רבנן דר' שמעון כר"א ודוק היטב. הנראה לפום רהיטא כתבתי. וצ"ע עוד לעת הפנאי

דף כ"ב ע"ב בגמרא אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה. ולכאורה קשה למאן דאמר דמשיכה אף במטלטלין ל"ה קנין דאורייתא מהיכא תיתא יהיה ע"כ נקנה במשיכה ועיין בפ"י. ולפום רהיטא נ"ל דהיינו טעמא דמסברא קנין משיכה הוא מעולה וכמו דאשכחן במתנה היכא דליכא זוזי דמהני משיכה לכ"ע וכמ"ש התוספות בע"ז והא דלא מהני במכר ע"כ היינו טעמא דלא סמכא דעתי' דלוקח אולי לא יתן לו מעותיו [וחליפין שייך. לומר בההוא הנאה] וכיון דאשכחן דקרקע נקנה בשטר וחזקה ולא חששה התורה ללא סמכא דעתי' ועבדים הוקשו לקרקעות דוק מינה דגם בעבד לא חיישינן ללא סמכא דעתי' וממילא משיכה קונה

שם גמרא ר' יהודא הנדאי גר שאין לו יורשים הוי וכו' ואמטינא לגו ביתאי, צ"ע לפמ"ש הפוסקים דאכילת פירות לא הוי קנין וע"כ בעי בעבד שיעשה שימוש בגופי' כגון הרחיצה או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהוא מעשה עבדות. ולפ"ז איני מבין מאי מהני הא דקאמר אמטינהו לגו ביתאי דזה לא הוי מעשה עבדות מה שהוליך המנעל לביתו של מר זוטרא דודאי לא מת הגר בשעת חליצת המנעל דלענין מה הי' אומר ואמטינהו לגו ביתאי כיון דלא נ"מ מידי בזה רק בחליצת המנעל, והי' אפשר לדחוק ולומר דהולכת המנעל לביתו הוא ג"כ מעשה עבדות, אך יותר קשה לדעת הכ"מ שכתב לדעת הרמב"ם דאף דאכילת פירות מהני ואפ"ה גבי עבד בעי שיוליך כליו אחריו לב"ה, ואסברה הכ"מ דאף דאכילת פירות מהני היינו טעמא כיון שאכל פירות השדה ניכר לכל שהשדה הוא שלו ע"כ הוי חזקה, אבל בעבד שעושה לו כסות מנא ידעינן שהכסות הוא שלו אבל בהולכת כליו לב"ה ניכר לכל במאי שהוליך אחרי רבו כדרך עבד שמוליך כלים של רבו אחריו לב"ה, ולפ"ז ודאי קשה מאי מהני הולכת המנעל לביתו של מר זוטרא, דודאי דוחק לומר שהיה מר זוטרא הולך לביתו עם העבד בלא מנעל או שהלביש לו מנעל אחר דזה אינו במשמע, וצ"ע

דף כ"ג ע"א גמרא בכסף ע"י אחרים אין ה"ד אילימא שלא מדעתו הא שמעינן לי' לר"מ דאמר חובה הוא לעבד. עד סוף הסוגיא. וקשה לי דבקצרה הוי לי' להקשות מ"ש כסף דמועיל ע"י אחרים ומ"ש שטר ולא הוי צריך לאתויי הא דר"מ. ונראה לי לפמ"ש בתשובת נודע ביהוד' (מ"ק חלק אה"ע סי' ע"ו) להגאון מהר"י סג"ל לשיטת הסוברים דהיכא דאין שליח לדבר עברה המעשה בטל והקשה מתן גט זה לעבדי נימא אשל"ד דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. ותמה הגאון נודע ביהודה (סימן ע"ז) כיון דתן כזכי ל"ה שלוחו של בעה"ב העושה איסור בשיחרור רק שליח העבד שאינו עושה איסור בקבלת השיחרור. ועיין בקצה"ח (סימן קפ"ב) תמה על הגאון נו"ב דגם שליח קבלה נעשה שלוחו של הנותן ויצא לו כן מתוספות איזהו נשך (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא סיפא לחומרא] עיי"ש וע"כ יפה הוכיח הגאון מהר"י סג"ל עיי"ש. ולפ"ז בלא מתני' דגיטין לא הו"מ להקשות מ"ש כסף ומ"ש שטר דהו"מ למימר היינו טעמא בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים משום אשל ד"ע ובאמ' המעשה בטל משא"כ בכסף שפיר מהני דבכסף ל"צ להיות שליח של הרב כלל רק שליח של העבד כיון דאין הרב נותן כלל. גם שליח של העבד ל"צ להיות דלא בעינן שליחות לנתינת הכסף להרב והוא פשוט וע"כ ל"ש אשלד"ע ע"כ מהני ע"י אחרים. אבל ממתניתין דגיטין מוכח ע"כ או דלא שייך בזה אין שלד"ע. או דאין המעשה בטל מדאמר ר"מ אם רצה לחזור בשניהם יחזור מוכח דאם אינו חוזר הוי שליחות וע"כ ממילא הוצרך להביא מתני' דגיטין ע"כ מקשה בפשוט ממתני' דגיטין

עוד נ"ל לומר דמ"ד חובה הוא לעבד שיצא לחירות וודאי ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות לפמ"ש הר"ן דטעמא דלעולם בהם תעבודו משום לא תחנם ויש לומר דהיינו דוקא למ"ד זכות הוא לעבד ושייך בי' לא תחנם משא"כ למ"ד חובה אין כאן לא תחנם כלל וע"כ יותר מסתבר לעולם בהם תעבודו רשות וע"כ כיון דמייתי הא דסובר ר"מ חובה הוא לעבד שוב ל"ש למימר משום אין שליח לדבר עבירה

שם וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו. עיין חדושי רשב"א שהקשה דהו"ל לאקשויי בקצרה כיון דשטר מהני ע"י אחרים למה יהיה בכסף דוקא ע"י עצמו. ולא הוצרך לאתויי הא דס"ל לרבנן זכות הוא לעבד. ואפשר לומר לפ"מ דאיתא בגיטין דר"מ דס"ל חוב הוא לעבד משום שפוסלו מתרומה ואסרו בשפחה וכי תימא זרק לי' גיטא שבק לי' וערק ואזל לעלמא. ולפ"ז בלא מתני' דגטין הו"מ למימר טעמי' דרבנן דס"ל מש"ה לא הוי חוב ע"י אחרים משום דאי בעי זרק לי' גיטא ולא סבירא לי' דא"כ שבק וערק ואזל לעלמא. ועיין חי' רשב"א בענין פסק הלכה שרוצה להוכיח ממאי דאמר שבק לי' דלרבנן יכול לזכות לו אפי' עומד וצווח דאל"כ אף במזכה לו ע"י אחר יכול לומר שאינו רוצה וא"כ מאי השיב ר"מ לחכמים אי בעי שבק לי' הא אף ע"י אחר יכול לבטל הגט עיי"ש והוא בעצמו כתב בזה לולי דמסתפינא הייתי אומר כן. אבל דעת הפוסקים אינו כן וע"כ הדיחו הנ"ל אי בעי שבק לי' אינו פשוט כ"כ וע"כ הו"מ למימר טעמא דרבנן מש"ה מהני שטר ע"י אחרים דלא הוי חוב משום דאי בעי זרק לי' גיטא. משא"כ בכסף יש לומר שפיר דהוי חוב וזה אינו בידו לעשות דאחר אינו רשאי לחוב לו ובלא כסף י"ל דאינו רוצה לשחררו ול"ש לומר א"ב זרק לי' גיטא ע"כ הוי חוב מש"ה בכסף ע"י עצמו. ע"כ הוצרך הגמרא לאתויי הא דרבנן ס"ל זכות הוא לעבד ועי"ש בתוספות ד"ה השבתנו משמע דלרבנן הוי בפשיטות זכות משום דאית להו אומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וכן מה שמתירו בבת חורין ול"צ לטעמא דא"ב זרק לי' גיטא וע"כ הקשה הגמ' שפיר למה לא מהני כסף ע"י אחרים

עוד יש לדקדק למה הוצרך לסיים ותנן זכין לאדם שלא בפניו הא זה מוכח ממתני' דגיטין דלרבנן תן כזכי בעבד מש"ה אינו יכול לחזור ומוכח דזכין שלא בפניו. ולפ"ד הרשב"א הנ"ל דס"ל מה שיכול לעשות לו בע"כ אפילו עומד וצוח מהני היכא דהוי זכות