חמדת שלמה חלק א כב

ד' י"ד ע"ב והפדה מלמד שמגרעה. ופי' רש"י שמסייע בפדיונה ואי לא מקנייא מאי מגרעה. והקשה הרשב"א והריטב"א דלמא קנאה בשטר רק שמגרעה מדמי שוויה שנתן בשבילה ע"כ פירש פי' אחר בגמרא. ונראה ליישב דברי רש"י דלכאורה צריך להבין מאי זה שמסייע בפדיונה כיון שנותנה לו בשביל השנים שנשתיירו מה זה סיוע דזה אינו ענין לגרעון דאף שנותנת לו כל המעות שנתן בעדה שייך סיוע זה. אבל סיעות הגרעון אינו ענין לזה. ע"כ היה נ"ל דיש לומר כך כיון שקנאה בכסף ולא נתן הכסף בדרך שוי' רק לקנין א"כ כל כמה שאינה מחזירה לו כל הכסף הו"א דאינו חוזר הקנין דכל יום ויום נקנה בהדמים שנתן. בשלמא אם קנאה בשטר והכסף נתן בעד שווי' חשבינן שפיר כיון שנתן בעד שויה לו' שנים ו' מנים ממילא מגיע לכל שנה מנה אבל היכא שנתן בדרך קנין י"ל שפיר דלא חשבינן כלל השנים שעברו רק צריכה להחזיר לו כל הכסף ע"כ קמל"ן הקרא והפדה שמסייע שאף כסף קנייה יוחשב לפי השנים. ולפ"ז מוכח שפיר דנקנית בכסף, ומיושב עם זה מה שהיה קשה לי על הא דאיתא לעיל ב"ש ילפי קדושי כסף מאה"ע ואמה העבריה בעי דינר או לפחות שתי פרוטות (ועיין במ"ש לעיל] דאי לא מאי מגרעה. והיה קשה לי קנאה בשטר מאי איכא למימר וע"כ צ"ל דמגרעה מדמי שויה שנתן בעדה א"כ דלמא בכסף נמי נקנית בפרוטה רק שמגרעה מדמי שויה. אח"כ ראיתי בפרישה בסוגיי' זו שהרגיש בזה. ולפענ"ד דבריו דחוקים למאוד. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא אם קנאה בשטר ונתן בעדה דמי שוויה וודאי שייך גרעון מדמי שויה שנתן וכן אם קנאה בפרוטה שנתן לשם קנין ובדמי שויה שנתן יותר ודאי דעל דמי שויה שייך גרעון כיון שקנאה בו' מנים נמצא קנה כל שנה במנה אבל על הפרוטה שנתן לשם קנין לא שייך גרעון כיון דאותה הפרוטה נתן על כל הו' שנים לא בתורת שויה מש"ה לא מצי מגרע. ואע"ג דעל דמי שוי' שנתן מ"מ שייך גרעון. מ"מ הפרוטה שנתן לשם קנין צריך ג"כ לגרע ואותו הפרוטה אי אפשר לגרע כיון שנתנה על כל הו' שנים. ונהי דכתב רחמנא והפדה מלמד שמסייע בפדיונה וכמ"ש לעיל דיוחשב דמי הקנין לפי השנים אבל מ"מ בפרוטה לא שייך זה דמפרוטה אי אפשר לגרע. ודוק היטב בס' זו כי לפענ"ד נראה נכון וישר למאוד

תוס' ד"ה ולא אזנו וא"ת ולמה לי וכו'. ולכאורה יש לומר. דנפקא מינה בעבד ממזר שמותר בשפחה כנענית ומסר לו רבו מדעתו. ועיין בריטב"א ובתוספות לקמן (ד"ה ואידך) דמוכח דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית למ"ד אין רבו מוסר לו אבל לפמ"ש בממזר אתי שפיר

