חמדת שלמה חלק א קפ

משקר במזיד אין כאן מקום לחייבו שבועה כיון דהוא וודאי אינו משקר במזיד עכ"פ וכיון שיש לו מגו לא חשדינן שמשקר במזיד ולפ"ז ל"ק קושי' רבא ש"ש דחייב רחמנא היכא משכחת לה די"ל שפיר דהוי מגו דהעזה משא"כ כאן בשכיר י"ל כיון דהשתא חשדינן ליה שאומר בדדמי ע"כ שני הטענות שקולים ושפיר הוי מגו, רק רבא הקשה לפ"מ דס"ד לרבנן עיקר הטעם רק משום טרדא לחוד וקשה קושי' הר"ן דהוי מגו בדדמי וצ"ל ע"כ כתי' של הר"ן דטענת לא שכרתיך עדיף טובא ע"ז הקשה רבא שפיר כיון דאיכא ריעותא דהעזה שפיר י"ל דטוען בדדמי וכמ"ש, אבל אליבא דאמת קושי' רבא מעיקרא ליתא דכיון דלא תקנו לשבע בתקנה ראשונה רק שמא משקר במזיד וע"ז שפיר יש לו מגו דלא שכרתיך אף דהוי העזה מ"מ בהטענה שטוען איכא ריעותא דהוי בדדמי ול"ש לומר מ"ש לעיל דלמא רוצה לטעון האמת כקושי' הר"ן דהשתא קיימינן דעיקר תקנה ראשונה הי' שמא משקר במזיד, ולפ"ז י"ל לר"י באמת אינו נאמן במגו דלר"י כיון דלית ליה טרוד בפועליו הוי שפיר מגו דהעזה ואין קושי' מר"י לשיטת הר"מ דס"ל דאמרינן לדידן מגו אף במ"מ דלדידן י"ל שפיר דהוי מגו משא"כ לר"י, ומיושב בזה קושית התוס' בב"ב סוגיא דאומן דרבא מוקי ברייתא דנתן טליתו לאומן דליכא עדים דאל"כ לחזי סהדי מה קאמרי והקשה התוס' להימן במגו דלא שכרתיך ותי' דממודה במקצת לכופר הכל ל"א מגו וא"כ לשיטת הר"מ הדרא קושי' התוס' לדוכתיה, ולפמ"ש דלר"י דוקא ל"א מגו א"ש, אך לפמ"ש לעיל די"ל מגו דמעצמך ירדת יש ליישב ג"כ לשיטת הר"מ דהתם בטלית נראה דאין שייך לומר מעצמך ירדת דמהיכן בא הטלית ליד האומן ולא דמי לעבודת שדה וכרם שי"ל מעצמו ירד

והנה מצאתי ראייה לפירושי הנ"ל דאף לר"י אמרינן קציצה מדכר דכירי ממה שראיתי באס"ז לב"ב בשמעתין דאומן דמש"ה הוצרך רבא לומר כ"ז שהטלית בידו נאמן משום מגו דלקוח דלולי זאת הו"מ למימר הטעם הואיל ובעה"ב טרוד בפועליו, והקשה למה בחמת לא תי' אביי משום טרוד בפועליו ותי' דס"ל כשמואל דקציצה מדכר דכירי, ולכאורה הדברים מתמיהים דהא ברייתא דטלית כר"י אתיא דס"ל אפילו בקציצה שכיר נשבע ונוטל ולפמ"ש א"ש דאף ר"י ס"ל קציצה מדכר דכירי אליבא דשמואל ומשום כדי חיו לחוד תיקנו שיהיה השכיר נשבע ונוטל

עיין בש"ך חו"מ (סי' פ"ז) שהקשה על לשון הר"מ שכתב דלא מהפכינן רק היסת והו"ל לכתוב אף הנשבעין שבועת המשנה לפטור כגון החזרתי במגו דנאנסה וכופר הכל בקציצה לשיטת הר"מ, ועיין בקצה"ח מ"ש ליישב ודבריו לא נהירן בפרט מ"ש בהחזרתיו מגו דנאנסה דיכול להפוך מטעם אשתבע לי דלא פרעתיך קשה הא נ"מ בצורבא מרבנן גם היכא דנתן לו נאמנות שלא יכול להשביעו ומטעם היפוך יכול להשביעו, ולענ"ד י"ל כיון דנאנסו אין יכול להפך א"כ ממילא גם החזרתי א"י להפך דאי הוי יכול להפך נסתר המגו דשמא אין רצונו לישבע רק שרוצה להפך על חבירו וע"כ א"י לטעון נאנסה, ולכאורה נראה דזה תלוי במ"ש הרמ"א סי' ע"ה ביש לו ע"א על טענתו ועל טענת המגו ל"ה לו עד אין העד פוטרו דאלו היה העד פוטרו אין כאן מגו ה"נ י"ל אלו יכול להפך אין כאן מגו, אך לפמ"ש הש"ך שם להכריע דלא כשיטת הרמ"א ע"כ הקשה שפיר ולפ"מ שהיה נ"ל שם לקיים המגו דממ"נ אם העד משקר היה מעיד לו גם להטענה השני' כן מצאתי אח"כ בתומים א"כ י"ל דהכא כ"ע מודו דהוי מגו, ולכאורה י"ל ראייה לס' הש"ך ממ"ש הר"מ דבשכרו בע"א פטור משבועת המשנה משום דא"א לתקן השבועה על השכיר מש"ה פטור לגמרי וקשה דעכשיו אין לו מגו כלל וצ"ל דאפ"ה לא נסתר המגו ופטור השבועה אתי' ממילא וצ"ע, ולפמ"ש בטעמו של הר"מ משום מגו דמעצמך ירדת א"ש דהוי מגו מעלייתא ושפיר מצינן למימר דהחזרתי במגו דנאנסו ע"כ א"י להפך דאל"כ אין כאן מגו, וקושית הש"ך מקציצה י"ל דיכול להפך במגו דהיה מודה לו הקציצה רק שהיה אומר שפרע לו והיה צריך השכיר לישבע וע"כ אינו בגדר היפוך דדינא הכי וצ"ע אי אמרינן מגו כזה לחייב שבועה, שוב נזכרתי שהתומים הביא בכללי מגו ס"ק קי"ח משם הגי"ת שנסתפק בזה ועיין תומים שם ואף לפמ"ש הגי"ת שם דל"א מגו כזו י"ל דהכא שאני דמהני אפילו מגו כל דהו משא"כ התם ואדרבא מצד הדין אין מקום להשבועה עד שיטעון השבע לי ודו"ק

דף קטו ע"א תוס' ד"ה וחייב משום ב' כלים וכו' יש לעיין לפמ"ש התוס' דחובל רחיים ורכב ל"ה לאו הניתק לעשה והא דאמר ליה אביי להחזיר משום דהיה שוגג והוי זכייה בטעות, ולפ"ז לרבא דס"ל כ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע לא מהני אפי' בחבל במזיד חייב להחזיר משא"כ לאביי דבמזיד א"ח להחזיר, ולפ"ז קשה טובא דהו"ל להגמרא בתמורה לומר דאיכא בינייהו בין אביי לרבא חובל רחיים ורכב, והגמ' מסיק התם דא"ב הני שנויין עיי"ש דלפ"מ שפי' רש"י אין נ"מ לדינא כלל, גם התוס' הקשו שם דהו"מ למימר נ"מ עיי"ש שמכח קושיתם יצאו לידון בדבר חדש דבאיסור שבדה מלבו ל"א כ"מ דא"ר לא תעביד לא מהני ולפ"ז עדיין הקושיא במקומו דהו"מ למימר נ"מ זו, ועיין בכ"מ (פ"ג מה' מלוה ולוה) שכתב ג"כ בשם הריב"ש דמש"ה כתב הר"מ בחבל בגד אלמנה מחזירן בע"כ משום דפסק כרבא וקשה ג"כ קושי' הנ"ל דהו"מ למימר זה לנ"מ בין רבא לאביי ועיין בלח"מ שכ' דאף לרבא מהני מדגלי רחמנא השב ותמה בזה על הריב"ש, ולשיטת הר"מ נ"ל דהכא כיון דגלי רחמנא משמע מיד וע"כ אף לאביי לא מהני דבשלמא בכסות יום וכסות לילה שפיר י"ל דכ' רחמנא להחזיר בזמן שצריך לו משא"כ בכלי אוכל נפש דאין לו זמן מיוחד כיון דכתב רחמנא השב וכמ"ש הה"מ דמשכנו שלא ברשות היינו אפילו כלי אוכל נפש וממילא משמע שצריך להחזיר מיד ולא מהני אפילו לאביי ואתי ג"כ שפיר דלא מצי למימר א"ב חובל רחיים ורכב דלתרוויי' לא מהני ומוכח מזה דלא כהריב"ש דס"ל דדוקא לרבא לא מהני דא"כ קשה קושי' הנ"ל דהו"ל לומר נ"מ בין אביי לרבא חובל רחיים ורכב, אך בזה מחולקים הראב"ד והר"מ דלהראב"ד בין לאביי ובין לרבא מהני מדכתיב השב ולפמ"ש בשיטת הר"מ לתרוויי' לא מהני

וע"פ האמור לשיטת הר"מ י"ל קושי' הראב"ד על הר"מ דס"ל בנשרף המשכון לוקה ותמה עליו מסוגיא דמכות דמוכח כיון דניתן לתשלומין אינו לוקה, ותי' הה"מ דהכא שאני דאין כאן תביעת ממון ובתחלה לאו בתורת גזל אתא לידיה עיי"ש, רק דמסוגיא הגמ' דמכות קשה ונדחק הה"מ לומר דגי' אחרת היה להר"מ, ולפמ"ש י"ל דהא דס"ל להר"מ דאפילו בחובל כלי אוכל נפש או בגד אלמנה הוי לאו הנל"ע כ' הה"מ דהעשה דהשב קאי לשלא ברשות ומשמע כל שלא ברשות, ויש להמתיק דבריו עפמ"ש התוס' לעיל (דף קי"ג ע"א ד"ה מחזיר) לשמואל דס"ל שליח ב"ד מנתח נתוחי וא"כ לדידיה כל חבלה הוי שלא ברשות וקשה למ"ל השב דאתי לרבוי' שלא ברשות כדאיתא פ' אלו מציאות, ולשיטת הר"מ י"ל דאתי לרבוי' של"ב כגון בגד אלמנה דאין רשות כלל למשכנו, ולפ"ז דמוכח דהכתוב נתקו לעשה קשה לרבא דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ למאי הלכתא נתקו הכתוב לעשה אי לענין דצריך להחזיר ת"ל דלא מהני ואי דלהוי לאו הנל"ע ת"ל דאיתא בתשלומין ואין לוקין עליו כמו דס"ל להר"מ בכל לאוי דממון דניתנו לתשלומין דאין לוקין אף אם לא נתקו הכתוב להדיא לעשה וכמ"ש לעיל ר"פ איזהו נשך ומוכח מזה לרבא כס' הה"מ דאין זה ענין לתשלומין כלל כיון דלאו בתורת גזל אתא לידיה והוצרך הכתוב לנתקו לעשה כי היכא דלהוי לאו הנל"ע משא"כ לאביי דס"ל בכ"מ מהני והכא לא מהני לפמ"ש לשיטת הר"מ י"ל שפיר דהוי כמו גזל ואפ"ה צריך רבוי' דהשב לומר דלא מהני, ולפ"ז מיושב סוגיא דשם דשם מתרץ לר' יוחנן וי"ל דר"י סובר כאביי ושפיר מצינן למימר כיון דבתשלומין איתא ואף דלא קי"ל כאביי בזה זה לק"מ דהא הר"ם פסק גם בזה דלא כר"י ועיין בלח"מ דגירסא מהופכת וא"כ אליבא דאמת לק"מ רק בהו"א שם י"ל דמתרץ לר"י אליבא דאביי אבל אליבא דרבא מוכח שפיר כס' הה"מ וע"כ פסק הר"מ שפיר דלוקין אם נשרף המשכון דליתא לעשה ובתשלומין ליתא כס' הה"מ כ"ז לשיטת הר"מ דלרבא לא מהני מוכח שפיר דליתא בתשלומין מדהוצרך לעשה, משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל מכח העשה לכ"ע מהני וא"כ אין ראייה לומר דל"ה ניתן לתשלומין ע"כ הקשה שפיר על הר"מ מסוגיא דמכות אבל להר"מ לשיטתו לק"מ ודו"ק, אח"ז רב כשחזרתי הענין הנ"ל ראיתי כי דברי הנ"ל לשיטת הראב"ד נכתבים שלא בדקדוק כי לא מצאתי בהראב"ד דס"ל דלכ"ע מהני ואדרבא נראה להוכיח מהראב"ד דעשה לא קאי כלל על כלי אוכל נפש וכשיטת התוס' דאל"כ קשה קושי' התוספות האיך אפשר ללקות שתים על רחיים ורכב דהא הוי לאו הנל"ע ואפילו נאבד כיון דאיתא בתשלומין, ועכ"פ הדברים בעצמותם נכונים דלשיטת הראב"ד אין חילוק בין אביי לרבא ומוכח. שפיר מסוגיא דמכות הואיל ואיתא בתשלומין לא לקי ודוק היטב]

דף קטז ע"א האי גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' וכו' יש לראות לאביי דס"ל לעיל חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו א"כ קשה באמת דלמא הוא מסופק וע"כ תפס ממונא מספיקא משום דאיתא בחזרה ואפ"ה לא מצי לטעון לקוח הוא בידי דלמא יאבד המשכון ממנו ויעבור על לאו דלא יחבול משא"כ כשמחזיר לו אינו עובר דהוי לאו הנל"ע ועכ"פ צריך להחזיר לו