חמדת שלמה חלק א קעח

ולכאורה דבריו תמוהים דהא בקרקע אמרינן בחזקת בעלים עומדת דקי"ל כר"נ וא"כ ה"נ מהכ"ת לא יהיה השומר עומד בחזקתו לענין שלא יהיה צריך לשמור נגד הלסטים מזוין ואם כן ממילא ל"מ תפיסה כמו דהכא צריך השוכר לשלם בשביל חודש הי"ג משום דקרקע בחזקת בעלים ה"נ השומר בחזקתו עומד ועיין בד"מ (סימן שי"ב) ובס' קצות החושן ועיין עוד בד"מ (סימן שכ"א)] וכן מוכח להדיא בשו"ת הרשב"א שהביא הרמ"א בהגה"ה (סי' שי"ב סוף סעיף ט"ו) במלמד דיש לו דין קרקע בחזקת בעלים זולת מטעם אחר כתב הרשב"א דאין צריך לשלם לו עבור חודש העיבור עיי"ש, אמנם אי נימא דהנ"י ס"ל דע"כ לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת רק אם הספק הוא על זמן השכירות כיון די"ל שכבר כלה זמן השכירות ע"כ עומד ברשות הבעלים משא"כ היכא דהספק הוא על איכות השכירות לא אמרינן בחזקת בעלים עומדת כיון דס"ס עדיין הוא ביד השוכר א"כ י"ל ה"נ כיון דהספק הוא על השומר אם מחויב לשמור נגד לסטים מזוין הוי הספק באיכות השכירות לא בזמן וע"כ לא שייך בחזקת בעלים עומד וע"כ הוכיח הנ"י שפיר דלא מהני תפיסה ודוק

ומה שקשה עוד על דברי הנ"י דנהי דס"ל להרי"ף תפיסה ל"מ מ"מ הו"ל להביא האיבעיא לנ"מ לענין שאינם צריכים הבעלי' לשלם לו שכירות דלענין זה הוי תפס ברשות דוודאי מהני, וכמדומה לי שכבר שמעתי להקשות על הנ"י כן משם א' מהגדולים, אמנם נ"ל עפמ"ש הש"מ בשם הר"ן לשמואל דס"ל בא בתחלת החודש כולה למשכיר והקשה דמשמע אף אם לא נתן לו השכר צריך ליתן כל הי"ב סלעים, וקשה הא השוכר יכול לומר לא נתחייבתי רק עם חודש העיבור והיאך יכולים להוציא ממנו ותי' כיון דחיובו ברור דאלו היה רוצה להניחו לדור בו בחודש הי"ג היה צריך ליתן י"ב דינרים וכיון דחיובו ברור אף עכשיו דאינו מניחו לדור בו חודש הי"ג צריך לשלם לו ולא מהני תפיסתו א"כ ה"נ גבי שומר כיון דאלו היה השומר רוצה לעמוד נגד הלסטים מזוין היה צריך לשלם לו שכירות שלו ע"כ חיובו ברור ולא מהני תפיסתו מה שהוא תפוס, אמנם דברי הר"ן הנ"ל גופיה עדיין צריכן תלמוד ועיין בתומים בקת"כ שהביא דברי הר"ן אלו ולשיטת הרא"ש דס"ל לשמואל ג"כ קרקע בחזקת בעלים עומדת רק טעמא דשמואל משום אדוי' אודי' ליה קושית הר"ן מעיקרא ליתא די"ל דנתחייב בדינר בכל חודש מטעם קרקע בחז"ב עומדת דכיון דבא בתחלת החודש לא שייך אודי' אודי' ליה ונראה דזה היה הוכחת הרא"ש דגם שמואל ס"ל קרקע בחז"ב עומדת מכח קושית הר"ן הנ"ל עכ"פ הנ"י הנ"ל י"ל דסובר כתי' הר"ן ודוק

דף קג ע"א תוספות ד"ה פרדיסי וכו' וא"ת מ"ש מהא דאמר בריש המוכר את הבית ארעתי תרתי משמע, והנה לכאורה היה נראה לי לחלק דכל מקום דנין הלשון לטובת האומר וא"כ הכא דאמר השואל אושלן מרא דכוונת הריבוי הוא לטובתו אמרינן מסתמא היה כוונתו להרבה וכיון דהמשאיל נתרצה לדבריו ע"כ רפיק ביה כל פרדיסי משא"כ התם דהנותן אמר כך דנין הלשון לטובתו דתרתי משמע ויד המקבל על התחתונה, שוב ראיתי די"ל דזה תלוי בתירוץ הגמרא לקמן (דף ק"ד) הא דאמר ליה חוכר למחכיר הא דאמר ליה מחכיר לחוכר משמע התם ג"כ ה"ט דדיינינן הלשון לטובת האומר, ולפמ"ש התוספות התם דרבינא פליג על שמואל וס"ל דאין חילוק בין אמר מחכיר לאמר חוכר ע"כ הקשה התוספות שפיר, אמנם לפמ"ש הפוסקים דרבינא ס"ל ג"כ כשמואל והביאו ראייה לזה מהתוספתא והביא הרמ"א דעות אלו בח"מ (סימן שכ"א) א"כ לדבריהם י"ל קושית התוספות בקיצור ולא צריך לומר דבמטלטלין לא אמרינן בחזקת בעלים עומדים, ועיין בתוספות ב"ב דף ס"א דלא ס"ל לחלק בכך, ולפ"ז נ"מ היכא דאמר המשאיל לשואל הריני משאיל לך מרא למירפק ביה פרדיסי י"ל דלא הוי רק שנים מטעם דאמרינן בחזקת בעלים עומדת כקושית התועפות רק הכא שאני כיון דאמר ליה שואל למשאיל ודוק: פרק המקבל

דף קי ע"ב ת"ר האומר לשלוחו צא ושכר לי פועלים וכו' זה לפי שלא שכרן, וצריך לי עיון למה לא נימא שלוחו של אדם כמותו והוי כאלו הוא בעצמו שכרן וממילא יעבור אח"כ, שוב מצאתי כן בחי' ריטב"א

דף קיא ע"א גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין ועיין ע"ב ברש"י שפי' בתנא דבי ר"י יש בו משום ביומו תתן שכרו וכש"כ משום לא תעשוק דגבי' כתיב בשעריך, ולפום פשטיה דגמרא נראים דברי רש"י מוכרחים דמהכ"ת נמעט ג"ת מלא תעשוק ולא תבא עליו השמש דכתיב גבייהו דרשא דבשעריך לרבות ג"ת, אמנם הרמב"ם כתב להדיא דבגר תושב אין בו רק עשה ואין בו לא תעשה כלל והוא תמוה דנהי דממעטינן ליה מלא תלין דכתיב בת"כ מדכתיב רעיך גבי לא תלין מ"מ מלא תעשוק שכר עני ואביון ולא תבא עליו השמש דכתיב במשנה תורה מנ"ל למעוטינהו דהא גבייהו כתיב בשעריך לרבות ג"ת וכמו שכתב רש"י ז"ל וצ"ע

והנלענ"ד עפמ"ש הרמב"ם שם דהעושק שכר שכיר עובר בה' לאוין ועשה וחשיב שם לא תלין ולא תבא עליו השמש ועיין שם בהה"מ שכתב דמסתימת דבריו משמע דלא סבירא ליה כפי' רש"י בפירוש שם שכירות חד הוא, ולענ"ד נראה מוכרח מכח קושיא הנ"ל דס"ל להרמב"ם דכולהו לאוי דעושק או דחייב בכולם או דפטור מכולם וע"כ כיון דמיעט רחמנא גר תושב מקרא דרעיך גבי לאוי דל"ת ולא תלין ה"ה מלאו דלא תבא עליו השמש נמי ממועט, וע"כ הא דרבי רחמנא ג"ת במשנה תורה מקרא דבשעריך בע"כ לא רבי קרא ללאו רק לעשה דביומו תתן שכרו הנאמר שם אבל אי הו"א דבשכר יום אינו עובר רק משום בל תלין א"כ מנ"ל דמיעט רחמנא ג"ת מלאו דלא תבא עליו השמש

והנה נראה לי לשיטת רש"י דס"ל דבג"ת עובר משום ביומו וה"ה לא תבא עליו השמש, ולכאורה צ"ע היאך יהיה בג"ת אם הוא שכר יום דליתא גביה לאו דלא תבא עליו השמש וכי נימא דאינו עובר עליו כלל, גם תמוה מ"ט חס רחמנא על ג"ת אם הוא שכר לילה לעבור עליו בלא תבא עליו השמש ולא חס עליו אם הוא שכיר יום, ע"כ נראה לי כיון דאינו עובר משום לא תלין ולא קבעה התורה זמן התשלומין לג"ת אם הוא שכר יום שמחויב לשלם לו בלילה עכ"פ לא גרע משכר לילה והוי כאלו עיקר זמנו לשלם לו ביום כאלו היה שכיר לילה וע"כ עובר משום לא תבא עליו השמש רק בישראל חייבה התורה לבעה"ב לשלם לו בלילה ולענין זה הקיל הכתוב בג"ת שלא להטריח הבעה"ב לשלם לו בלילה שזה הוא טרחא יתירה להטריח לשלם לו בלילה לענין זה לחוד הקיל רחמנא בג"ת, אבל עכ"פ עובר משום לא תבא עליו השמש ואף שכבר עבר בוקר ראשון ולגבי ישראל שוב אינו עובר בג"ת שאני דאין זמנו כלל בבקר משא"כ בישראל שכיון שזמנו הוא בבקר ואח"ז שוב הוי כהלואה בעלמא וע"כ אינו עובר, ולשיטת הרמב"ם עובר תמיד בג"ת משום ביומו תתן שכרו העשה ולא הלאו דלא רבינהו קרא רק לעשה ואף אם הוא שכיר יום ודוק כנ"ל נכון

אמנם הא קשיא למה ליה להגמרא למימר דילפי גז"ש דשכיר שכיר תיפוק ליה בלא גז"ש כיון דרבי קרא ג"ת מבשעריך ללאוי דמשנה תורה ה"ה לאינך לאוי וכמו דס"ל להרמב"ם לתנא דידן דלא יליף שכיר שכיר ואפילו הכי אמרינן אע"ג דרבי רחמנא ג"ת בקראי דמשנה תורה ומיעטא בקרא דת"כ אמרינן דמיעט רחמנא לכולה לאוי ולא רבי רק לעשה ה"ה לתנא דברייתא כיון דרבי רחמנא ג"ת לחד לאו ה"ה לאינך [ועיין בפ"י מ"ש על המהרש"א, ולפי מאי שכתב הרמב"ם מוכח דבלא גזירה שוה נמי יש לומר דעובר בכל השמות, ואיני מופנה לעיין בפ"י כל הצורך]

ע"כ נראה לי דיש לומר כיון דבאמת יש לן מיעוט רעיך למעט גר תושב רק דרבנן סבירא להו דרעיך אתי לגזל עכו"ם, מכל מקום יש לומר דוודאי יותר מסתבר לומר דקאי אעושק ולמעט ג"ת מלאוי דשכיר כמו דס"ל להרמב"ם אליבא דרבנן דמתני' רק כיון דילפי רבנן גזירה שוה דשכיר שכיר מסתבר לאוקמי רעיך לגזל עכו"ם אבל רבנן דלא ילפי רק מבשעריך שפיר מצינו למימר דרעיך אתי לאגלוי' דלא קאי רק אעשה, וכן אתי לאפוקי מדרשא דאתך להורות דלא קאי רק אשכר בהמה וכלים דהוי ממון רעיך אבל רבנן דברייתא דס"ל גזירה שוה מסתבר להו לאוקמי רעיך אגזל עכו"ם ומכ"ש דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ם דאי דרשינן רעיך ממעוטינן מכולה לאוי וליכא לקיומי גזירה שוה כלל, ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמא רבנן לית להו גזירה שוה רק דילפי מאתך וכן רבנן דמתני' דלמא ס"ל גזירה שוה רק רעיך אתי לאפוקי, ולפמ"ש א"ש דדוקא מדרשא דבשעריך אמרינן דרעיך אתי לאפוקי משא"כ מגז"ש ע"כ מוכרח לומר דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' פליגא בגז"ש, כן נראה לי נכון בעזה"י

דף קיב ע"ב סוגי' דקציצה כתבתי במ"א [ע' שו"ת חמדת שלמה חלק חו"מ [סי' ו' ז') שהאריך בסוגיא זו] שוב כשזכיתי ללמוד סוגיא הנ"ל נראה לי ליישב קושית התוספות בשבועות (דף