חמדת שלמה חלק א טז

יוסף. ותי' דוכתב לה לא מייתרא דצריך לה כי היכי דלא תיפוק בחליצה, וקשה לי על תי' דמהכ"ת הו"א דתיפוק בחליצה בע"כ מכח ק"ו מה יבמה שאינה יוצאת בגט כדאיתא לעיל בגמ' ובהו"א זו נסתר הק"ו דאיכא למימר מה ליבמה שכן נקנית בביאה לחוד, וכה"ג עבדינן פירכא מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף עיי"ש בתוס' ובמהרש"א, הן אמת שהעצמות יוסף והפ"י מפרשים שם דלא כמהרש"א. אבל קשה לי על פירושם דלפי' הוי פירכא מצד הס' והיינו דאמרינן כיון שקנינה חלוש שיוצאת בכסף ושש ויובל מש"ה סגי בקנין חלוש, ולפ"ז יכולין אנו להכניס הפרכא בק"ו ולהוכיח שאין זה גורם כיון דחזינן דאפ"ה אינה נקנית בביאה, א"ו כפירוש מהרש"א דכיון דהוי ביאה דין חדש תו לא מצינן מני' למילף ק"ו אף לענין הכנסה. א"כ ה"ה ה"נ לפי הו"א זו דאשה א"נ בביאה לחוד ויבמה נקנית בביאה לחוד תו ל"מ למילף ק"ו מיבמה לאשה דתיפוק בחליצה והדרי' הקושי' לדוכתי' לפי הו"א זו וכתב למה לי

והנראה לפענ"ד ליישב דלכאורה קשה לפ"מ שכתבו התוס' לעיל למה לי כי יקח לקדושי כסף למה לא נילף מהיקשא דאחרת, ותי' דהו"א דבעי ב' פרוטות כמו באמה. ולפ"ז קשה מאי מקשי הגמ' נערה המאורסה דכ' רחמנא בסקילה היכי מ"ל הא לא קאמר ר"י רק על הדרש דכי יקח דהו"א עד דמקדש והדר בעיל אבל בב' פרוטות דמצינו למילף מהקישא דאחרת י"ל דודאי קונה בלא ביאה וא"כ משכחת נערה המאורסה שקדשה בב' פרוטות, הן אמת דלפמ"ש הפ"י ליישב על המקשן האיך לא אסיק אדעתי' דאיכא לאוקמא שקדשה בשטר, ותי' דבסד"א הו"א דהקישא דויצאה והיתה ל"מ רק דשטר הוי כמו כסף ומהני ג"כ רק עם ביאה י"ל קצת ג"כ קושי' הנ"ל, אמנם נראה דאינו דומה דבשלמא לענין ההיקש דויצאה והיתה דאינו דומה לגמרי דבגרושין מהני שטר ליציאה ונילף מינה להכנסה דמהני. שפיר י"ל דל"מ ההיקש רק לענין דמהני עם ביאה כמו כסף, אבל היקשא דאחרת דהוי ג"כ לענין הכנסה מהכ"ת נימא דלא מהני, ותו דא"כ לא מקיימינן כלל הקישא דאחרת, ואף דאינו מיותר ועיין. אך לפמ"ש התו' שם בתי' השני כיון דלא ילפינן דאמה נקנית בכסף רק מוהפדה וכיון דאין אשה יוצאת בכסף ל"מ למילף אף לענין קנין. ולפ"ז מיושב קושי' העצמות יוסף הנ"ל, דבאמת י"ל כתי' הב' של התוס', וא"כ אי לא הוי כתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת הו"א דנילף מאמה דנקנית בב' פרוטות בלא ביאה. ובאמת דיוצאת ג"כ בכסף ול"ש תי' התוס' ע"כ כ' רחמנא וכתב לה לומר דאינה יוצאת בכסף ותו ל"מ למילף מאמה אף בב' פרוטות כתי' השני של התוס'. ועם השקלא וטריא הנ"ל נסתר תי' הפ"י לקושי' הרשב"א דמש"ה ל"צ לרבי בעולת בעל דלא נימא עד דמקדש והדר בעיל. וכ' הוא דלרבי מוכח דאל"כ ל"ל ובעלה לזו ולא לאחרת עיי"ש. וגם בדעתי עלה בתחלה דברי הפנ"י. ולדברי הנ"ל נסתר זה די"ל דאיצטריך היכא דקניא בפרוטה אחת דלא תיהני עם ביאה ועיין היטב

