חמדת שלמה חלק א קעט

מ"ו ע"א ד"ה לא קצצתי) שהקשו דבעבר זמנו אמאי המע"ה הרי שהם והרי עבר, דיש לומר הא דמקשה הגמרא אי הכי אפילו עבר זמנו נמי, וכבר הקשיתי מאי קושיא לפמ"ש התוספות כאן (ד"ה ולעולם) דאין זה תקנה טובה וא"כ דלמא לא רצו חכמים לתקן כל כך והבו דלא לוסיף עלי', ונראה לי דיש לומר דוודאי המקשן אסיק אדעתיה ג"כ דכי מטא זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר כדי שלא יעבור על בל תלין רק דאפילו הכי כיון דלגבי בעה"ב מצינן למיתלי שמחמת שהיה שכוח אצלו נשאר בטעותו וודאי יותר מסתבר מלומר שהשכיר עובר במזיד, ולפ"ז היה מהראוי לומר דאפילו עבר זמנו יהיה השכיר נשבע ונוטל דע"י זה יכול להיות שלא יבא לידי שבועה דהיינו כשיתבע השכיר את הבעה"ב בינו לבינו ויאמר כבר נתתי לך ימתין השכיר אולי כשיגיע זמן חיובו יהא רמי אנפשיה ומדכר ויודה לו ואם לא יהיה רמי אנפשיה לא יפסיד השכיר כיון דאף בעבר זמנו נשבע ונוטל, משא"כ עכשיו דבעבר זמנו אינו נשבע ונוטל לא ירצה השכיר להמתין כדי שלא יפסיד וכיון דחזינן דהגמרא הקשה מקודם וליתב ליה מעיקרא וליתב ליה בעדים כדי שלא יבא לידי שבועה הקשה הגמרא אפילו עבר זמנו נמי דמהראוי לתקן כך כי עי"ז יבא הדבר לידי בירור והוצרך הגמרא לשנויי דבעבר זמנו וודאי רמי אנפשיה ומדכר ואין לתלות בטרדא כלל וע"כ אי אפשר לתקן שיהיה השכיר נשבע ונוטל אחר זמנו, ומיושב בזה קושית התוספות על לשון אי הכי די"ל וודאי לטעמא דכדי חיי' אין קושיא אפילו עבר זמנו נמי די"ל כמ"ש דלא רצו לתקן כל כך ודי בזה שתקנו בזמנו משא"כ לטעמא דטרוד היה מהראוי לתקן אף בעבר זמנו כדי שלא יבא לידי שבועה

והנה לענ"ד קשה לי בהא דאמר שמואל בזו ישבע בעה"ב כו' קציצה ודאי מדכר דכירי מלשון ודאי משמע שהוא ס' חיצונה וכיון דר"י סבירא ליה דלא דכיר נהי דרבנן פליגא עלי' מ"מ לא שייך לומר ודאי מדכר דכירי, ועל גוף הדין קשה יותר לשיטת הרי"ף דס"ל בקציצה אף שבועת התקנה אין כאן על הבעה"ב וכתב הר"ן הטעם דבקציצה לא שייך טעמא דכדי חיו דשכירת פועלים ידוע הוא ואין מחלוקתם אלא בשביל דבר מועט ול"ש כדי חיו ושמואל אשמעינן דאפי' במודה במקצת דיש שבועה על בעה"ב מצד הדין אפילו הכי אין השכיר נשבע ונוטל דקציצה מדכר דכירי, וקשה מנ"ל לשמואל להמציא פלוגתא חדשה בין רבנן לר"י וע"כ משום ברייתא דרבה ב"ש כדקאמר הגמ' ואלא הא דתנא רבה ב"ש קצץ המע"ה מני דלמא הברייתא איירי בכופר הכל וכיון דלא שייך כדי חיו בקציצה ע"כ אין כאן שבועה כלל וממילא אין השכיר נשבע ונוטל משא"כ במודה במקצת י"ל דרבנן ס"ל גם כן כר"י דהשכיר נשבע ונוטל ומנ"ל להמציא פלוגתא חדשה, ועיין במהרש"א שהקשה על הגמרא דמקשה אמאי ישבע בעה"ב דלמא מיירי בכופר הכל והניחו ביש ליישב, ובאמת נראה לי דקושית הגמרא הוא דאי נימא כדינו של שמואל דמודה במקצת ישבע בעה"ב הו"ל להברייתא לאשמעינן חידוש זה אפילו היכא דמודה במקצת וחייב בעה"ב לישבע אפילו הכי לא רמינן השבועה על השכיר, ומיושב בזה דקדוק הלשון בגמרא דקאמר איני משמע שבא להקשות דדינא דשמואל ליתא מקמי ברייתא דרבה ב"ש וסיום הקושיא אמאי ישבע בעה"ב כאלו הוי הקושיא על הברייתא והכי הו"ל לאקשויי איני והא תני רבה ב"ש וכו' המע"ה ואלו ישבע בעה"ב לא קתני, ולפמ"ש י"ל דהקושיא הוא איני פי' דע"כ ליתא לדינא דשמואל דהא תנא רבה ב"ש קצץ המע"ה רק דמצינן למימר דלמא הברייתא מיירי בכופר הכל וע"כ סיים דאי איתא לדינא דשמואל ממילא ע"כ הברייתא איירי אף במודה במקצת והו"ל להברייתא למיתני ישבע בעה"ב ועיין היטב ומשני ר"נ לצדדין קתני ומיושב קושית המהרש"א, רק הקושיא שהקשיתי קשה מנא ליה לשמואל דהברייתא לצדדין דלמא מיירי בכופר הכל וכדי חיו לא שייך בקציצה אבל במ"מ סבירא להו לרבנן כמו לר"י ומנא ליה לחדש פלוגתא חדשה

