חמדת שלמה חלק א כ

וזאת מצאתיו קצת בסגיון אחר

לכאורה יש ליישב דבר הר"מ. הפריש עולת ראיה ומת חייבים יורשים להביא. והוא מגמ' דבכורות דף נ"א ע"ב מת הבן אחר ל' אע"פ שלא נתן יתן ויליף לי' התם מבכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם. וכ' רש"י מה התם יורשים חייבים דאשה שמתה יביאו יורשים עולתה. והקשו הכ"מ והלח"מ דהא לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא חייבים להביא אפילו בלא הפרישו ולמה כ' הר"מ דוקא בהפרישו. ובירושלמי אי' להדי' דתלי' בפלוגתא דשמואל ור"י אי בעי הפרישו מחיים או לא. וצ"ע על הר"מ שכתב דוקא בהפרישו. ולכאורה היה נ"ל דיש מקום ליישב לפ"מ דאיתא בנדרים (דף לה ע"ב) אמר ר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים. ובערכין (דף כ"א ע"ב) פליגי שמואל ועולא במפריש עולה על חבירו דשמואל ס"ל בשעת הפרשה צריך דעת. ועולא ס"ל בשעת כפרה צריך דעת ולא בשעת הפרשה. ועיי"ש בתוס' שכ' הטעם דפליגי. דשמואל ס"ל בשעת הפרשה צריך דעת דשמא לא ניחא לי' בקרבן חבירו. אבל כשכבר הופרש לדעתו שוב אין קפידא. ואי משום סמיכה כיון דלאו לכפרה אתי לית לן בה. ועולא ס"ל להיפוך דבשעת הפרשה אין קפידא. ובשעת כפרה הוי קפידא משום סמיכה. והרמב"ם פסק כשמואל. ולפ"ז דצריך דעת בשעת הפרשה א"כ י"ל דהיינו טעמא דהר"מ שכתב דוקא הפריש. דבלא הפריש ומת לא מקרי דעת. ואין ראייה מהאשה שמתה יביאו יורשים עולתה דהוי מחוסר כפורים דאין צריך דעת. אך לפמ"ש התוס' דהטעם הוא שאין רצונו להתכפר בש"ח. י"ל דמנכסיו שפיר יכולים להקריב בלא דעתו. אך מסוגיא דנדרים (ד' ל"ו) דקאמר התם אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו שכן אדם מקריב פסח על בניו ובנותיו הקטנים. וקשה מאי קושי' הא התם ל"ש לומר שרצונם להביא משלהם כיון דהם קטנים ואין להם משלהם. אבל בגדול שפיר י"ל שאין רצונו משל אחר. וע"כ לומר דאין זה קפידא רק הטעם הוא דצריך דעת בשעת הפרשה שיהיה נקרא קרבן שלו. גם יש להביא ראייה מתורם משלו על של, חבירו דאבעי' לן התם אם צריך דעת משום דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' עיי"ש (דף ל"ו ע"ב). והרמב"ם פסק דא"צ דעת א"כ מוכח דמצוה דילי' אין סברא שלא יוכל אחר לעשות מממונו בשבילו. א"כ הא דפסק כשמואל דעולה צריך דעת בשעת הפרשה לאו משום מצוה דילי' רק דא"י להעשות קרבן שלו בלי דעתו וכמ"ש לעיל בפסח. וע"כ א"ש מה שפסק הר"מ דוקא הפריש עולתו ומת. דאם מת קודם שהפרישו שוב אין להפרישו אחר מותו דלא מקרי דעת. אבל כשכבר הפרישו א"כ לא מבעי' למה דפסק הר"מ כשמואל דבשעת הקרבה אין צריך דעת בעולה. ודאי דיכולים היורשים להביאו. ואפילו לעולא דס"ל דבשעת הקרבה צריך דעת אפילו בעולה. י"ל כמ"ש התוס' שם דהטעם הוא משום שרוצה לסמוך בעצמו. וזה ל"ש במת גם קי"ל יורש סומך כדאי' במנחות סוף פ"ט

ולפ"ז י"ל ג"כ הקושי' מהירושלמי מה שנראה שם דאף בלא הפרישו יכולים להביאו כמו במחוסרי כפרה. די"ל דר' אבא בר ממל בהירושלמי ס"ל כעולא בגמ' דידן דא"צ דעת בשעת הפרשה. רק בשעת הקרבה משום סמיכה. וזה ל"ש במת וכמ"ש. ע"כ קאמר שפיר דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן בפלוגתא דמחוסר כפורים. אבל לדידן דקי"ל כשמואל דבעי דעת בשעת הפרשה שפיר י"ל בעולת ראיי' דבעי הפרישו מחיים. כן נ"ל נכון בעזה"י. ומסוגי' דבכורות ודאי אין ראייה מדחייב בפדיון הבן ה' סלעים אפילו לא הפרישו. דהתם בפה"ב אין מקום להפרשה כלל ותלוי העיקר בנתינה לכהן. דאע"ג דהפרישו פשוט דאין שם פדיון עליו וחייב באחריותו כדאי' פ"א דבכורות במשנה המפריש פדיון פטר חמור ואבד ר"א אומר חייבין באחריותו כה' סלעים של בן וחכמים אומרים א"ח באחריותו כפדיון מעשר שני. אבל בפדיון הבן כ"ע מודו דאין שם פדיון עליו רק בשעת נתינה. גם אין שם קדושה עה"ד כלל ע"כ שפיר יכולים היורשים ליתן לאח"מ. ול"ד לקרבן כלל, וזה פשוט וברור

לכאורה קשה לשיטת הסוברים שעבודא דאורייתא ומע"פ לית ליה קלא מש"ה אינו גובה מלקוחות משום תיקון העולם. וקשה לפ"ז למה צריך לטעם דאחריות ט"ס ת"ל כיון שיש כאן שטר מדינא גבי הואיל וש"ד, ותיקון עולם ל"ש הואיל ואית ליה קלא, דבשלמא אי אמרינן שעבודא ל"ד רק מתקנת חכמים גובה ע"י שטר, י"ל דלא תקנו רק היכא שהלוה רוצה לשעבד. אבל אי אמרינן ש"ד קשה, ולא מסתבר כלל לומר דאלו ל"ה ט"ס לא הוו העדים מפקי לקלא. דמהכ"ת לומר כן דנראה כיון שנותן שטר שוב ל"ש מאן דיזיף בצנעא יזיף, דגוף הלואה יודע ע"י השטר. [גם קשה לפ"ז במכר דס"ד בגמ' דזבן אינש ארעא ליומא ול"א אחריות ט"ס, ת"ל משום דהו"ל קול, אך זה י"ל דהו"א משום דזבן אינש ארעא ליומא אין לו שום חיוב כלל אפילו לגבות מבנ"ח, ואינו ענין לשטר חוב, אך בלוקח מגזלן ל"ה צריך לאחריות ט"ס], גם קשה דאי אמרינן דמשום קבלת אחריות מפקא לקלא, א"כ אף במלוה בעדים קיבל אחריות נימא דמפקי לקלא, וצ"ל דוקא ע"י שטר וק"א מפקא לקלא, והוא דוחק לענ"ד

וע"כ הי' נ"ל די"ל הא דש"ד לאו דרחמנא שעבדי' בע"כ לנכסי' רק דתלוי ברצון הלוה, וע"כ למאן דס"ל אחריות ט"ס ממילא הנכסים משועבדים אף שלא פירש משום דמסתמא רוצה בכך. אבל לולי רצונו י"ל דגם מדאורייתא אין כאן שעבוד נכסים, ובמלוה הכתובה בתורה י"ל דמסתמא שיעבד רחמנא לנכסי' שיבא לידי תשלומין, וגדולה מזו ס"ל להתוס' דאפילו אי נימא של"ד, במלוה הכתובה בתורה אמרינן שעבודא דאורייתא. ולפ"ז מיושב קושי' הגי"ת על הבע"ת דס"ל דבמוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים דוקא בקיבל עליו אחריות. והקשה הגי"ת כיון דאית ליה קלא וקי"ל ש"ד למה בעי קע"א, ולפמ"ש א"ש כיון דס"ל להבע"ת די"ל שלא היה רצונו לקבל אחריות ודוקא בשטר אמרינן ט"ס. וכיון שלא היה רצונו בכך ל"ש לומר ש"ד, ועיין בש"ך סי' קט"ז שכ' ליישב קושי' הגי"ת דדוקא בהלואה אמרינן ש"ד משום עבד לוה לאיש מלוה ולא במכר. ולדבריו צ"ע למ"ד שעבודא דאורייתא דאפי' מוכר בשטר ל"הל לגבות מלקוחות. וע"כ דהוי תקנתא דרבנן. ולמה לא אשתמיט למיתני תקנה זו, עוד סיים ובלא"ה לק"מ קושי' הגי"ת. ולא ידעתי כוונתו, אם לא שכוונתו כמ"ש דהא דש"ד ל"ה רק ע"י קבלת אחריות

וע"פ ס' זו הי' נ"ל ליישב דברי הרי"ף דס"ל ש"ד וכמו דאמר ר"פ בקידושין מע"פ גובה מן היורשין דש"ד. והא דקאמר בגט פשוט מע"פ גובה מן היורשין שלא תנעול דלת, היינו דמש"ה אוקמי' אדאורייתא. ותמהו עליו למה לי נעילת דלת הא בלא"ה גובה מדאורייתא. ולפמ"ש דשעבודא דאורייתא תלוי בקבלת אחריות דאז שעבד נכסיו. וע"כ לדין דאורייתא היה שייך אפילו במע"פ לומר שמסתמא לא הלוהו רק שיהיה לו שעבוד דלא שדי אינש זוזי בכדי, (ומצאתי אח"כ זה בפ"י בכתובות דף פ"א ע"ב תוס' ד"ה ר' מאיר כעין שכתבתי עיי"ש] אבל עכשיו שכבר תקנו חכמים שלא יגבה מע"פ ממשעבדי, וע"כ מדאורייתא אין לו שעבוד נכסים, ע"כ הוצרך ר"פ לומר משום נעילת דלת, רק דקשיא להרי"ף מ"ד ר"פ בקדושין דמש"ה גובה מיורשים דש"ד. ע"כ תי' הרי"ף דכוונת ר"פ הוא כך. כיון דלולי תק"ח שלא יגבה ממשעבדי היה גובה מיורשים משום ש"ד. וע"כ לא הפסידו חכמים בתקנתם להיתומים שתקנו משום נעילת דלת לגבות מיתומים, כיון דלולי תקנתם הי' אפילו גובים מלקוחות, וממילא היו גובים מיתומים, ע"כ תקנו אף עכשיו לגבות מיתומים. אבל לולי דש"ד מצד עיקר הדין לא היו מפסידים להיתומים משום תקנתא דנעילת דלת, ובזה ניחא דר"פ דאמר משום נעילת דלת לא פליג על רב ושמואל דס"ל דא"ג מיתומים ולא ס"ל תקנתא דנ"ד. וקשה מנ"ל לר"פ לחלוק על רב ושמואל [ור"י ור"ל דס"ל דגובה מן היורשים הוא משום דס"ל ש"ד. ולשיטת הרי"ף א"ש דגם ר"פ ס"ל ש"ד], ולפמ"ש הרי"ף א"ש

ולפמ"ש התוס' דר"פ דקדושין קאי על מלוה הכתובה בתורה י"ל בפשיטות דברי ר"פ, ול"צ לומר כמ"ש התוס' דדוקא במלוה הכתובה בתורה ס"ל ש"ד. דקשה מנ"ל לחלק, גם קשה לפמ"ש הרשב"ם דש"ד נפקא לן מיוציא אליך את העבוט. והתם כתיב האיש אשר אתה נושה בו. ולא מיירי במלוה הכתובה בתורה. וקשה מנ"ל לר"פ לומר דבמלוה הכתובה ש"ד. ולמ"ש י"ל דוודאי ר"פ ס"ל בכ"מ ש"ד. רק דהיכא דלא שעבד הלוה מדעתו ל"א ש"ד. וע"כ צ"ל אחריות ט"ס. רק במלוה הכתובה בתורה ל"צ לדעתו דרחמנא שעבדי' וע"כ גובה משום ש"ד, אבל בשאר מע"פ כיון דתקנו חכמים שלא יגבה, ול"ש לומר ט"ס הוצרך לומר משום נעילת דלת. וראיתי בתומים סי' קט"ז כתב ליישב קושיית הגי"ת הנ"ל במוכר שדהו בעדים ולא קיבל אחריות בפירוש אמרינן דלא קיבל אחריות כלל אפילו מני' משום דזבן אינש ארעא ליומא, וס"ל דזה כוונת הש"ך בתי'. ולענ"ד נראה דכל דברי הבעה"ת שם נראה דל"ה רק לענין משעבדי, ולתי' התומים הו"ל לאשמעינן רבותא אפילו לענין בנ"ח, ולפמ"ש א"ש. ועיין בסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ל"א משם נראה ראי' גדולה לסב' שכתבתי דלא אמרינן ש"ד במע"פ רק בשעבדה בפירוש ודוק

וראיתי בס' קצה"ח שכ' ליישב קושיית הפ"י בגיטין דף נ' ע"א ע"מ דקאמר התם אפילו פי' לו השבח א"ג מיתומים