חמדת שלמה חלק א יז

דף י"א ע"א מ"ט דב"ש אמר ליה אביי אלא מעתה כגון בנתי' דר"י וכו'. ועיין תוס' ד"ה שכן ובמהרש"א מ"ש דמש"ה לא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י בהמקשן עיי"ש מה שתי'. ולכאורה קשה באמת על רש"י קושי' מהרש"א למה פריך דוקא מבנתי' דרבי ינאי [עיי"ש במהרש"א]. והיה נ"ל ליישב דודאי עכשיו שנתנו חכמים שיעור קצוב לקדושי אשה דינר לב"ש. שפיר י"ל אי פשטה ידה וקבלה פחות ל"מ. די"ל בטלה דעתה דודאי הוא גנאי גדול לאשה ליקח פחות משיעור חכמים, א"כ ודאי הא דמרוצה לא משום הכסף עשתה כן רק משום דרצונה להתקדש לו אף בלא כסף. וא"כ אין כאן קנין רק דקשה למה נתנו חכמים שיעור קצוב כיון דאף עכשיו חזינן דבבנתי' דר"י אף דמן הסתם קפדי. מ"מ בפשטה ידה ודאי דמקודשת בפחות כיון דלא נתנו חכמים שיעור. וא"כ אף בשאר נשים לא היה לחכמים לתקן שיעור, ומש"ה לא הקשה פשטה ידה סתם כקושיית מהרש"א דעכשיו באמת י"ל דל"מ לפי הו"א זו רק דהקשה לו מבנתי' דר"י שהוא דין הנהוג עכשיו דמזה מוכח דפשטה ידה מהני בלא תיקון חכמים. וע"כ לא היה לחכמים לתקן שיעור קצוב. ויש מקום לפי' זה ליישב דברי רש"י התמוהים

ועוד י"ל ליישב דברי רש"י הנ"ל עפ"מ דיש לדקדק קצת בהגמ' דמקשה א"מ פשטה ידה וקבלה חד זוזא. ולכאורה הו"ל להקשות בכח יותר דהיינו קבלה פחות מתרקבא דדנרי. ורש"י שינה באמת הלשון בתי' הגמרא בד"ה דשווי' שליח שכ' ובנתי' דר"י נמי ל"מ אלא בתרקבא דדנרי. ולא פי' דל"מ בחד זוזא. ע"כ י"ל דרש"י סובר ג"כ דקושי' הגמ' מכח נתת דבריך לשיעורין רק לכאורה י"ל דל"ש נתת דבריך לשיעורין דמתניתין קמ"ל דסתם נשים לא מתקדשין בפחות מזוזא וממילא ידעינן דבנתי' דר"י בעי טפי והוי שיעור קצוב כל חד לפי חשיבותה הרגיל. רק די"ל דהי' להגמ' לס' פשוטה בבנתי' דר"י אף דקפדי אתרקבא דדנרי מ"מ אם פשטה ידה וקבלה פחות מעט מתרקבא דדנרי ודאי דאין ס' לומר דלא תהוי מקודשת. דבשלמא סתם נשים דלא מקדשי נפשייהו בפחות מדינר לב"ש ודאי י"ל אף דפשטה ידה וקבלה פחות א"מ כיון דהוי זילותא שמקבלת פחות משאר נשים ע"כ אין כוונתה על הדינר וכמ"ש לעיל. אבל פחות מתרקבא דדנרי לבנתי' דר"י ודאי אין ס' לומר דלא תהוי מקודשת. ושיעור המשך הגמ' הוא כך א"מ בנתי' דר"י אם פשטה ידה וקבלה ה"נ דלא הוי קדושין כיון דזה הוי שיעור מופלג מרגילותם והוי קפידא ודאי ע"ז קשה שפיר נתת דבריך לשיעורין דא"ל דהתנא נתן שיעור בסתם נשים וממילא ידעינן כל חד לפי חשיבותה כנ"ל דהא בבנתי' דר"י לא תלו כפי חשיבותם לגמרי דהא ודאי אי קבלה מעט פחות מתרקבא דדנרי מקודשת. ומשני הגמ' דמיירי בקדשה בלילה או ע"י שליח דאז בעי כפי רגילותם לגמרי ולא שייך לומר נתת דבריך לשיעורין דהוי כל חד לפי חשיבותה. וע"כ דקדק רש"י וכתב דלא מקדשי פחות מתרקבא לאורויי דבעי לגמרי כפי רגילותם ול"ש נתת דבריך לשיעורין כנ"ל ודוק היטב

דף י"ב כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמי' אדינר. ועיין במשנה למלך שהקשה על הר"מ שכתב דאין אמה העברי' נקנית בפרוטה כיון דל"ש גרעון. מזה משמע דבב' פרוטות נקנית ולמה לא כתב דבעי דינר וכתב הוא ליישב כך דהר"מ סובר כיון דבכ"מ פרוטה הוי כסף רק דגבי אמה לא סגי, בפרוטה משום גרעון מש"ה סגי עכ"פ בב' פרוטות. והא דקאמר הגמרא כיון דאפיקתי' מפרוטה אוקמי' אדינר היינו לגבי אשה דבאשה אין הטעם דלא סגי בפרוטה משום גרעון רק משום דאין לנו מקום ללמוד קדושי כסף באשה רק מאמה וכיון דבאמה לא סגי ה"ה באשה אבל עכ"פ אין הטעם באשה משום גרעון רק משום חשיבות כיון דלא כתבה לן התורה שום לימוד אחר לקדושי כסף רק מאמה מוכח דלא סגי בפרוטה והיינו משום חשיבות ע"כ אוקמי' אדינר עיי"ש כי דבריו קצת בקיצור ע"כ הארכתי קצת בביאור כוונתו

והי' נלפענ"ד להביא קצת ראי' לשיטת הרמב"ם דלא בעי דינר באמה. עפמ"ש לעיל תי' הפ"י לקושי' הרשב"א דמנ"ל לרבי למילף מובעלה דלמא עד המקדש והדר בעיל. ותי' הפ"י דלרבי מוכח דל"א עד דמקדש והדר בעיל דאל"כ למה לי ה' דובעלה למעוטי אמה העברי' דלא תקני בביאה הא אשה ג"כ א"נ בביאה לחוד. וא"ל דאתי למעוטי דלא לבעי ביאה כמו באשה הא מיעוט קנינים לא ילפינן מהיקשא עי"ש. ולכאורה הייתי רוצה לדחות תי' הפ"י די"ל דלעולם אתי למעוטי אמה דלא תקני בביאה ובפרוטה אחת כמו באשה דהא דאמה נקנית בכסף לחוד היינו בב' פרוטות והו"א דנילף מהיקישא דתיקני בפרוטה אחת וביאה כמו באשה ולעולם עד דמקדש והדר בעיל, רק לכאורה הא ליתא כיון דאמרינן דבעי לקיומי קרא כדכתיב ובעי דוקא דתוכל לצאת בגרעון כסף, א"כ אי אפשר לומר דנקנית בפרוטה אחת וביאה כיון דס"ס א"א לקיומי גרעון בפרוטה אחת ע"כ א"ש תי' הפ"י הנ"ל. אמנם זה לא שייך רק אם נימא כס' המשנה למלך הנ"ל דבאמה לא בעינן דינר ול"א הך סברא כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמי' אדינר, אבל אי אמרינן דאף באמה כיון דלא אשכחן דנקנית בכסף רק מוהפדה וכיון דלא סגי בפרוטה משום גרעון בע"כ דלא כוונה התורה כאן לפרוטה מש"ה אוקמי אדינר ממילא אם ידעינן ממקום אחר שראויה לקנות בפרוטה רק משום גרעון אי אפשר ודאי דאמרינן דסגי בב' פרוטות, וא"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה על תי' הפ"י לקושית הרשב"א דכיון דבעינן באמה דינר י"ל ובעלה אתי למעוטי אמה עברי' דלא תיקני בב' פרוטות וביאה כיון דמשום חשיבות סגי בפרוטה וביאה כמו באשה רק משום גרעון לא סגיא, אבל בב' פרוטות וביאה הו"מ שפיר למילף מאשה כיון דשייך גרעון והדרי קושי' הרשב"א לדוכתיה. א"ו כשיטת הר"מ דבאמה ודאי סגי בב' פרוטות וא"ש תי' הפ"י הנ"ל דא"א לומר עד דמקדש והדר בעיל דא"כ ה' דובעלה ל"ל כנ"ל כיון דבאמה סגי בב' פרוטות לחוד ופרוטה אחת וביאה א"א משום גרעון, ודוק היטב כי נכון הוא

ד' י"ב ע"א סבר ר"י למימר פרוטה כל דהו. והקשו המפורשים מה ס"ד דר"י דמתני' נקט א' משמונה באה"ט לדורו של משה מאי נ"מ בזה, ונדחקו ליישב ואפשר ליישב קצת דאלו הוי נקט התנא סתם פרוטה ולא הוי ידעינן שיעורא דפרוטה של ימי משה הי' מקום לומר דלמא גזה"כ דבעי כמו פרוטה שהיה אז דדלמא זהו שיעור חשוב. אבל עכשיו דנקט התנא אחד מח' באה"ט, וזה נודע לנו דלא הוי שיעור חשוב וע"כ היינו טעמא דמקודשת דהוי שם ממון עליו, וא"כ ממילא בכל דור ודור כל היכא דאיכא שם ממון מקודשת, אף אם הפרוטה קטנה ביותר

שם אמר שמואל כו' הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק. ועיין בהרא"ש והרשב"א והר"ן מחלוקת הרמב"ם ובעלי תוס' דהר"מ סובר דהוי ספיקא דאורייתא והתוס' סברי דל"ה רק מדרבנן משום חשש הרואים. והיכא דידעינן בודאי דשוה פרוטה במקום אחר לשיטת הר"מ הוי ודאי מקודשת. והתו' סברי דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וכתב הר"ן שהרמב"ן הביא ראיה לזה מגזל היכא דאינו שו"פ כאן לא צריך להוליך אחריו למדי. והר"ן ז"ל הסכים לשיטת הר"מ וכ' ליישב קושי' הרמב"ן דהכא שאני דכיון שהיא נתרצה בהן ושוה פרוטה באיזו מקום אלו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הוי כאלו אמרה לדידי שוה לי כדאמרינן לעיל גבי ה' סלעים של פ"ה. ועי' בספר עצמות יוסף שרצה לפר' דהיכא דאין העדי' יודעין שדרכ' לתת פרוטה אף קדושי ספק לא הוי, ולא ידעתי דלפ"ז קושי' הגמ' ממתני' ומדר"ח לק"מ ואמאי קאמר הגמ' דר"ח פליג דלמא התם לא הי' דרכה ליתן פרוטה. וגם לקמן בהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא ואמ"ל לקדשי בד' זוזי דאית בה הקשה הר"ן ג"כ למה לא ניחוש לדשמואל, ולשיטת הע"י הנ"ל לק"מ די"ל דלא הי' דרכה ליתן פרוטה. וגם פשטא לישנא דשמואל לא משמע כן, ע"כ צ"ל דהר"ן לא כתב כן רק לענין קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוי בכל גוונא. ואפשר דלא חלקו חכמים בזה בין דרכה משום חומרא דקדושין, ואפ"ה שייך לישנא דקדושי ספק, היכא דדרכה לתת פרוטה, כן נלפענ"ד מוכרח בכוונת הר"ן מכח הקושיא הנ"ל

אך צריך להבין סברת הר"ן שכ' דהו"ל כאלו אמרה לדידי שו"פ מהיכא תיתא נימא כן בע"כ צ"ל כיון שקבלתה לשם קדושין הו"ל כאלו אמרה כן, ועיין בב"ש מה שכתב דמש"ה בעי שישוה פרוטה במדי דאל"כ ל"מ מה שקבלתה כמו שנסתפק הר"ן בזה כיון דלא הוי ממון ל"מ מה שאמרה לדידי שוה אבל היכא ששו"פ במדי אף שאינו שוה פרוטה כאן מהני מה שקבלתה לשו"פ. אך לפ"ז איני מבין למה נסתפק הר"ן בדין זה אם מהני קבלתה במאי שאינו שו"פ תפשוט ליה מדידי' דאל"כ למה ליה להגמרא לומר שמא שו"פ במדי ומש"ה לא הוי רק ספק קדושין אפי' אינו שו"פ במדי ליהוי ודאי קדושין כיון שהיא נתרצה. ואין לומר דאם אינו שו"פ בשום מקום לא אמרינן כלל שקבלתה לשו"פ. מלבד שזה דוחק גדול א"א לומר כן, דא"כ למה הוי ספק קדושין היכא דלא ידעינן ששוה פרוטה במדי, דנהי דאנן מספקינן שמא שו"פ במדי מ"מ אם זה סברא פשוטה דהאשה לא נתרצה לקבל בעד שו"פ רק היכא ששו"פ במדי, א"כ כל כמה דלא נודע להאשה ששו"פ במקום אחר מהיכא מצי תקבל בשביל שו"פ. א"ו מוכח לכאורה מזה דהיכא שאין שו"פ בשום מקום