ד' י' ע"א אבעיא להו תחלת ביאה קונה וכו' עיין תוס'. ותי' ר"ת דה"ק תחלת העראה קונה. וקשה ע"ד ר"ת מהכ"ת ס"ד דקונה בתחלת העראה כיון דלענין ביאת איסור לא נסתפק ליה אי הוי ביאה תחלת העראה, ותו מה"ת תהיה בעולה בתחלת העראה כיון דלא נקרא ביאה, אח"כ ראיתי במשנה למלך שהקשה כן. ולי הי' נראה דסברת ר"ת הוא כך, דודאי כ"ז שלא גמר העראה לא מקרי ביאה, אבל לאחר שגמר העראה י"ל דמקרי ביאה למפרע מתחלת הכנסת העטרה. ודוגמא לס' זו בחולין (פ' המקשה) יש לידה לאברים היינו לאחר שיצאו רוב אברים מקרי לידה למפרע משעת יציאת אבר ראשון]. ובזה מיושבים הקושי' הנ"ל, דודאי לענין איסורי ביאה ליכא לחייב אותו עד שגמר, דקודם הגמר ל"מ ביאה, ואם פירש קודם שגמר ההעראה אין כאן ביאה כלל, אבל לאחר שגמר ההעראה י"ל שפיר דמקרי ביאה מתחלה. וע"כ לענין כה"ג הוי בעולה למפרע בתחלת העראה, וע"כ אין לספק רק אם נימא כיון שגמר אח"כ ההעראה אגלאי מלתא למפרע דהוי ביאה מתחלת העראה, ואם פשטה ידה וקבלה קדושין א"מ לשני, ומותר כה"ג לקדש בביאה דל"ה בעולה, כיון דמתקדשת בתחלת הביאה. או דילמא כיון דלא מוכחא מלתא דהוי ביאה עד שנגמר ההעראה ע"כ גם הקדושין לא נגמרים רק לאחר שאגלאי מלתא דהוי ביאה. דהיינו בגמר העראה. אף דמקרי ביאה למפרע. מ"מ הקנין לא נעשה רק אחר שנתברר הביאה, וע"כ אם פשטה ידה מקודשת לשני, וכה"ג אסור לקדש בביאה, דנהי דהקנין מהקדושין לא נגמר רק אחר שנתברר הביאה, מ"מ מקרי בעולה למפרע לענין כה"ג, כן נלפענ"ד ודוק

עיין במל"מ פלפול הראשונים על אבעיא זו דנ"מ לכה"ג, תיפוק ליה דאסור לכונסה כיון דבשעת נשואין הוי בעולה. כן הקשה התוס' ביבמות והראשונים כאן. ופי' דהנ"מ אזלא אי אמרינן ביאה נשואין עושה. וקשה לי לפ"ז למה לא קאמר הגמ' בבעיא השניה נ"מ לכה"ג כמו באבעיא ראשונה, לפ"מ שהסכימו הפוסקים דהיכא דפי' שרוצה לקנות בהעראה ודאי קונה בהעראה, ויכול כה"ג לקדש בהעראה, אבל אי אמרינן אירוסין עושה א"י לקדש כקושי' הראשונים הנ"ל, ולפענ"ד יש מקום ליישב קושי' הנ"ל, דהא צריך להבין אפי' אי העראה קונה האיך יכול לקדש בביאה. כיון דאין הקנין נגמר רק עד לאחר העראה ואז כבר היא בעולה, וע"כ צ"ל כיון דנעשה בעולה עם הקנין ושניהם באים כאחד לית לן בה, דלא הקפידה התורה רק אם היתה בעולה קודם הקנין, אבל עכ"פ אין הקנין חל רק כשנעשית בעולה ולא נשתנה גופה לאחר הקנין כלל. ול"ד לקדשה כשהיתה נערה ונעשה בוגרת לאחר הקדושין. דשם הי' השתנות בין הקנין להכניסה, אבל כאן לא היה שום השתנות בין הקנין להכניסה ושפיר י"ל דמותר לכונסה אף אי אירוסין עושה

עיין בלח"מ שהקשה על הה"מ שכ' לשיטתו אם פירש שדעתו לקנות בהעראה קונה, ולפ"ז לא צריך לבא לתי' הרי"ף על ההו"א דיבמות דמיירי בביאה שאחר קדושין, ואפ"ה כתב האי דינא דבביאה שאחר הקדושין קונה בהעראה. וכתב לתרץ דלא משום קושית הרי"ף כתב הר"מ כך, רק דהי' קשה לו קושית התוס' למה לי קרא שנקנית בביאה, הא מוכח מדקאמר הגמ' אשה לבעלה בהעראה ע"כ תי' כתי' הרי"ף עי"ש. ולא הבנתי לפ"ז מנ"ל דאשה מתקדשת בהעראה אף אם פירש שדעתו לקנות בהעראה, כיון דהאי קרא דיליף הגמרא מניה דאשה נקנית בהעראה בע"כ מיירי אחר קדושין, דמש"ה מהני בסתם אף שלא פירש שדעתו לקנות בהעראה כדמוכח מהר"מ, וכ"ה בש"ע ועיין ב"ש, וא"כ מנ"ל דבקדושין מהני אפי' פירש שדעתו לקנות בהעראה, ועיין מהרי"ט לפ"מ שפי' הוא יש ליישב לשיטת הר"מ לפום רהיטא עיי"ש, אבל על הלח"מ קשה וצ"ע

דף י' ע"ב תוס' ד"ה זו שביאתה, וא"ת נימא דיו אסוף דינא. ולכאורה נ"ל די"ל היכא אמרינן דיו, היכא דאליבא דאמת לא הוי המלמד כמו הלמד, כמו בעיקר מלתא דדיו דנ"ל מאביה ירק בפניה ק"ו לשכינה וכו' אלא דיו, התם כיון דאליבא דאמת באביה לא תכלם רק ז' ימים מש"ה לא מצינן ליתן חומרא יותר בהלמד, אבל היכא דאחר דנילף יהיה החומרא גם בהמלמד דהא ודאי לאחר דנילף ק"ו דכספה מאכילה בתרומה, א"כ ה"ה היכא דקדשה בביאה ודאי דאוכלת ג"כ, וכמו דאמר לקמן רבינא, ועיין בפנ"י שכתב דמכח ק"ו יליף רבינא, וצ"ל כיון דמוכח דארוסה אוכלת מה לי אם קדשה בכסף או בביאה, [ותו דאתקשו הוויות להדדי], וע"כ י"ל דלא שייך דיו. דהא הא מלתא דדיו ודאי לא הוי מצד הסברא הכי. דהא מצד הסברא הוי ק"ו משפחה לאשה. רק גזה"כ דנימא דיו, ע"כ י"ל דבכעין זה ל"א דיו, ובס' זו מיושב ג"כ קושי' תוס' (ד"ה ע"ב) ד"ה חופה עיי"ש. ולפי תי' זה יש להוכיח דסוגיית הגמרא אזלא הכא דלא כרב הונא דסובר חופה קונה. לא מבעיא לשיטת מהרש"א בתוס' הנ"ל לעיל דסובר דלר"ה חופה גומר, והכא קאמר דוקא ביאה שאחר חופה, אך דזה י"ל דל"ד ביאה שאחר חופה רק דיליף מביאה שאחר כסף. רק כיון דהמקשן קאמר האי לישנא קאמר ר"נ ג"כ הכי. ומהמקשן אין ראיה כ"כ אם סובר דלא כר"ה. אך לפי הנ"ל יש ראיה לשיטת הרי"ף דסובר דהעראה לאחר כסף גומר. אבל לקנות צריך גמר ביאה דוקא וכשיטת הר"נ לעיל בתוס' ד"ה כל הבועל, דלפ"ז הדרא קושי' התוס' הנ"ל לדוכתיה דכיון דמאי דמאכיל לאחר הקנין היינו העראה. וע"ז שפיר י"ל דיו כמו דהעראה א"מ רק ע"י חופה ה"נ כסף. וא"ל כנ"ל דלאחר דנילף הק"ו א"כ גם העראה יהיה מאכיל, הא ליתא דהא העראה אינו קונה לשיטת הרי"ף, ואין לומר דעבדינן הק"ו מסוף ביאה. ול"ש לומר העראה תוכיח דמה להעראה שאינו קונה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ומה בתי' השני. דזה דוחק לכאורה דכיון דבאמת אכלה תיכף משעת העראה ועל העראה שייך דיו. א"ו דהסוגייא כאן אזלא דלא כר"ה וא"כ אף ביאה ע"י חופה הוי דוקא גמר ביאה, דהעראה לחוד לא קניא אף לאחר החופה. כיון דחופה אינו קונה רק דהחופה עושה פעולה דהביאה אח"כ תהיה נשואין עושה וכמ"ש בשם הרמב"ן עיין בפ"י ובמשנה למלך. ולר"ה צריך לדחוק באמת כתי' התוס' דהני תנאי סברי כר"ט דל"א דיו היכא דמיפרך ק"ו. אבל מסוגיית הגמרא דהכא דהקשו בפשוט ובן בג בג ולא משני דס"ל דלא כר"ט וכן הקשה הפ"י עיי"ש. ע"כ מוכח דסוברים דלא כרב הונא. והקשו שפיר דלא שייך דיו כנ"ל. ודוק: