חמדת שלמה חלק א קעה

ספק ותיקן הדבר בבדק הבית דכוונת הרמב"ם ע"י גלגול, רק דזה תמוה דהא אח"כ כתב דין גלגול בבבא דברי וברי ואם לעיל גם כן כוונתו לגלגול היה לו לכתוב כן בהדיא, ועוד קשה דהרמב"ם כתב דין גלגול בבבא דשאל אחת ושכר אחת בברי וברי וכ' הכ"מ דהרמב"ם לא סבירא ליה כפי' רש"י דהקושיא מה שטענו לו קאי דוקא לר"ה ור"י ועיין בלחם משנה שתמה על הכ"מ וצ"ל כוונתו דאי הוי סבר כפירוש רש"י אף דהדין אמת מ"מ לא היה צריך להביאו אלא וודאי דהעתיק לישנא דמתניתין וס"ל דהפירוש במתניתין הוא כך, אמנם באמת צריך להבין הא לר"נ לא קשה מידי ולא צריך לבוא לע"י גלגול, וגם על פירוש רש"י קשה דהו"ל לומר הניחא לר"נ ור"י

והנראה דיש לתרץ כל הקושיות הנ"ל בד"א בהקדים לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות שאלה) יעיי"ש ובהה"מ ובלח"מ ובדרישה (סי' רצ"ד) שכתבו להדיא דעיקר שבועת שומרין הוא שבועה שאינו ברשותו ושאר השבועות המה רק ע"י גלגול, ולפ"ז יש ליישב הכל דהנה במתניתין היכא דהמשאיל טוען ברי שבשעה שהיתה שאולה מתה בע"כ שהיה אצל המיתה וא"כ תו לא מצי להשביעו שבועה שאינו ברשותו וממילא לא מצי למימר אשתבע לי דכדרכה מתה והיינו שלא פשע דכיון דאין צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו ממילא אינו מחויב לישבע שלא פשע דלא הוי רק גלגול, אך כל זה בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום אי אפשר לו לידע שמתה בשעת שאילה רק אם היה בשעה שמתה אבל בבבא דשאל אחת ושכר אחת איכא לאשכוחי דטען ברי דהיינו שיודע שאותה שקיימת הוא השכורה וא"כ בע"כ אם אחת מתה היא השאולה ובאמת יוכל להיות שאף השאולה קיימת וע"כ מחויב לישבע ע"י גלגול, ולפ"ז י"ל אדרבה דלא כתירוץ הנ"י דעל תי' הראשון שתי' דקושית הגמרא קאי משאל אחת קשה דלמא על ידי גלגול, ועל תירוץ השני דמיירי אף אם היתה שכורה ושאולה קשה דבזה שפיר איכא לאשכוחי גלגול כגון שאומר שיודע שהיתה קיימת בעידן שאילה וכיון דהשאולה היה לאחר השכורה מוכח שלא מתה בעידן שכורה, אבל אם הקושיא היא משאלה ושכרה וכיון דהשאולה היה קודם אי אפשר לו לידע שמתה בעידן שאולה רק שהיה אצל המיתה וא"כ יודע שאינו ברשותו ואין כאן שבועה ומוכח כמו שכתבתי לעיל (אות ב') ליישב קושית הנ"י, ולפ"ז מיושב ממילא קושית התוס' דאין כאן גלגול, ונתיישב ג"כ קושיתי הנ"ל דלמא כאן אף ר"נ מודה דאערומי קא מערים דהיה צריך לישבע דלפמ"ש אף אם היה טוען ברי אין כאן שבועה בתרי בבא קמייתא והקשה הגמרא שפיר, ולפ"ז א"ש ג"כ דדוקא בבבא דשאל אחת נקט ישבע בברי וברי, וממילא מיושב הקושיא הנ"ל לפמ"ש התוספות לקמן דאביי ס"ל דסומכוס לא קאי אתרי בבא קמייתא והיה קשה היאך סמך התנא על זה, ולפי זה אתי שפיר כיון דנקט בבא דז"א א"י וז"א א"י לאחר בבא דישבע דקאי דוקא אשאל אחת ממילא בבא דז"א א"י קאי ג"כ דוקא אשאל אחת, ולפ"ז ממילא מיושב קושית התוספות על ר"נ ושמואל דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם הדרא קושית הגמרא לדוכתה, ולפמ"ש י"ל כיון דאיירי בעסק שבועה ואלו היה טוען ברי וודאי היה חייב שבועה ממילא שפיר יש לומר דחייב מטעם אערומי קא מערים אף לר"נ ור"י והא דמשני הגמרא משום משאיל"מ היינו ליישב אליבא דידן דלפ"מ דמשמע מרבא משמע דמטעם משאיל"מ חייב מגזירת הכתוב, וגם לשון הגמרא אינו מוכרע כל כך ועיין באס"ז דהוא לשון ר"י גאון, גם יש לומר דלדידן מוכח כן כיון דברישא איכא חיובא משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דבע"כ מיירי דאיכא עוד פרה ממילא בבבא דשאל אחת הוי ג"כ מטעם משאיל"מ ובאמת י"ל דסובר הגמ' דע"י גלגול לא אמרינן משאיל"מ, רק דלא מצי הגמרא לומר משום דאערומי קא מערים די"ל כמו דבבא דשאל אחת הוי מטעם מתוך שאיל"מ ה"ה כולהו בבא אבל לר"נ ושמואל י"ל דכולה הוי משום אערומי קא מערים, [גם י"ל מזה שיטת הרמב"ם ולומר דרבא מיירי היכא דלא הוי למידע דבלא זה מהכ"ת יחלוק על ר"נ]

ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם על נכון דבברי ושמא ושמא וברי נקט סתם ישבע ולא נקט ע"י גלגול די"ל כיון דכלל בבבא זו שאלה חצי יום וא"כ היכא דטוען ברי ליתא לגלגול כיון דלא מצי לאשבועי שאינו ברשותו ע"כ נקט סתם ישבע דממ"נ היכא דטוען ברי ליתא לגלגול עכ"פ צריך לישבע שבועת היסת והיכא דטוען שמא דליתא להיסת מ"מ כיון דטוען שמא י"ל שלא היה אצל המיתה וע"כ צריך לישבע ע"י גלגול דשמא היא ברשותו, אבל בבבא דסיפא שייך שבועת גלגול אף בברי וברי די"ל שיודע שהשכורה קיימת וכמ"ש לעיל ע"כ שפיר מצי לגלגל אף בטוען ברי ודברי הרמב"ם ישרים ונכוחים לפ"ז, ולפ"ז י"ל ג"כ לשון הגמרא לקמן דקושית הגמרא היה מה שטענו לא הודה לו אף לר"נ ור"י וכמ"ש הכ"מ לשיטת הרמב"ם, ואין לומר הא לדידיה אוקמינן בעסק שבועה די"ל דהיה קשה להגמרא אי שבועה זו משום עסק שבועה קשה הדקדוק הנ"ל למה נקט דוקא בבא דשאל אחת ושכר אחת ע"כ היה סובר המקשן דמשום הכי נקט בבא דשאל אחת דכאן לא צריך לאסופי פרה אחרת וע"כ הקשה הא סוף סוף מה שטענו לא הודה לו ושני לי' ע"י גלגול וכיון דהוי ע"י גלגול א"ש דנקט דוקא בבבא זג כמו שכתבתי לעיל ואתיין דברי הרמב"ם על מכונס ולענ"ד מראים הדברים ת"ל יתברך שיש לזה פנים בהלכה

רק לפ"ז יקשה לכאו' במאי דקאמר ולרמב"ח רישא בתלת קשה לפמ"ש רש"י דלרמב"ח לא אמרינן משאיל"מ בהודאה וא"י לחוד דא"י לאו כפירה הוא מ"מ הוה מצי למימר דמשום הכי חייב באומר א"י מטעם הנ"ל דאמרינן אערומי קא מערים דאלו היה טוען ברי הים צריך לישבע ומודה ר"נ, [אמנם נראה די"ל דהגמרא משני אליבא דידן דקיי"ל משאיל"מ י"ל באמת דאפילו בשמא גרוע פעור ודוק]

זא והנה היה נראה לי ליישב קושית תוספות הנ"ל דמשום הכי בעי לרמב"ח ג' פרות ולא אמרינן דבהודאה וא"י יהיה משאיל"מ דכיון דהא דאמרינן משאיל"מ לאו מצד הסברא הוא אלא מצד גזירת הכתוב דשבועת ד' ובע"כ צ"ל באומר א"י, וא"כ בשלמא לר"ח בר יוסף דקרא לא מיירי אלא בשתי פרות א"כ ע"כ דשבועת ד' קאי בהודאה וא"י דהוי משאיל"מ ואף דמצד הסברא יש לומר דל"ש לומר דהוי משאיל"מ כיון דאין כאן כפירה מ"מ בע"כ מוכרח לומר כן, אבל לרמב"ח דלדידיה קרא איירי בג' פרות מנא ליה לומר דשבועת ד' מיירי בהודאה וא"י דלמא בהודאה וא"י אין כאן התחלה לשבועה כלל דנימא משאיל"מ וקרא איירי היכא דהוי כפירה והודאה וא"י דכבר יש כאן חיוב שבועה מחמת הכפירה והודאה וע"כ אמרינן אף על אותה שטוען א"י משאיל"מ כן נלענ"ד נכון, אך קושיתי הנ"ל עדיין אינו מיושב בזה דאכתי י"ל דחייב משום א"י דאערומי קא מערים דאלו היה טוען בוודאי בשעה שהיתה שכורה מתה היה מחויב לישבע דהיה מב"מ

ועוד י"ל דלא שייך לומר דהוי משאיל"מ דאלו היה טען שיודע בעידן ששכורה מתה היה נאמן במגו דמתה מחמת מלאכה דלא הוי רק הודאה ונאנסה דאין כאן חיוב שבועה לרמב"ח, ודבר זה תליא במחלוקת הפוסקים שהביא הש"ך בח"מ (סימן ע"ה) בתבעו מנה ויש לו עד א' והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי, ולפמ"ש במק"א (בחי' ח"ש לכתובות בסוגיא דמודה ר"י) להוכיח משיטת הרי"ף דאפילו הכי הוי משאיל"מ משום דהשתא דטוען א"י לית ליה מגו ולא שייך לומר אלו היה טוען ברי היה פטור דסוף סוף עכשיו הוי מחויב שבועה דהודאתו גרמה לו שבועה וליכא למפטרי' משום מנו וכיון דא"י לישבע משלם וכן נראה לפענ"ד נכון, וא"כ נסתר תי' זה] אמנם לפי מה שכתבו התוספות בב"ק דצ"ל דכפירה קמן א"כ קשה הכא דקאמר ומתו כולהו בעידן שאילה א"כ בע"כ דכפירה ליתא קמן א"כ הו"ל מגו דמתה מחמת מלאכה וצ"ל דהמשאיל טוען שיודע שמתה כדרכה ואף אלו טען מתה מחמת מלאכה הוי כפירה א"כ נסתר תירוץ הנ"ל, [ואפשר לומר דנ"מ לענין הנבילה וע"כ לית ליה מנו]

אמנם לפמ"ש הש"מ דר"י ורמב"ח לית להו הא דרבה ומשום הכי פסקינן כר"ח בר יוסף לא כרב"ח וצ"ל דלא סבירא ליה מגו לאפטורי משבועה ואפילו משיב אבידה לאפטורי משבועה לא אמרינן, והנה בטעמא דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה פי' הסמ"ע כיון דאין הפסד בכך ע"כ לא סמכינן על המגו ואמרינן שישבע וע"ז יקשה לכאורה למה יפטור עד אחד משבועה הלא מנו עדיף מע"א לענין לפטור עצמו כגון היכא שטוען פרוע במגו דמזוייף דנאמן וע"א לא מהני ולענין לפטור משבועה הוי להיפך דע"א מהני ומגו לא מהני, והנה על הרמב"ם גופיה דסבירא ליה מגו לאפטורי משבועה ל"א לא קשה די"ל דס"ל דע"א אינו פוטר והרא"ש דס"ל ע"א פוטר ס"ל באמת דאף מגו לאפטורי משבועה אמרינן והשיג על הר"י הלוי במסכת שבועות, אך על הרמ"א קשה שהכריע להלכה דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ועד אחד פוטר משבועה, וקשה לכאורה לטעם הסמ"ע הוי ס' הפוכות ועיין בחידושי חמדת שלמה בכתובות בסוגיא דמודה ר"י ומכש"כ דקשה לפ"מ דקיימינן עכשיו דאפי' משיב אביד' לאפטורי משבוע' לא אמרינן לר' יוחנן א"כ קשה קצת לטעם הסמ"ע דעי"ז יבא אידך להפסד דלא ירצה להודות כדי שלא יתחייב שבועה, והנה הש"ך בסי' רצ"ו הסכים לטעם הלבוש דמשום הכי לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דאמרינן אדרבה רצונו היה דוקא לישבע כדי שיאמנו דבריו, וצריך להטעים דבריו דקשה אם רצונו לישבע לשקר מאי מהני השבועה וצ"ל כך דאף די"ל דהיה רוצה לישבע לשקר אפילו הכי כשיבא לידי כך יפרוש, [וע"ד מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה לידי מעשה] ולפ"ז י"ל