חמדת שלמה חלק א כג

וי"ל הוכחה לפירוש זה דלרנב"י נשואין עושה לפמ"ש הגהות מיימו"ן על הא דפסק הר"מ הא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך אע"ג דלא מוכח רק לריב"י וכתב הוא דבאמת הוי סברא חיצונה מטעם ערבות כקושי' התוס' וכ"ה בס' התרומה עי"ש. ולפ"ז יקשה קושי' רש"י למאי נ"מ קאמר רנב"י לריב"י אפילו תימא מעות ראשונות לקדושין ניתנו דלענין דלהוי שפחות אחר אישות הא לשיטת הר"מ ע"כ ל"ה שפחות אחר אישות מדכתב מוכרה אלמנה לכה"ג ולענין צאי וקבלי קדושיך ג"כ אין נ"מ כיון דהוי סברא חיצונה מטעם ערבות לפמ"ש הגה"מ הנ"ל. ולפמ"ש דרנב"י י"ל דס"ל מש"ה נשואין עושה משום מעות ראשונות לק' ניתנו ע"כ קאמר אפ"ת לריב"י מעות ראשונות לק' ניתנו לנ"מ דנשואין עושה ובזה א"ש טפי דל"צ הגמרא לאתויי רק הא דאמר רנב"י אפ"ת לריב"י מעות ראשונות לק' ניתנו דמזה גופא מוכח דס"ל נשואין עושה דאל"כ אין נ"מ. ואין להקשות לפ"ז מנ"ל אליבא דאמת דאירוסין עושה דלמא נשואין עושה די"ל רנב"י גופי' הא דדחיק לומר לריב"י מעות ראשונות לק' נתנו משום דמשמע לי' פשטא דקרא אם אחרת יקח לו דיעוד נשואין עושה וקשיא ליה טעמא מאי וע"כ משום דמעות ראשונות לק' ניתנו וקשיא לריב"י ע"כ קאמר דאף לריב"י מעות ראשונות לק' נתנו וע"כ אתיא שפיר פשטא דקרא משא"כ לדידן דקיי"ל מעות ראשונות לאו לק' נתנו לריב"י מדאמר רבא אר"נ מדברי ריב"י נלמוד א"כ ע"כ לריב"י לאו נשואין עושה וע"כ דלא משמע מאם אחרת יקח לו דנשואין עושה ע"כ ממילא אף לרבנן אין ראי' דנשואין עושה ואין לחדש מחלוקת בזה ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון מאוד בישוב הגי' ופסק הר"מ

ועיין בפנים מאירות (חלק ג' בחי' קדושין) ישוב להר"מ הנ"ל נראה ג"כ דהי' מפרש בפשיטות דמאי דאמר רנב"י תנא בקדושין דעלמא קאי לאו בדרך דיחוי עי"ש לפי דרכו. ולענ"ד דבריו נפלאים ממני שכתב דמש"ה הוצרך לומר ריב"י הוא דאמר מעות ראשונות לאו לק' נתנו דלולי זאת תיקשי לר"א דס"ל מוכרה לקרובים ואין המכירה תלוי ביעוד ע"כ הוי שפיר שפחות אחר אישות אי מעות ראשונות לק' ניתנו. ותמי' הא לר"א מעיקרא ל"ק דס"ל מוכרה לשפחות אחר אישות ומשכחת שפיר דמוכרה אלמנה לכה"ג אף אי מעות ראשונות לק' נתנו. ולגי' התוספות דגרסי לר"ע מוכרה לשפחות א"א ור"א ס"ל א"מ לשפחות א"א ואם כן לכאורה יש מקום לדברי פמ"א הנ"ל. אך ג"ז אי אפשר דלפ"ז ע"כ לומר דושוין לא קאי לר' אליעזר דלדידי' אין חידוש בזה דהא ס"ל מוכרה לקרובים]. דאל"כ מאי משני לרנב"י הא מני ר' עקיבא הוא עדיין תיקשי לר"א דס"ל אין מוכרה לשפחות אחר אישות אלא ע"כ דושוין לא נקט כלל בשביל ר"א וא"כ הדרי' הקושי' לדוכתי' למה הוצרך לומר אליבא דריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקדושין נתנו לפי שיטת הר"מ ותמי' גדולה על הגאון הנ"ל

דף י"ט ע"א אמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך והקשו התוספות ת"ל מדין ערבות ותי' הואיל ולא דיבר למקדש ל"ש ערבות וכ"כ הרא"ש. עוד כתב הרא"ש דמיירי אפילו בק' שטר דל"ש ערבות. ולכאורה משמע דלתי' השני לא צריך לחילוק הנ"ל ואפילו לא דיבר למקדש שייך ערבות. דאל"כ למה הוצרך לתי' השני. אמנם קשה דלפ"ז מנ"ל ללמוד באמת מקדושי יעוד הא התם שייך ערבות מה שמוחל לה הפרוטה שיש לו עליה. ונ"ל די"ל ביעוד כיון דמצוה ליעדה ל"ש לומר בהאי הנאה כמו בערב דהא עושה כן בשביל מצות יעוד והוי מצווה ועושה ולא מיקרי זה הנאה מה שעושה על פיו כמו בשאר ערב דלדעתי' דנפשיה עביד ואפ"ה מהני וע"כ מוכח דאפילו בקדושי שטר מהני וקושי' התוספות והרא"ש שהקשה ת"ל משום ערבות ל"ה רק על צאי וקבלי למה הוצרך למילף מיעוד ת"ל משום ערבות

שם בתוס' בד"ה במלוה שיש עלי' משכון. וא"ת כיון דבהנאת מ"מ מקודשת א"כ למה אנו צריכין ללמוד מריב"י. וי"ל דהכי גרע כיון שאינו מחזיר המשכון י"ל דלא סמכה דעתה וא"ת היכי יליף מריב"י הא התם מחזיר לה משכון והכא ל"מ לה משכון וי"ל דפשיטא לי' דלריב"י אין עיקר היעוד מחמת חזר המשכון רק מחמת מחילת המלוה. עיין מהרש"א שהקשה דמ"מ האיך מצינן ללמוד מיעוד הא התם מחזיר לה גופה ול"ש ל"ס דעתה. עיי"ש שנדחק. ולענ"ד נראה לפרש דברי תוספות דודאי לענין סמכא דעתה גם ביעוד שייך כיון שעדיין היא ברשותו כמקדם ויכול לשעבד בה בע"כ יש לומר דל"ס דעתה והא דכתבו התוספות בקושי' השני' הא התם מחזיר לה המשכון עיקר קושי' התוס' דמנ"ל לומר דהקדושין הוי במלוה שיש לו עלי' וע"כ יליף דמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דלמא במלוה אינה מקודשת כלל רק עיקר הקדושין הוא במשכון דהיינו גופה ע"ז תי' דפשיט לי' דמקדשה במחילת המלוה. ונראה דהיינו טעמא כיון דקרא סתמא כתיב אם לבנו יעדנה משמע שמייעדה באיזה אופן שיהיה גם אורחא דמלתא הוי הכי וכיון שמקדשה במלו' מוכח דבמלו' שיש עלי' משכון מקודשת. ובזה אתי שפיר מ"ש התוספות להלן דע"כ ריב"י ס"ל ע"ע אין גופו קנוי. ולכאורה הוא תמי' מנ"ל לר"נ דריב"י ס"ל הכי דלמא ס"ל גופו קנוי ואין ללמוד דמקודשת במלוה שיש עליה משכון וראיתי שבפ"י הקשה כן. וע"ד שכתבתי א"ש דמשמע לי' דקרא לבנו יעדנה משמע באיזה אופן שיהיה ממילא משמע במוחל על גרעונו ג"כ דהיינו במלוה שיש עליה משכון וממילא מוכח דריב"י ס"ל אין גופו קנוי. ולפ"ז נ"ל מוכרח לכאורה לפמ"ש התוס' בקושיא הקודמת מה אנו צריכין למילף מריב"י הלא בהנאת מ"מ מקודשת. ולכאורה היה נ"ל דקושיית התוס' הוא דלמא התם מיירי בהנאת מ"מ וע"כ תי' דהתם גרע די"ל ל"ס דעתה, ולפ"ז הי' אפ"ל דגם אליבא דאמת אינה מקודשת רק בהנאת מחילת מלוה רק דילפינן מריב"י דל"א ל"ס דעתה. אמנם זה דוחק דהא ר"נ סתמא קאמר במלוה שיש עלי' משכון גם בש"ע כתב סתם במלוה שיש עליה משכון ולא הוזכר הנאת מחילת מלוה. גם לפי תי' התוס' דקרא מיירי בכל ענין לפי מה שפרשתי הו"ל לתרץ דקרא משמע אפילו בלא הנאת מחילת מלוה. גם לפ"מ שפי' רש"י דבהנאת מ"מ מקודשת שהיתה צריכה ליתן פרוטה לפייס אותו שימחול לה, נראה דאם כל המלוה ל"ה רק פרוטה אינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה כיון דמלוה גופה ל"מ הנאה גמורה, וא"כ בשלמא אם המלוה הוא סך גדול שייך לומר שהיתה נותנת פרוטה שלא יהיה לה שום נגישה אבל אם כל המלוה הוא פרוטה נראה דל"ש זה, (ועיין לעיל מה שכתבתי כעין זה בתן מנה לפלוני וכמשמע מדברי הריטב"א שם] וא"כ ביעוד כיון דתני להדי' אם נשתייר שו"פ מקודשת דכל המלוה ל"ה רק פרוטה א"כ אין הנאת מחילה שוה פרוטה

ע"כ נ"ל דכוונת התוס' דס"ל בפשיטות נהי דבמלוה אינה מקודשת מ"מ כיון דבהנאת מ"מ מקודשת וע"כ הא דאינה מקודשת במלוה ול"א דהוי ממילא הנאת מ"מ וכמ"ש הרמב"ם על פי' רבותי' וצ"ל אולי תפייס אותו בלא זה וע"כ לא נחשב אצלה לקבלה משא"כ במלוה שיש עליה משכון ועי"כ מחזיר לו המשכון ס"ל להתוס' דודאי לא גרע מהנאת מ"מ ומיקרי הנאה וע"כ מהני אפילו לא פריש בהנאת מ"מ ואפילו שכל המלוה ל"ה רק פרוטה ודוק. ועיין בפ"י נ"ל מוכרח מדבריו דהיה מפרש דקושיית התוס' דמיירי שפירש להדיא בהנאת מ"מ. דלולי זאת ל"ה מתרץ על קושי' שהקשה דלמא כוונת ר"נ למילף הנאת מ"מ ותי' דא"כ למה נקט משכון, ולפמ"ש י"ל דקמ"ל דבזה ל"צ לומר בהנאת מ"מ, ולענ"ד נראה נכון כמ"ש ודוק

ד' כ' ע"ב בעי מיניה ר"ה ב"ח מרב ששת ע"ע הנמכר לנכרי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין אמר ליה אינו נגאל לחצאין וכו' אמר אביי את"ל נגאל לחצאין יש בו להקל ולהחמיר ופסק הר"מ כאת"ל דאביי דנגאל לחצאין ותמה הכ"מ והלח"מ כיון דר"ש פשיט להדיא דאינו נגאל לחצאין למה הניח פשיטותיה דרב ששת, ועיין לח"מ שהאריך וכתב דצ"ל שהי' גירסא אחרת להר"מ ז"ל. ולענ"ד נראה די"ל בדרך הפשוט, עיין תוס' ד"ה משום דא"ל ע"ע הנמכר לנכרי יוכיח ועיי"ש במהרש"א שכתב ליישב תמיהת המהר"י ב"ן לב על תוס' במ"ש דאיכא למילף ק"ו מוכר שדה אחוזה ממקדיש דנגאל לחצאין. והקשה המהר"י ב"ן לב הא איכא למימר ע"ע הנמכר לנכרי יוכיח וכתב המהרש"א לתרץ דהא דאמר ר"ש ונגאל כולו ולא חציו לא מיתורא דקרא קדרש רק ממשמעותיה אבל אי אית לן ק"ו דנגאל לחצאין אין ראייה לבטל הק"ו וע"כ לפי הו"א זו אי לא כתב כדי גאולתו והו"א דשדה אחוזה ובתי החצרים נגאלים לחצאין. גם ע"ע היה נגאל לחצאין מק"ו דמקדיש אבל עכשיו דכתיב כדי גאולתו ליכא למילף ע"ע מק"ו דמצינן למימר בתי החצרים יוכיח עי"ש. ולכאורה יש להקשות ע"ד דעדיין קשה נילף ק"ו ע"ע ממקדיש וא"ל בתי החצרים יוכיח דהא אנן קיי"ל כר' יהושע לקמן דאמר וגאל ממכר אחיו רשות ובע"ע הוא חוב כדאמר לקמן לקובעו חובה אפילו אליבא דר"י אתי וכמ"ש רש"י כדי שלא יטמע בין הנכרים א"כ אין לומר יוכיח מבתי החצרים די"ל מה להנך שהן רשות משא"כ בע"ע שהוא חובה. אמנם על רב ששת ל"ק דהא רב ששת פשיט לקמן דבתי ע"ח נגאלים לחצאין משום הואיל והורע כוחו שא"י ביובל יפה כוחו שיגאל לחצאין כדאמר לקמן ממדרשו של ר"ש. ולכאורה צריך להבין למה לא פשיט בע"ע