דף י"ח ע"ב הכא בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה. עיין בלח"מ שתמה על הר"מ שפסק מעות הראשונים לקדושין נתנו ואפ"ה פסק דמוכרה אלמנה לכה"ג וגם פסק דאינו מוכרה לשפחות אחר אשות וא"כ קשה קושי' הגמ' האי אלמנה היכי דמי. וכתב דהר"מ לא גרס בגמ' ואליבא דריב"י רק הכא בקדושי יעוד וס"ל דאפילו א"א מעות הראשונים לקדושין נתנו אפ"ה ל"ד לשאר קדושין שע"י אביה כיון דעיקר המכירה לא היה בשביל קדושין ולא גרס ג"כ הא דאיתא בגמ' ולרנב"י דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונים לקדושין נתנו עיי"ש. ולפענ"ד נראה דאין צריך למחוק הגי' ואליבא דריב"י דהא עיקר החילוק בין קדושי יעוד לקדושי דעלמא משום דקדושי יעוד הוי קדושי דידה. ונראה דמש"ה מיקרי קידושי דידה כיון דמסיק לקמן (דף י"ט) לריב"י דאמר מעות הראשונים לאו לקדושין נתנו מש"ה אין יעוד אלא מדעתה וע"כ מיקרי קדושי דידה דהא אם תרצה תוכל למחות לפמ"ש רש"י וכן הר"מ. ודלא כמ"ש התוס' לעיל (דף ה') דהוי רק ידיעה בעלמא. ועיין חי' רשב"א] ולפ"ז י"ל דשפיר גרס בדרב עמרם ואליבא דריב"י דס"ל דוקא לריב"י צריך דעתה וע"כ מיקרי קדושי דידה משא"כ לרבנן דאם אין צריך דעתה נראה דאין חילוק ברור בין קדושי יעוד לשאר קדושין אבל אם צריך דעתה יש חילוק ברור דמש"ה מיקרי קדושי דידה. ולפ"ז לרנב"י דס"ל אפילו אי מעות הראשונות לקדושין נתנו צריך דעתה מגזה"כ דאשר לא יעדה א"כ ממילא אף לרבנן יש חילוק בין קדושי יעוד לשאר קדושין ולא קשיא קושית הגמ' ומוכח דל"ג ולרנב"י דלדידי' ל"ק כלל. וע"כ אתיין דברי הר"מ שפיר וארווחנא בזה דל"צ למחוק בדרב עמרם גי' דידן ואליבא דריב"י וגם שיש הוכחה שלא לגרוס לרנב"י דכיון דס"ל אפילו למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אין יעוד אלא מדעתה ממילא אף א"א מעות הראשונים לק' נתנו יש לחלק שפיר בין ק' יעוד דהוי קדושי דידה כיון שיש בידה למחות. והנה רש"י כתב אפ"ת מעות ראשונות לק' נתנו ונ"מ דהו"ל שפחות אחר אישות נראה להדיא דרש"י ס"ל אפילו לרנב"י דאין יעוד אלא מדעתה אפ"ה הוי שפחות אחר אישות א"א מעות ראשונות לק' נתנו. ונראה דרש"י הוכרח לזה לפי הגי' דגרס לעיל ולרנב"י אבל אי ל"ג ולרנב"י אין הכרח לזה וי"ל כפשטי' דהואיל ואין יעוד אלא מדעת אפילו אי מעות הראשונות לקדושין נתנו. ולענין קושי' רש"י מה נ"מ אי מעות ראשונות לקדושין נתנו או לא י"ל פשוט דנ"מ למאי דאמר רבא אמר ר"נ לקמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדריב"י לאו אמר ר"י ב"י מעות ראשונות לאו לק' נתנו וכו' ה"נ. אבל א"א דריב"י ס"ל דמעות ראשונות לק' נתנו י"ל דצאי לא מהני וזה נוח יותר דעל נ"מ דרש"י קשה לכאורה כיון דקיי"ל כרבנן א"כ לדידן אין נ"מ בדברי רנב"י דלדידן הוי ודאי שפחות אחר אישות ולמה לרנב"י למשכוני נפשיה לומר דאף ר"י ב"י ס"ל מעות ראשונות לק' נתנו וע"כ הוצרך לחדש דפליגא בגזה"כ (ועיין בפ"י) אבל א"א דנ"מ לענין צאי הוי נ"מ לדידן וע"כ קאמר דאין להוכיח מדריב"י דצאי מהני די"ל מעות הראשונות לק' נתנו ודוק. ולפמ"ש לקמן בשם הגה"מ א"ש דהוכרח רש"י לומר נ"מ דהוי שפחות אחר אישות

עוד אפ"ל לקיים הגרסא ולרנב"י בשלימות כמ"ש בס' דידן דהא רנב"י אמר לעיל אמאי דבעי למפשט הא זבוני מזבן לה אמר רנב"י תנא בק' דעלמא קאי מזה משמע דרנב"י רצה לומר באמת דיעוד נשואין עושה דאלו לא רצה רק למדחי הפשיטות הו"ל למימר אפ"ת יעוד נשואין עושה ומדאמר בפשיטות תנא בקדושין דעלמא קאי משמע דס"ל לדינא דיעוד נשואין עושה וא"כ הקושי' בפשיטות לרנב"י מברייתא דושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג רק הא דאמר ולרנב"י דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונות לקדושין נתנו מא"ל צריך ישוב לפמ"ש דמשמע דהקושי' הוא רק לפי דס"ל לק' נתנו לא משום דאמר לעיל נשואין עושה ולשיטת הר"מ קשה לפמ"ש דאפילו אי לק' ניתנו הואיל דצריך דעתה הוי ק' דידה. ואם נרצה למעט בהגה"ה י"ל דהר"מ היה לו גי' ורנב"י במאי מוקי לה וקאי על רנב"י לעיל דמשמע דס"ל נשואין עושה

אמנם לענ"ד יש בו מן הישוב לקיים הג' בשלימות. עפמ"ש הפנ"י לדקדק בטעם הדבר מאי ס"ד לומר יעוד נשואין עושה וכתב דאפ"ל הואיל ומעות הראשונות לק' ניתנו והוי כמסר האב לרשות הבעל דהוי כמו חופה והקשה לפ"ז מאי פשיט הגמרא מרב עמרם דאמר בקדושי יעוד ואליבא דריב"י דאמר מעות הראשונות לאו לק' ניתנו הא לדידיה ודאי לאו נשואין עושה והאבעי' אליבא דרבנן וע"כ כתב לחלק דהאבעי' הוא מלישנא דקרא ואם אחרת יקח לו שכו"ע לא יגרע משמע דהוי נשואה מיד, אמנם צריך להבין על פשיטות הגמרא מנ"ל למיפשט דלמא אבעי' דרבה ב"א מטעם מעות הראשונות לק' ניתנו וליכא למיפשט מברייתא דושוין למה דאוקי לה רב עמרם כריב"י דאמר מעות ראשונות לאו לקדושין ניתנו דלדידיה ודאי אירוסין עושה. וצ"ל דפשיטא לי' להגמרא מדלא מפרש רבה ב"א באבעי' שלו אליבא דריב"י לא קמבעי לי כדרך הגמרא בכל מקום ומדקאמר הגמרא סתם משמע דהאבעי' הוא אליבא דכ"ע דלולי זאת היה מפרש דבריו לנ"מ דאלו מצינו למפשט מאיזה מקום דאירוסין עושה איכא למדחי הא מני ר"י ב"י הוא ומדאבעי' לי' בסתמא משמע דהאבעי' ל"ה מטעם מעות הראשונות לק' ניתנו רק מלישנא דקרא כמ"ש הפ"י ע"כ פשיט הגמרא שפיר דמכח לישנא דקרא ליכא לדיוקי דהא לר"י ב"י מוכח דאירוסין עושה. כ"ז לרבה ב"א דמבעי' לי' סתמא משמע דאליבא דכ"ע מבעי' לי' אבל לרנב"י לפמ"ש לעיל דמשמע דס"ל באמת נשואין עושה מדאמר תנא בקדושי דעלמא קאי ול"א אפ"ת נשואין עושה לדידי' שפיר הו"מ למימר דדוקא לרבנן דס"ל מעות ראשונות לק' ניתנו ס"ל נשואין עושה אבל לריב"י באמת אירוסין עושה. והא דלא מוקי ברייתא דבבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' כריב"י משום דאנן קיי"ל ג"כ דרשא זו כיון שפירש טליתו כרבנן דר"ש לעיל ואנן קי"ל כרבנן דריב"י ע"כ הוצרך לומר תנא בקדושי דעלמא קאי ולעולם לריב"י דס"ל מעות ראשונות לאו לקדושין ניתנו מודה דלאו נשואין עושה וע"כ ל"ה קשה רק מחמת רנב"י דלעיל דמשמע דס"ל נשואין עושה ע"כ מקשה הגמרא ולרנב"י דאמר מעות ראשונות לקדושין ניתנו אפילו לריב"י וכיון דאמר לעיל תנא בק' דעלמא קאי דמשמע דס"ל נשואין עושה ולכ"ע מעות הראשונות לקדושין ניתנו קשה לדידי' האי ברייתא דושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג במאי מוקי לה וא"כ הקושיא רק לרנב"י דאמר נשואין עושה אבל לדידן שפיר מצינן למימר כיון דבהאי קי"ל כרנב"י דאף למ"ד מעות ראשונות לק' ניתנו אפ"ה צריך דעתה כדי לאוקמי הברייתא דתנא אביי ברי' דר"א אליבא דכ"ע צריך ליעדה ממילא אף לרבנן הוי ק' דידה כיון דיכולה לעכב: