חמדת שלמה חלק א יט

שם שייך שפיר כדי שיתן לו אותו בעה"ב תרומותיו בפעם אחר שלא ע"מ להחזיר [ועיין ברש"י שם שכתב כן להדיא]. אבל בפ"ה הוי חששא רחוקה. דבאיש אחד לא שכיח שיהי' לו בכורות הרבה אף שיש לו כמה נשים. רק דהטור כתב דאפ"ה אסור לעשות כן מכש"כ היכא שמקבל דבר שאינו שוה ה' סלעים דיש לומר דמש"ה עושה כן כדי שיתנו לו בפעם הזה, וע"כ היה הטור מפרש הא דקאמר הגמרא לא אמרו אלא כגון ר"כ לא משום דבלא"ה אינו יכול לקבל בפחות רק דהוי ככהן המסייע וקשה האיך עביד רב כהנא הכי. ע"כ קאמר הגמרא דהיה שוה לדידיה ה' סלעים ושוב לא שייך לומר דהוי ככהן המסייע כיון דלדידיה שוה. ובזה מיושב דבברייתא נקט סתמא עגל זה בה' סלעים בנו פדוי והקשו ז"ל האיך נקט סתמא הא לדידיה בעי שיהי' שוה. ולפ"ז ניחא דברייתא נקט הדין לענין דיעבד אם בנו פדוי או לא. ע"כ נקט שפיר סתמא דבנו פדוי דלענין דיעבד אין נ"מ מה דהוי כהן המסייע בב"ה. וכן העתיק ג"כ הטור הדין לענין דיעבד מש"ה לא כתב דבעינן שיהי' לדידיה שוה. ואיסורא דלכתחלה י"ל שסמך עמ"ש אח"כ דאפילו במתנה עמ"ל אסור לכתחלה לפמ"ש לעיל אם מקבל בפחות משוה גרע טפי ממתנה עמ"ל. והא דלא אשמעינן דהיכא דלדידיה שוה שרי אף לכתחלה יש ליישב או דהטור ס"ל זה למלתא דפשיטא. ויותר נראה דס"ל דוקא רב כהנא דגברא רבה ע"כ לא פסיקא לי' להביא וכעין זה צ"ל בתי' הב"ח

וקצת י"ל ראיה לסברא זו מתשובת רשב"א (סימן קצ"ח ותנ"ח) שהביאו רמ"א בד"מ וכ' שסובר ג"כ כדעת הר"ן. ועיינתי שם וראיתי שכתב בזה"ל ואין רשאי הכהן לקבל מה ששוה פחות מה' סלעים בעד ה' סלעים אלא א"כ הוא אדם חשוב וכו'. כ"כ בשני המקומות. והנראה בזה שלא כתב כן רק לענין לכתחלה שאין הכהן רשאי לקבל וכנ"ל משום כהן המסייע והא דהתיר במתנה עמ"ל י"ל כנ"ל דבמתנה עמ"ל לא שייך בפ"ה כהן המסייע כיון דלא שכיח שיהיה לאדם עוד בכור. לאפוקי בתרומה ומעשר שהוא דבר ההוה בכל שנה. אבל אם מקבל עכשיו בפחות שייך שפיר כהן המסייע שעושה כן בשביל פעם הזאת. ולשיטת הר"מ כפי מה שפי' הכ"מ דר"כ לאו דוקא אלא אם שוה לשום אדם מהני. מוכח מזה (כשיטת הר"מ) דבפ"ה לית לן בה משום כהן המסייע בב"ה וכמו דאיתא שם בכ"מ בהגה"ה דאל"כ קשה אף דשוה לשום אדם מ"מ כיון דל"ש לדידי' הא אית בה משום כהן המסייע ודוק היטב בכל זה

עיין בב"ש (סימן ל"א ס"ק ו') שהניח בתימה על הח"מ שנסתפק היכא דקדשה בדבר שאינו שו"פ כאן ובמקום ידוע שו"פ ואית לה דרכה להתם. והקשה מסוגייא דפ"ב (דף נ"ב) קדשה במעשר שני אע"ג דכאן אינו שוה עיי"ש. ולפענ"ד איני מבין הרעש הזה דבשלמא בדבר שאינו שו"פ כאן מחמת שאינו חשוב א"כ נהי דאית לה דרכה להתם אין לומר דחשיב כמו פרוטה דיכולה להוליכה לשם דמ"מ אינו חשוב פרוטה כאן כיון דבעד פרוטה יכולה לקנות כאן מהדבר ההוא יותר ויכולה להוליכה לשם ע"כ אינו חשוב פרוטה כאן. אבל במעשר שני הא דאינו שו"פ כאן לא משום שאינו חשוב כאן רק משום איסורא דרביע עלי' שאסור לאוכלו כאן וכיון שדעתה להוליכה לשם יש לה הנאה כאן במאי שיהיה שוה לה שם ול"ש לומר ס' הנ"ל דיכולה לקנות כאן בפחות דאם תרצה לקנות כאן מעשר ותוליך המעשר לירושלים פשיטא שצריכה לפדות בשוי' ע"כ שפיר מקרי שו"פ. כנלע"ד ברור ונכון

ומלבד ס' זו י"ל ג"כ ע"פ ס' הר"ן הנ"ל שכתב דלשיטת הר"מ הוי כאלו קבלה בשו"פ. ולפ"ז י"ל דע"כ לא פליג התוס' על סברא זו היינו דמסתמא לא הוי כאלו אמרה לדידי שו"פ. דיש לומר דרצונה להתקדש בפחות משו"פ ע"כ אין ראייה דרצונה להוליכה למדי. ובפרט לפמ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין דלא גרסינן ואתתא בפחות משו"פ ל"מ נפשה א"כ אין ראייה שקבלה משום ששוה לדידה פרוטה רק די"ל דרצונה להתקדש בפחות משו"פ וזה לא מהני דגזה"כ דבעי כסף ופחות משו"פ ל"מ כסף. אבל בקדשה במעשר דכאן אינו שוה כלל א"כ בע"כ דעתה להוליך לירושלים דאין שייך לומר עכשיו שקבלה למה ששוה כאן דהא כאן אינו שוה כלל. ע"כ שפיר הוי מקודשת. וזה ג"כ ס' ישרה לפענ"ד הקלושה. ודוק

דף י"ג סברי אי משדינא ומתבדא מחייבנא לשלם. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דמיירי בפקדון לזמן דאל"כ יכולה לחזור והרשב"א כתב דאף בפקדון לזמן יכולה לחזור דפועל יכול לחזור בחצי יום, ועיי"ש במאי שמיישב הסוגייא. וראיתי בש"ע חו"מ (הלכות שומרים) הובא דעת הראב"ד בלי שום חולק. ע"כ היה נלפענ"ד דל"ד לפועל דהכא שיעבד נכסיו לזה שאם יאבד יתחייב לשלם וא"כ נהי דפועל יכול לחזור משום עבדי הם היינו לענין שעבוד הגוף אבל לענין שעבוד הנכסים י"ל דאין יכול לחזור וא"כ לכאורה י"ל בשומר ג"כ הא דאינו יכול לחזור היינו לענין שלא יהא מחויב לשלם דזה הוי שעבוד נכסים אבל מה שיש עוד חיוב לכל שומר שמחויב לשמור אף אם רוצה לשלם וזהו שיעבוד הגוף בזה י"ל דיכול לחזור. ובזה מדוקדק לשון הגמרא דקאמר אי משדינא מחייבנא לשלם למה לא קאמר הגמרא בקיצור שאינה רוצה לזרקה כיון דהוי שומר עליה אינה רוצה לעשות שלא כדין לזרוק פקדון של חבירו אף אם תרצה לשלם, ולפמ"ש א"ש דזה ודאי יכולה לעשות כיון דזה הוי שעבוד הגוף לענין שתהי' מחויבת לשמור והוי בכלל עבדים לעבדים ע"כ לא קאמר הגמרא רק לענין שתהיה מחויבת לשלם דזה הוי שעבוד נכסים ולא יכולה לחזור בהן וצ"ע לדינא ועיין בחו"מ (סימן של"ג) חילוק שבין שכיר לקבלן ודוק וצ"ע

שם ע"ב אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין עיין ברשב"א שהקשה על הרי"ף שיישב הא דקאמר ר"פ בבבא בתרא גובה מן היורשין משום נעילת דלת היינו דמש"ה אוקמי' אדאורייתא. והקשה למה לי משום נעילת דלת תיפוק לי' דשעבודא דאורייתא כיון דלא שייך טעמא דתיקון העולם. והי' נ"ל ליישב דהא הראשונים כתבו הטעם דמטלטלין לאו בני שעבודא נינהו מדאורייתא כיון שיכול למוכרם ועיין בהריטב"א כאן. וא"כ בתר דתקנו רבנן דלא ליגבי מע"פ ממשעבדי הדר הו"ל קרקע כמטלטלו כיון שיכול למוכרם ולא יגבה מהם וא"כ מדאורייתא אין יכול לגבות מהם לולי משום נעילת דלת. ובזה א"ש מה שפסק הרי"ף דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר מבש"ט קודם ורב האי פסק כיון דש"ד מע"פ קודם לגבי מבש"ט מאוחר ולפ"ז א"ש דלבתר דתקנו רבנן דלא לגבו מלקוחות פקע שיעבודא מינו' לגמרי. ושמעתי מידידי הרב מוהר"י שגם הוא תי' כן. ועיין בסמ"ע (סימן קי"ג ס"ק א')

עיין רשב"א מ"ש להוכיח שיטת רש"י דבשעבדו בפי' ודאי אמרינן שעבודא דאורייתא מדקאמר הגמרא מלוה הכתובה בתורה וכו'. ולפענ"ד היה נראה דאפשר לומר הפי' כך ככתובה בשטר דמי דהריטב"א כתב הטעם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא משום דאין קנין לחצאין. וזה י"ל דשייך מאי שהוא משעבד מרצונו דלזה בעי קנין אבל מה שהתורה שעבדו שלא בטובתו לא שייך לומר דלאו בר קנין הוא דהתורה צותה הכי. ע"כ קאמר הגמרא מלוה הכתובה בתורה ככבש"ט דמי היינו דמה שחייבה התורה חייבה התורה עם שיעבוד נכסים כמו שדרך ב"א כשכותב השטר שמשעבד הנכסים רק דלא מהני משום דלאו בר קנין הוא אבל מאו ששעבדה התורה מהני שפיר ודוק

עיין רמב"ם (סוף פ"א מהלכות חגיגה הלכה יו"ד) שפסק הפריש עולת ראייה ומת יורשים חייבים להקריב. ועיין בכ"מ ולח"מ שתמהו עליו למה פסק דוקא הפרישו כיון שפסק בהלכות מחוסר כפורים אשה שהביאה חטאתה חייבין יורשין להביא עולתה אפי' לא הפרישה מחיים. ועיין בלח"מ מה שכתב מסוגייא דבכורות. והנה מסוגיי' הנ"ל נראה פשוט דאינו מוכרח כלל דהפי' הוא בלא הפרישה די"ל דמיירי בהפריש מחיים רק דהו"מ יליף מגז"ש דשייך פדיון לאח"מ הבן כמו דהתם בעולת ראייה עיקר הקרבן מחמת האב ואפ"ה מקריבין לאח"מ ואפ"ה בפדיון הבן ודאי דאין חילוק בין הפרישו ללא הפרישו דשם עיקר החיוב על האב רק קושי' הראשונה צ"ע. ונלפענ"ד ליישב עפמ"ש הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפורים והוא מגמ' דנדרים (ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפורים ומש"ה מותר להקריב עליו קיני זבין מי שמודר הנאה ממנו דאין צריכין דעתו כלל ולא מיקרי שלוחו אפילו אי כהנא שלוחי דידן והקשו התוס' הביאם הר"ן שם בנדרים ממתני' בהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר זכרים עולות הא בעינן דעת בעלים ותי' כיון שהפרישה ונאבדה דעתו שיקריבנה מי שירצה. ולפ"ז נלפענ"ד פשוט דמשום הכי בעולת ראייה היכא דלא הפרישו אין חייבין היורשין מצד חיוב שנתחייבו כיון דצריך דעת ומת אזדא דעתו ואין כאן דעת בעלים אבל בהפרישו מחיים מיקרי שפיר דעתו כתי' התוספות הנ"ל אבל במחוסרי כפורים דאין צריך דעת בעלים פסק הר"מ שפיר אפילו לא הפרישתו מחיים כלפענ"ד נכון. וגם יש עוד סברא לפי הנ"ל דלא שייך כאן שעבודא דאורייתא כיון דאין יכולין לירד לנכסיו בלא דעתו לאפוקי מידי דלא צריכין דעת יכולין לירד לנכסיו בלא דעתו ושייך שפיר שעבודא דאורייתא: