חמדת שלמה חלק א קפג

וצריך לאפותן ערב שבת הוי ע"ש זמנן, וי"ל דתי' התו' ל"ש רק אם נימא דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אף אם אח"כ נאבדו או נטמאו שוב אין דוחה שבת ע"כ שייך שפיר לומר דע"ש זמנן משא"כ אי אמרינן בנאבדו מותר לאפות אחרים בשבת דהוי כמו מכשירין שא"א לעשות וכמו נימת כינור שנפסק דמותר לקשרו י"ל דלא שייך תי' תוס' דע"ש זמנן דאיך נימא דע"ש זמנן ויפסלו הא אי התנור מקדשן מותר לאפות אחרים אחר שנפסלו הראשונים וע"כ ל"ה ע"ש זמנם וע"כ י"ל שפיר אע"ג דאפייתן בפנים אפ"ה א"ד שבת, והא דהקשה אדם קשה כברזל ומנו ר"ש אי אפייתן בפנים אפסלו לה בלינה י"ל חדא לפמ"ש התוי"ט דהי' להר"מ גי' אחרת בגמ' דהקושי' הי' למה לישתן ועריכתן בחוץ ולא ס"ל מדת יבש לא נתקדש דהיינו עשרון ותנור מקדש עיי"ש לפ"ז י"ל דהרמב"ם לא הי' גורם קושיא השני' כלל די"ל דהוי שלא בזמנן, והא דקאמר הגמ' לעיל לרבי דמש"ה שת"ה דוחין שבת משום דתנור מקדש ואי אפו לי' מאתמול אפסלו בלינה דרבי בשיטת ר"ע ור"ש אמרו ולדידהו מכשירין שא"א לעשות מע"ש א"ד שבת וע"כ הוי ע"ש זמנן דלדידהו אף אם נאבדו שוב א"ד שבת דלא הוי כמו מועד לשחיטה וכמ"ש לעיל

(ט) ובזה יש ליישב מאי שהקשה רש"י סוף עירובין בשמעתין דנימת כנור למה לא מחלק הגמרא אליבא דר"י בין אפשר ללא אפשר ותי' משום דלר"י לא שמעינן לי' דס"ל הכי ולכאורה יש לדקדק דהא כעין זה שמעינן לר"י במכשירי אוכל נפש ביו"ט לחלק בין אפשר ללא אפשר, ולמ"ש י"ל משום דלמאי דאמר ר' אבא בר כהנא בסוגי' דשת"ה דר"י ור"ש בקראי פליגא ור"י ס"ל דרך חול קאפיתו אפסלו בלינה וכ' תוס' אף דהוי שלא בזמנן לדבריהם קאמר להו הואיל דס"ל דאינו דוחה שבת הוי ע"ש זמנן, ולפמ"ש דמאן דס"ל הכי ס"ל ע"כ מכשירין שא"א לעשות א"ד שבת וע"כ אף אם נאבדו א"ד שבת לאפות אחרים וא"כ מוכח דר"י ס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות א"ד וע"כ דעדיפא מיניה משני

(יא) ובגוף הדין שנסתפקתי לעיל (אות וי"ו) אם נאבדו השת"ה אם דוחין שבת או לא לכאורה נראה כמ"ש דתלי' במכשירין שא"א לעשות ועיין מה שאכתוב לקמן אות י"ג, ועיין בברטנורא ותוי"ט במשנה דנימת כנור סוף עירובין ונראה משם דס"ל דווקא נימת כנור הואיל ואין עיקר שירה בכלי ע"כ אינו דוחה אבל דם המעכב דוחה אפי' במלאכה דאורייתא, ועיין מס' אבות (פ' ה') לא נמצא פסול בעומר ושתה"ל ופי' הרע"ב משום דעומר צריך לקצור בלילה וכן שת"ה אינם דוחים יו"ט ואי אפשר באחרים מוכח דס"ל אפי' בדיעבד אם נפסלו אינם דוחים יו"ט, אך בעומר א"א לקיים פי' אליבא דהלכתא דהא קיי"ל נקצר ביום כשר כסתם מתני' דמנחות וכ"פ הרמב"ם וע"כ גם משת"ה אין הכרח משם

(יב) אמנם י"ל ולחלק דבשלמא בעומר אף אי אמרי' נקצר ביום כשר מ"מ חיסר מצוה דלכתחלה מצותו בלילה משום מהחל חרמש בקמה תחל לספור וע"כ הי' צריך לנס כדי שלא לחסר מצות קצירת לילה משא"כ בשת"ה נהי דלכתחלה אינו דוחה שבת משום דאפשר לעשות מע"ש מ"מ אם נימא בנפסלו מותר לאפותן בשבת אם נאפו בשבת לא ניתן מגרעת להמצוה כלל ע"כ נראה דמוכח משם דאין דוחין את השבת אף בנפסלו, וכן משמע ממתני' דס"פ שתי הלחם שתי לחם אינם נאכלים פחות משני ימים משמע דבשום אופן אינו דוחה שבת וצ"ע

(יג) מיהו נ"ל לפשוט ספיקא דילן ממ"ש הרמב"ם אם הונפו הלחם עם הכבשים מעכבין זא"ז ואם אבדו הלחם צריך להביא לחם וכבשים אחרים ולכאורה קשה דמסתמא לא היו אופין בעיו"ט רק שתי לחם וא"כ מאין יביא לחם אחרים, ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי באם אירע שאפו יותר משתי לחם, ע"כ נראה מזה דס"ל להרמב"ם היכא שאבדו הלחם מותר לאפות אחרים וכמו נימת כנור למאן דס"ל עיקר שירה בכלי דמותר לקשרו ביו"ט ומוכח אפי' לשיטת הרמב"ם דס"ל הכבשים אינם מעכבים הלחם וא"כ הי' מקום לומר דאף אי אמרי' מכשירי מצוה שא"א לעשות מעיו"ט דוחי' יו"ט מ"מ הוא רק היכא דגוף המצוה נדחה וניתן שבת לדחות משא"כ בשת"ה כיון דאינם מעכבים את הכבשים ועיקר מצותן לא ניתן לדחות יו"ט כלל דאפשר לאפותן תמיד מעיו"ט י"ל דאם נאבדו אין דוחין אך מדכ' הרמב"ם יאבדו הכבשים ויביאו כבשים ולחם אחרים דאין להקריב כבשים אלו הואיל וכבר הוזקקו ללחם מ"מ הכבשים אחרים שאינם נזקקים עדיין ללחם למה צריך להביא לחם א"ו מוכח דאפי' בשביל הלחם עצמו צריך להביא אם נאבדו ודוחים יו"ט: **(הגה"ה אח"ז רב בעברי בעיוני בדברים אלו מן תיבת ומוכח ראיתי כי אינו נכתב בדקדוק דסוף סוף אין להביא כבשים בלא לחם משום דהלחם מעכבים את הכבשים

ע"כ

)** (יד) ולפ"ז קשה בסוגי' נקצר ביום דמסיק רבי ס' תנור מקדש והקשיתי דהא ר"ש ס"ל תנור אינו מקדש וא"כ עדיין הדרי' הקושיא לדוכתי' ורבי לאו תלמידים דר"ש ועיי' לעיל אות ה' מ"ש בזה דלשיטת התוס' א"ש ולפמ"ש קשה דהו"ל למימר שתי לחם דוחין שבת אם נאבדו הראשונים שאפו מע"ש אך לפמ"ש דסוגי' דלעיל אזלא למאן דס"ל מכשירי מצוה שאי אפשר לעשות אין דוחה א"ש דלדידי' צ"ל דומיא דתמיד לגמרי ולפ"ז י"ל לפי מה דאסיק הגמ' בעירובין ועיי"ש ברש"י דאף ר"ש ס"ל מכשירין שאי אפשר דוחין ממילא ליתא לסוגי' דמנחות ואתין דברי הרמב"ם כהוגן בעומר ושתי לחם ודוק

(טו) והנה לפמ"ש במ"א (בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ט) ליישב מ"ש רש"י בסוגי' דנקצר ביום ראב"ש בשיטת ר"ע ודקדק רש"י לציין בפ' ר"א דמילה והעולה ממ"ש שם דקשה לרש"י דלמא הכלל של ר"ע תלוי במאי דס"ל בחריש ובקציר היינו חריש של ערב שביעית כו' משא"כ למאן דדריש מה חריש רשות ומוכח דקצירת עומר דוחה שבת מוכח דלא כהכלל של ר"ע והוא צ"ע גדול וכתבתי ליישב דמלישנא דר"ע משמע דס"ל זה לכלל מונח ושהי' קבלה בידו דאל"כ לא הי' לו לחלוק בלשון זה על ר"א כיון דגם ר"א ס"ל לחלק בין אפשר ללא אפשר רק טעמא דר"א דס"ל מילה גופי' אתי מהלכה וע"כ בע"כ ביום למכשירין אתי וא"כ מאי חייש ר"ע בהכלל אלא ע"כ דהי' קבלה בידו והוכיח מזה דע"כ מילה לאו הלכתא וביום למילה גופי' אתי ולפ"ז י"ל קושית התוס' שהקשו הא ע"כ פליג על ר"ע בדרשא דבחריש ובקציר ותירוצו דחוק מ"ש מטעמא דר"א שמותי דא"כ ממ"נ אין זה תלוי במאי שהוא תלמידי' דר"ע וגם בשבת פסק רב הלכה כר"ע וא"כ מוכח דאין זה דבר פשוט לפסוק דלא כר"א הואיל והוא שמותי ולמ"ש י"ל הא דקאמר בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דכיון דר"ע הי' מקובל זה לכלל מונח ע"כ אין לומר שתלמידיו יחלקו ע"מ שקבלו מרבותם משא"כ בדרשא דחריש וקציר שהוא מלתא דתליא בסברא לפרש דרשא דקרא שפיר מצי לחלוק על ר"ע ומיושב הקושיא הנ"ל דלמא ר"ע גופיה לא הוי ס"ל האי כללא אי הוי דריש בחריש וקציר למה חריש רשות דלפמ"ש מוכח דר"ע ס"ל זה לכלל מונח וע"כ ציין רש"י בפ' ר"א דמילה ולפ"ז יש ראי' גדולה לפסק הרמב"ם דלמאי דאסיק הגמ' דע"כ רבי ס"ל תנור מקדש והקשיתי דהא עיקר הסוגי' אזלא הואיל ורבי תלמידי דר"ש וע"כ וודאי סובר כר"ע וא"כ קשה לפי מה דאסיק הגמ' (פרק שתי לחם) דר"ש ס"ל דאין התנור מקדש הדרא הקושיא דע"כ ס"ל דלא כרבו ר"ש והנה לפמ"ש דר"ש מצי סבר כר"י במה שחולק על ר"ע במלתא דתלי' בסברא רק במלתא דתלוי בקבלה אין סברא לחלק וא"כ י"ל דלפי מאי דמסיק הגמ' בפ' שתי לחם בגמ' פליגא נסתר תי' הגמ' לעיל דליכא למימר רבי ס"ל תנור מקדש דאיך יחלוק על ר"ש במלתא דתלי' בגמ' וסוגי' הגמ' דמשני רבי ס"ל תנור מקדש אזלא לפום הו"א דלאו בגמ' פליגא וע"כ אליבא דאמת מוכרח כשיטת הר"מ דאף דנקצר ביום כשר אפ"ה דוחה שבת כן נלע"ד נכון

(טז) ועיין בבה"ז מ"ש בשם הגאון הקדוש מוהר"י מטמשוב להקשות לר"י דס"ל אין כ"ש מקדשין אלא מדעת א"כ מאי משני לרבי דס"ל תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסלי בלינה הא מצי לאפותם ע"מ שלא יקדשם התנור, ונדחק מאוד לומר דהא דמשני הגמ' רבי ס"ל תנור מקדש היינו דרבי ס"ל כלי שרת מקדשין שלא מדעת אף דר"י ס"ל אין מקדשין אלא מדעת וסוגית הגמרא דהכא אזלא הכל לר"י מ"מ רבי לא סבר בהא כר"י עיי"ש, והוא דחוק להמציא פלוגתא דתנאי בזה, גם הבה"ז בעצמו נדחק בקושיא זו ותי' דהתורה חששה שמא יהיה דעתו לקדשם ויפסלו בלינה ע"כ לא חלקה התורה בין יהיה דעתו לקדשם או לא ולעולם דוחה שבת, ולפי זה יגדל הקושיא הנ"ל למה לא קאמר הגמ' בפשיטות דדוחה שבת אם נאבדו הלחם שנאפו מע"ש וכמש"ל וע"כ צ"ל כמ"ש דסוגיא אזלא למאן דס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת, וע"כ לא הוי מצי לאוקמי בהכי והוצרך לומר תנור מקדש

(יז) ולעיקר הקושיא של הגאון הנ"ל נראה די"ל דע"כ ל"א כלי שרת אין מקדשין אלא לדעת רק היכא דאין פעולת הכלי ניכר במה שהונח לתוכו כגון קמח דמיירי התם ר"י אבל בתנור כיון שנאפה בתוכו ופעולת התנור ניכר בפת י"ל דמקדש אפילו של לדעת דליכא למימר דהוי כאלו לא הונח בתוכו כיון שנאפה בתוכו משא"כ בשאר כלים י"ל דשלא לדעת הוי כאלו לא הונח שם, גא