ע"כ נלענ"ד דיש לומר לפי מה דאסיק רבא דפליגא אי עבדינן תקנתא לתקנתא או לא י"ל דאף ר"י ס"ל קציצה מדכר דכירי רק דר"י ס"ל כיון דבעה"ב מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא עקרו רבנן לשבועה ושדיא אשכיר משום טעמא דכדי חיו לחוד דחדא תקנתא מצינן למיעבד משום כדי חיו וכיון דלא הוי חיוב גמור לבעה"ב רק היפך שבועה מצינן למיעבד משום כדי חיו וע"כ ממילא ה"ה בקציצה כיון דלא צריך לטעמא דטרוד בפועליו לר"י כלל, אבל רבנן דסברי דעבדינן תקנתא לתקנתא ממילא ע"כ צריכים לטעם טרוד בפועליו וממילא בקציצה דמדכר דכירי אין מקום להפוך השבועה דלדידהו עיקר ההיפך הוא רק משום טרוד בפועליו, אך עדיין קשה כמו דלר"י תקנו היפוך משום כדי חיו ומשום הכי אפילו בקציצה נשבע ונוטל ה"נ לרבנן נהי דבכופר הכל תיקנו ההיפוך משום טרוד בקציצה הו"ל לתקוני היפוך משום כדי חיו, אך זה אינו קושיא כל כך די"ל דרבנן ור"י פליגא בתקנה שתקנו חז"ל בשכיר דרבנן הוי גמירי התקנה בכופר הכל ומוכח דההיפך היה משום טרוד ע"כ אין להם ראייה לחדש היפך משום כדי חיו אבל ר"י דס"ל דדוקא במודה במקצת תקנו חכמים ס"ל שפיר דההיפך היה משום כדי חיו וע"כ הוא הדין בקציצה שייך ג"כ היפוך, ולפ"ז י"ל דכ"ע ס"ל קציצה מדכר דכירי וא"ש בזה מה דאמר שמואל קציצה ודאי מדכר דכירי דכ"ע ס"ל הכי, ונראה שכך היה מפרש הש"ך במ"ש סי' פ"ט להקשות על הר"ן שכ' דמשום הכי בזמן שהטלית ביד אומן נוטל בלא שבועה הואיל דהשבועה רק להפיס והכא ל"ש, והקשה הש"ך הא בקציצה לא קשה וליתב לי' בלא שבועה דקציצה מדכר דכירי, ודבריו אינם מובנים דהא לר"י לא אמרינן קציצה מדכר דכירי וברייתא זו ע"כ כר"י וכ"ר בקצה"ח שכ' שדבריו אין להם מובן, ולפמ"ש א"ש די"ל כ"ע ס"ל קציצה מדכר דכירי, ולפ"ז דאף בקציצה שייך כדי חיו וצ"ל לשיטת הרי"ף דמשום הכי לא תקנו שבועה בכופר הכל בקציצה כס' הה"מ שהבאתי לעיל (בשו"ת חמ"ש) דכוונת החכמים לא הוי רק לגלגל השבועה על השכיר כדי שיטול [ומזה יש סמך לסברא הנ"ל שכתבתי דיש לומר משום כדי חיו תקנו להפך השבועה]

ולפ"ז י"ל קושית התוס' הנ"ל הרי שהה והרי עבר דלפמ"ש [לר"י] אין הטעם משום טרדא כלל ולפי הפי' הנ"ל שכתבתי בקושית הגמרא אפילו עבר זמנו דעי"ז יוכל לבא לידי בירור ולר"י דלא ס"ל טעמא דטרדא אין מקום לקושי' זו כלל. רק לרבנן יקשה לכאורה במודה במקצת נימא אפילו עבר זמנו נמי דעי"ז יבא לידי בירור שהפועל ימתין כדי שיזכור הבעה"ב, אך גם לרבנן ל"ק כיון דכופר הכל לאחר זמן פטור ממילא לא ימתין השכיר אולי יכפור הכל ומעיקרא כי הקשה אפי' עבר זמנו היינו דאפי' כופר הכל יהי' השכיר נשבע ונוטל אבל לבתר דשני הכא איכא תרתי דכופר הכל ודאי אין השכיר נשבע ונוטל ממילא אף במ"מ אין ס' דוודאי לא ימתין הפועל, (ומיושב מה שהקשיתי במקום אחר [בשו"ת חמ"ש] היכא דטוען הבעה"ב שנתן היום למה נאמן עיי"ש ודו"ק] ולפ"ז י"ל דר"י הי' לו הוכחה דע"כ אין הטעם משום טרדא דכיון דהיה מקובלים דתקנת שכיר לא היה רק תוך זמנו והי' קשה ליה קושית התוס' הרי שהה ולר"י ליכא לשנוי' דלא ימתין הפועל שירא שיהיה כופר הכל הא לר"י אין תועלת במה שתבעו עכשיו דהא אף בזמנו אם כופר הכל אין השכיר נשבע ונוטל, וע"כ מוכח לדידיה דאין הטעם משום טרוד בפועליו רק משום כדי חיו תקנו שהשכיר נשבע ונוטל וע"כ לדידיה אף בקציצה השכיר נשבע ונוטל, משא"כ לרבנן אין ראייה לומר דמשום כדי חיו אפסידנהו לבעה"ב ורק משום טרדא שקלוה להשבועה ושדיוה אשכיר וע"כ בקציצה ישבע בעה"ב, ובזה מיושב קושי' התומים על הרמב"ן דמוקי ברייתא דטלית כמ"ד אומן קונה בשבח כלי ומש"ה כל זמן שהטלית בידו נוטל בלא שבועה והקשה הוא הא למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין עובר על בל תלין וקשה אפילו עבר זמנו נמי, ולפמ"ש א"ש דלר"י הקושי' מעיקרא ליתא אפילו עבר זמנו נמי וכמ"ש ודוק, ולפ"ז מוכח לכאורה כשיטת הר"י דל"א מגו ממודה במקצת לכופר הכל מר"י דס"ל עד שיהא שם מקנת הודאה ול"א שיהיה הבעה"ב נאמן במגו דכפר הכל וליכא לתרוצי כמ"ש לעיל [בשו"ת ח"ש] דהוי מגו בדדמי כיון דלר"י לית ליה כלל ס' טרוד בפועליו כמ"ש וקשיא לכאורה על הר"מ אך לפמ"ש שם די"ל מגו דמעצמך ירדת א"ש ודו"ק

בד"א י"ל שיטת הר"מ עם מה שהי' נ"ל ליישב קושיית הר"ן בשבועות דפסקינן כשמואל ושבועת שומרים אף בלא שטר דהוי תרתי דסתרי, וי"ל לפמ"ש התוס' דקושי' רבא דהוי מגו דהעזה והנה לפמ"ש הר"ן דעדיף ליה למטען טענה דלא חשדינן ליה ומש"ה ל"ה מגו בדדמי דוודאי הוא לו ברי גמור א"כ לכאורה קושי' רבא ל"ק דהכא אף דהוי העזה נוח לו לטעון מידי דלא חשדינן ליה א"ו קושטא קאמר, ונ"ל פשוט דאדרבא לפ"ז קושי' רבא הוא קושיא אלימתא כיון די"ל שטוען בדדמי ואין כאן מגו כלל וצ"ל כס' הר"ן דאלו היה אומר בדדמי נוח לו לטעון מידי דלא חשדינן ליה, אמנם זה שייך אלו אין ריעותא בהטענה שהיה לו לטעון וכיון דרבא הוכיח משבועת שומרין דזה הוא ריעותא מה שצריך להיות מעיז שוב מצינן למימר שפיר דאומר בדדמי ע"כ נוח לו יותר לטעון טענה שסובר שהוא אמת אף דיהיה נחשד שאומר בדדמי כיון שהטענה שיש לו לטעון יש לה ריעותא דהעזה, והנה כבר כתבתי [בשו"ת ח"ש] די"ל אליבא דאמת דאסיק רבא דפליגא בתקנתא לתקנתא עיקר התקנה הראשונה היה שראוי להטיל שבועה על בעה"ב אולי משקר במזיד ואולי היה ידעי' שאינו