חמדת שלמה חלק א קעז

א"י במגו דהיה טוען ברי הקשה הגמרא שפיר, ומיושב דקדוק העולם לימא תהוי תיובתא דר"נ דלר' יוחנן ל"ק די"ל כנ"ל דנאמן משום מגו משא"כ במתני' דבברי היה צריך לישבע לא הוי מגו, ובזה אי נימא דבזמן ר' יהודה עדיין לא נתקן שבועת היסת ל"ק קושית התוס' אכתי הא דר"י דשמואל הוא די"ל דנאמן במגו דהיה טוען ברי ולא שייך אערומי קא מערים משא"כ במתני' דהיה צריך לישבע על ידי גלגול וע"כ צריך לאשמעינן דאפילו הכי ברי עדיף, ובזה יש להוכיח כהאי לישנא דר"נ תיקן שבועת היסת אף באין לך בידי אף דלא הוי דררא דממונא ודלא כשיטת הר"ת סוף ב"ק, דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתה דאף לר' נחמן לא קשיא מידי די"ל דנאמן במגו שהיה טוען ברי שאיני חייב לך משא"כ במתני' היה צריך לישבע ע"י גלגול, אלא וודאי דאף לר"נ צריך לישבע אף היכא דליכא דררא דממונא ולפמ"ש לעיל (אות ז) בישוב קושיא הנ"ל א"ש אף לשיטת הר"ת ודוק

(יא) בדברי הנ"י שהבאתי לעיל יש להסתפק אי ברירא ליה דשאל אחת ושכר אחת לא הוי א"י אם פרעתיך וע"כ לא קשיא ליה רק על שאלה ושכרה דוודאי נתחייב על אותה פרה מתחילה כשהיתה שאולה משא"כ שאל אחת דיש ספק אם נעשה שואל על אותה פרה שמתה, או דס"ל די"ל דאף שאל אחת ושכר אחת י"ל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דמ"מ נשתעבדו הנכסים שלו בשביל השאולה בוודאי וא"י אם יצא מזה החיוב דדלמא השאולה מתה רק דאפ"ה י"ל דהוי א"י אם נתחייבתי כיון דיש לו ספק אם נתחייב מעולם ע"ז הפרה על אונס מיתה, ויש ראייה לזה הפירוש מדתי' בתי' השני א"נ מרישא פריך דשאלה ושכרה ל"ד ה"ה שכרה ושאלה ולא כתב א"נ מרישא נמי פריך מזה משמע דלפי תירוץ השני ס"ל באמת דל"ק כלל מסיפא די"ל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דוודאי נתחייב לו שאולה ונשתעבדו נכסיו בשבילה מיד וא"י אם יצא מזה החיוב דדלמא השאולה מתה, ועיין באס"ז שכתב באמת הקושיא אף על שאל אחת ושכר אחת רק שתי' שם תירוצים אחרים ע"כ בדעת הנ"י יש להסתפק דאף שאל אחת ושכר אחת הוי א"י אם פרעתיך, ולפ"ז י"ל קושית התוספות אכתי הא דר"י דשמואל הוא לפמ"ש לעיל (אות ב') ליישב קושית הנ"י משום דחזקת חי הוי נגד חזקת חיוב וע"כ הוי א"י אם נתחייבתי, והנה בכתובות (דף ע"ו) שמעתתא דתנא תונא כלה כתבתי להוכיח דלר"י משמיה דשמואל מוכח דס"ל כסברת הט"ז דחזקת חי לא הוי חזקה, וא"כ לדידיה קושית הגמרא מעיקרא ליתא די"ל דהוי א"י אם פרעתיך, וגם מסיפא דשאל אחת וכו' לא קשיא לפמ"ש די"ל ג"כ דהוי א"י אם פרעתיך וכל קושית הגמרא הוא לדידן לפי מה דאתי רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להני כללי דמוכח להדיא דהוי חזקה מעלייתא וע"כ הקשה הגמרא שפיר אבל על ר' יהודה גופי' לא קשיא דשמואל הוא דלדידיה אין מזה ראייה די"ל דהוי איני יודע אם פרעתיך

דף קא ע"ב פשיטא נפל ליה ביתא וכו' ועיין בהרא"ש (סי' כ"ה ד"ה תנו ללינה וכו') ועיין ב"י בח"מ (סי' שי"ב) וסמ"ע וש"ך, וע"פ הב"י קשיא לי סיום הרא"ש והיינו טעמא כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו מפני דוחקו של משכיר לא יפסיד השוכר, ולפי פי' הב"י דס"ל כיון דהקדים שכרו אמרינן הדמים מודיעים וקנה ליה עד כלות הזמן א"כ למה ליה הטעם הואיל וזה נשתמש במעותיו אף אם היה קנין אחר לא היה יכול להוציאו, וגם לפירוש הסמ"ע שפירש דעיקר הרבותא הוא שאין צריך ליתן שכר להלוקח ג"כ איני מובן סיום הדברים מ"ש וה"ט דמשמע דקאי על עיקר הדבר שאינו יכול להוציאו

ולולי דבריהם הקדושים הייתי מפרש כך דבתחלה מפרש בהירושלמי לחלק בין השכירו לשנה דא"י להוציאו אפילו במוכרו מחמת דוחקו ובין משכנתא דסורא או במשכון כל ימיו שבזה יכול להוציאו מיד, ואפשר לומר דהיינו טעמא דעל זמן קצר וודאי לא אסיק אדעתי' שיצטרך ויהי' דחוק כ"כ והוי אונסא דל"ש כלל דצריך לאתנויי וכמו דאי' בגיטין (דף ע"ג) אכלי ארי אין לנו משא"כ בעובדא דירושלמי שהי' לזמן מרובה אמדינן דעתיה שאלו היה יודע שיצטרך למעות שיעני לא היה משכירו וע"כ בהשכירו לזמן מרובה הוי נמי הדין דיכול למכרו בתוך הזמן דבזה שייך ג"כ דאדעתי' דהכי לא השכירו וע"כ סיים דבהקדים לו שכרו אפילו על זמן מרובה א"י להוציאו, וע"ז סיים שפיר וה"ט כיון דהקדים לו שכרו ונשתמש זה במעותיו אין סברא שיפסיד השוכר מפני דוחקו של משכיר, והא דהביא ראייה מירושלמי פרק מקום שנהגו [ואף לדברי הב"י ראייה זו תמוה כמ"ש הש"ך ולדברי הסמ"ע אתי שפיר] נראה לי דהכי קאמר דלכאורה הוה מצי למימר כיון דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף א"כ מי שמקדים שכירות אינו נותן רק בתורת הלואה ושינכה אח"כ ודמי למשכנתא דסורא וא"כ לא שייך למימר כיון דהקדים לו שכר ונשתמש זה במעותיו דהמעות שנתן לא מיקרי שכירות רק הלואה בעלמא ע"כ הוכיח דהא ליתא דהיכא דהקדים לו שכרו אין על זה שם הלואה רק שפרע לו השכר, וראייה מהירושלמי דבהקדים שכרו אין צריך להעלות שכר להקדש ואי הו"א שהמעות הוא גבי המשכיר רק הלואה בעלמא וודאי דהיה צריך להעלות שכר להקדש, אלא וודאי דכבר נקרא פרעון על השכירות וכיון שכן שפיר אמרינן דאפילו על שנים מרובים אין לו להוציאו מטעם דאין ראוי שיפסיד המשכיר כיון שכבר הקדים השכירות ונשתמש זה במעות בתורת פרעון השכירות וע"כ לא דמי למשכנתא דסורא דשם אין המעות רק בתורת מלוה ביד הממשכן ודוק היטב כנ"ל נכון לולי שרבותינו לא פירשו כן, ועיין במע"מ ודבריו צ"ע דלפי פי' דלא מצי לסלק ליה תוך השנה רק לאחר כלות השנה א"כ הוא מלתא דפשיטא וצ"ע, אחר כך ראיתי שגם בטור כתב כן כמ"ש המע"מ וצ"ע ועיין שו"ת פרח מטה אהרן (סי' א')

דף קב ע"ב ר"נ אמר בחזקת בעלים קיימא, והנה היה מקום להסתפק אם מחולקים באופן השכירות דהיינו שהשוכר אומר שהרשהו לעשות בו כל מה שירצה והמשכיר אומר שלא הרשהו בכך במקום שאין מנהג בדבר ההוא אי נימא גם כן קרקע בחזקת בעלים עומדת או נימא דוקא הכא שלפ"ד המשכיר כלה זמן השכירות בתשלום כל חודש וע"כ אמרינן בחזקת בעלים עומדת, משא"כ היכא דמודה המשכיר שעדיין הוא זמן השכירות רק שאומר לדבר זה לא השכירו י"ל דלא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת כיון דעתה הוא בוודאי ברשות השוכר

אמנם נראה מבואר הדבר בטור וש"ע ח"מ (סי' שט"ו סעיף ג') דאף לענין זה אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת וע"ש בבאר הגולה שכתב דקרקע בחזקת בעלים לכל דבר הבא לשנות ממנהג המדינה, ולענ"ד דבריו אינם מדוקדקים דמשמע דוקא הואיל שבא לשנות ממנהג אינו נאמן ולזה לא היה צריך הרא"ש לומר דקרקע בחזקת בעלים עומדת, ולענ"ד כוונת הרא"ש שהביא הטור דהתם היה המשכיר אומר שהשכירו סתם וכוונתו היה שלא יכניס דיורים אחרים, ועל זה כתב הרא"ש שכן הוא סתמא דמלתא שא"י להכניס דיורים אחרים אם השכירו סתם דמי שרוצה להכניס דיורים אחרים מתנה בהדיא, אבל זה שאומר באמת שהתנה בהדיא זה אינו נגד המנהג רק דאפילו הכי אינו נאמן משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת אפילו לדבר שאינו נגד המנהג, וכן מוכח ממ"ש הרמ"א בח"מ (סי' שי"ב סעיף ט"ז) בהגה"ה וכן בכל ספק וכו' ועיין לקמן סי' שט"ו ס"ג עכ"ל משמע דבכל הטענות הדין כך ואף דלשיטת הרא"ש בטוען ברי מהני אף בקרקע וכמ"ש הש"ך (סי' שי"ב ס"ק י"ד) מ"מ הכא עדיין לא הכנים דיורין ופשיטא שיכול למחות בידו שלא להכניס כיון דקרקע בחזקת בעלים עומדת ואם הכניס י"ל באמת לשיטת הרא"ש בטוען ברי אין המשכיר יכול להוציא השכירות ממנו בשביל הדיורים שהוסיף, ולדברי הש"ך הנ"ל (בס"ק הנ"ל) יש מקום ספק אם לדמותו לשטרא דכתב בי' שנין סתמא דלא מהני טענות ברי, אמנם דברי הש"ך הנ"ל נראים דחוקים, ולענ"ד היה נראה לי ליישב קושיתו דשם פשיטא ליה להגמרא דלא מהני תפיסה דכיון דשנין סתמא מסתמא לא הוי יותר משנים וכמו דאמרינן בסלעים דינרים דמסייע ליה שטרא וע"כ קאמר הגמרא פירות בחזקת אוכליהן משמע דלולי זאת וודאי לא היה מהני תפיסה, ועל זה הקשה הגמרא שפיר הא קי"ל כר"נ וע"כ הוי תופס כיון דקרקע בחזקת בעלים עומדת ותפיסה לא מהני הכא דכיון דכתב שנין סתמא מסייע ליה שטרא, ואף שכתב הש"ך סימן שט"ז בשם הריטב"א דהכא ל"ד לסלעים דינרים כיון דהניחו לאכול מ"מ י"ל נהי דלא הוי וודאי הכי מ"מ תפיסה י"ל דל"מ בכעין זה, ובפרט דמשמעות הגמרא שטענו מקודם מלוה אומר שלש ואחר כך קדים ואכיל והוי כמו מחאה, אחר כך מצאתי כעין זה בתומים בקת"כ ליישב קושית הש"ך הנ"ל, עכ"פ משמע מדברי הרמ"א דבכל הטענות אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת

אמנם מדברי הנ"י היה נראה לי להוכיח דס"ל לחלק היכא דמחולקים באיכות השכירות לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת, מדהוכיח הנ"י פ"ק גבי בעי' דר"ז תקפה א' בפנינו דהרי"ף סובר בספיקא דאבעיא דסלקא בתיקו דאי תפס מפקינן מיניה מדאיבעיא לן סוף פרק הפועלים לסטים מזוין נגד רועה מזוין מאי וסלקא בתיקו (כך היה גי' הנ"י) והרי"ף כ' סתמא דהוי אונס ולמה לא הביא דהוי ספיקא ונ"מ בתפס המפקיד דלא מפקינן מיניה אלא ודאי דס"ל להרי"ף בכל ספיקא דאבעיא אף אי תפס מפקינן מיניה,