חמדת שלמה חלק א קסח

י"ל בפשוט דלר"י לא קשיא מנתנה לסיטון דיש לומר דמיירי בסיטון נכרי ואין להקשות למה לא נקט אחד מבעלי אומניות דיש לומר דרצה להשמיענו דאפילו היכא דשייך לומר נשרפה חיטך בעלייה אפילו הכי מעל והיינו משום דבנכרי לא עקרו כלל קנין כסף ואי הוי תני בעלי אומניות הוה מצי למימר דטעמא הוא משום דלא שייך לומר נשרפה חיטך, ואף דלפי תירוץ זה מוכח דלא פלוג רבנן ואפילו היכא דלא שייך נשרפה חיטך אפילו הכי לא קנה במעות מברייתא דאחד מבעלי אומניות לא מעל עד דמשך מכל מקום הוה מצי למיטעי כן על כן נקט סיטון משא"כ לר"ל דסבירא ליה דלרבנן לא עקרו קנין כסף כלל הקשה הגמרא שפיר למה נקט סיטון

ועם האמור י"ל דברי הר"מ שפסק בקנה דבר בפרוטה של הקדש בישראל לא מעל ובנכרי מעל וכתב הכסף משנה יש לתמוה דזה אזלא לר"ל ואנן קיימא לן כר"י. עוד כתב הר"מ דנתנה לבעלי אומניות מעל ולא חילק בין בלן לספר וקשה למה, ועם האמור יש לומר דהר"מ סובר כשיטת הר"ן הנ"ל וגם סובר לר"י דמשום מי שפרע לא מעל כיון דמדרבנן לא קנה ועל כן אתיא פיסקא דידיה על נכון דבבעלי אומניות לא חילק בין בלן לספר ובין נכרי לישראל משום דבכולהו קנה דלא שייך לומר נשרפה חיטך רק בקנה חילק שפיר כיון דבישראל לא קנה מדרבנן על כן לא מעל ובנכרי דקנה אף מדרבנן ע"כ מעל, והסוגיא נראה לי על פי שיטתו כך דברייתא דבלן מוקי לה ר"י בנכרי ואתיא כתנא דסבירא ליה גזל נכרי מותר וע"כ לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ועל כן לא מעל עד דמשך, וברייתא דנתנה לסיטון מוקי לה בנכרי וקא משמע לן רבותא דאפילו היכא דשייך נשרפה חיטך אפילו הכי קנה בנכרי ועל כן מעל ואתיא דברי הר"מ כהוגן

אך אי קשיא הא קשיא מנא ליה להר"מ לפי זה דהיכא דלא קנה מדרבנן לא מעל ודלא כדהוי סבירא ליה לרבא דלמא אף אליבא דאמת סבירא ליה לר' יוחנן כן ואפילו הכי אתיא הכל שפיר, דברייתא דס"ל לספר לא מעל ס"ל דגזל נכרי מותר ועל כן דרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ועל כן לא מעל ובישראל מעל משום דקנה ונתנה לסיטון יוכל להיות אף בישראל, בשלמא לפי מה שכתבתי לעיל בשיטת התוספות דיש לומר דלא כשיטת הר"ן אתי שפיר דיש לומר דמוקמינן ברייתא דלספר לא מעל בספר ישראל ומשום דליכא אלא מי שפרע אבל להר"מ דסבירא ליה בבעלי אומניות כסברת הר"ן אם כן בע"כ צריך לומר דברייתא דספר איירי בספר נכרי ומשום דס"ל גזל נכרי מותר א"כ אין ראייה כלל לומר דלא מעל הואיל דלא קניא ליה מדרבנן. אך לפי מאי שכתבתי אין הכרח כלל לומר דהוי ס"ל לגמרא דמעל משום דכסף קונה מדאורייתא רק בבעלי אומניות מעל משום דלא שייך לומר נשרפה חיטך ובסיטון מיירי בסיטון נכרי כמו שכתבתי לעיל. גם יש ראייה לזה מקושיית המפרשים באתנן זונה דמוכח דאף דמדאורייתא קנה אפילו הכי לא מיקרי אתנן, אך לפי מאי שכתבו המפרשים דמשמעותו דסיטון משמע ישראל ואפילו הכי מעל לר"י הדרא קושית הכסף משנה לדוכתה

שוב ראיתי לכאורה שיש מקום ליישב דברי הר"מ לפי מאי שכתב הרי"ק הביאו הכסף משנה דמשום הכי פסק הר"מ במפקיד מעות מותרין לא מעל הגזבר אף כשיוציא משום דלא אמר ליה בהדיא שיוציאם על כן לא מעל, וראיית הר"מ מברייתא דנתנה לספר דלא מעל (עד דמשך) בדבר הצריך משיכה אף שיש היתר תשמיש וסבירא ליה דברייתא זו פליג על ברייתא דמעל הגזבר וצריך לומר. אף לדידן דקיימא לן כר"נ נאנסו לא ואם כן אין ראייה מספר דמשום הכי לא מעל בלא הוציא משום דאינו חייב באונסין וכדמוכח מקושית ר"נ לר"ה לדידך מה איריא הוציא, וצריך לומר דסבירא ליה להרי"ק אליבא דהר"מ דהכא עדיף ממפקיד ואף לר"נ חייב באונסין ובקל יש לדמותו למעות אבידה דחייב אף באונסין לר"נ על פי הסברא שכתב הר"ן וע"פ הסב' שכתבתי לעיל, [בסוגיא דמעות אבידה] עוד מוכח מדברי הרי"ק דאפילו אי מעות אינו קונה מדאוריי' אפ"ה מותר להוציא המעות וחייב באונסין דאל"כ לא הוי מוכיח מברייתא דספר דאתיא ע"כ כמ"ד מעות אינו קונה מדאורייתא והיינו למאן דסובר גזל נכרי מותר כדמוכח ממאי שכתב הר"מ גופיה דנתנה לאחד מבעלי אומניות מעל ולא חילק בין נכרי לישראל וע"כ דה"ט משום דלא שייך לומר נשרפה חיטך קנה אף מדרבנן כמו שכתבתי לעיל ואם כן הך ברייתא דנתנה לספר לא מעל סבירא ליה לנכרי במשיכה ואם כן מנא ליה דמותר להשתמש דלוכח מהכא דלא מעל על ידי היתר תשמיש הואיל ולא צוהו להדיא, אלא וודאי מוכח דהרי"ק סבירא ליה דאפילו לא קנה מדאורייתא אפילו הכי סתם נותן מעות דעתו שיהיה לו רשות להשתמש ואינו מקפיד בכך ועל כן ממילא חייב באונסין, ולפי זה ל"ק על הרמב"ם מברייתא דסיטון דיש לומר דהר"מ סבירא ליה דבברייתא דסיטון משום הכי מעל אף דמדרבנן לא קנה היינו משום היתר תשמיש וכברייתא דהמפקיד אבל הוא פסק כברייתא דנתנה לספר לא מעל מטעם סברת הרי"ק, ואף דלענין גוף הדין דנתנה לספר לא מעל לא פסק כהך ברייתא היינו משום דאיהו סבירא ליה מעות קונה הן בנכרי והן בישראל והברייתא ס"ל דמעות אינם קונות בנכרי מ"מ מאי דמוכח מברייתא דהיתר תשמיש אינו מביא לידי מעילה בזה פסק שפיר כהך ברייתא, אך לפי זה קשיא טובא מאי דקאמר הגמרא וכן אמר רב נחמן ובדקה לוי במתניתא ואשכחיה נתנה לסיטון מעל דלשיטה הר"מ צריך לומר הא דמעל היינו משום היתר תשמיש ולפי סברת הרי"ק הנ"ל דאף אי כסף אינו קונה אפילו הכי מותר להשתמש במעות א"כ אין ראייה מזה דמעות קונות ודוק

והנה לפי מה שכתבתי דהא דסבירא ליה לר"י דמעות קונות היינו משום דסבירא ליה לסברא חיצונה דמעות שנותן לו הלוקח נותן לו אדעתיה שיהא מותר להוציא ועל כן לא שייך לומר לא סמכי' דעתי' ולולי זאת לא הוי מצי למילף דמעות קונות וכיון דר"י מצד הסברא סבירא ליה הכי ממילא אין חילוק בין נכרי לישראל, ולפי זה אף דמוקמינן לר"י בבלן נכרי מכל מקום מוכח דהיתר תשמיש אינו מביא לידי מעילה כסברת הרי"ק דנהי דצריכין לומר דהא דנקט בלן ולא ספר היינו משום דלמאן דאמר גזל נכרי מותר דרשינן לנכרי במשיכה מכל מקום למה לא ימעול משום היתר תשמיש אלא וודאי דס"ל לברייתא דאינו מועל בשביל זה וכמו שכתב הרמב"ם ודלא כברייתא דפרק המפקיד, והא דקאמר מסייע ליה לר"ל יש לומר לא כמו שכתבו התוספות דמשמע ליה בבלן ישראל (דהא יש לומר דנקט בלן דבבלן מעל בין בנכרי ובין בישראל משא"כ בספר דלא פסיקא ליה דבנכרי לא מעל] רק דיש לומר דרבא סבירא ליה כל כמה דלא צריכין לחדש מחלוקת ולומר דפליגא עם ברייתא דהמפקיד אמרינן דכ"ע ס"ל דהיתר תשמיש מביא לידי מעילה וע"כ לא מצינן לאוקמי אף בנכרי, אמנם לר"י בע"כ צ"ל כן דפליגא בהא אי היתר תשמיש מביא לידי מעילה או לא, אמנם מצד הסברא היה נראה כר"ל כי היכי דלא צריכין להמציא פלוגתא חדשה ואחר כך אסיק הגמרא וכן אמר ר"נ ד"ת מעות קונה ובדקה לוי במתניתא ואשכח נתנה לסיטון מעל וע"כ צ"ל דהיינו משום היתר תשמיש ולפ"ז ממילא אין כאן סייעתא לר"ל דנימא דכולי עלמא סבירי להו משום היתר תשמיש מעל וברייתא דספר משום דמעות אינן קונות ולומר דהיכא דמעות אינו קונה אין כאן היתר תשמיש הא מברייתא מוכח או דמעות קונות או אף אי מעות אינן קונות מ"מ יש היתר תשמיש ואם כן קשיא ברייתא דספר דלא מעל וצ"ל דפליגא בהא אי היתר תשמיש מביא לידי מעילה או לא וא"כ ממילא אין כאן סייעתא לר"ל, והא דקאמר הגמרא ואלא קשיא לר"ל היינו לפום סייעתא דרבא ומכש"כ דא"ש טפי לפי נוסחי דווקנא שהביא הש"מ בשם הרמב"ן דלא גרסי הא דאלא קשיא לר"ל דלפמ"ש באמת אין כאן קושיא די"ל אף לר"ל משום היתר תשמיש רק דליכא סייעתא לר"ל כמ"ש

דף נז ע"ב ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן וכו' במחלוקת גדולי הראשונים ה"ה רש"י והרמב"ם ז"ל והתוספות ויתר הפוסקים לענין פשיעה בקרקעות והקדישות הכריע הש"ך כהרמב"ם דהשומר חייב בפשיעה ועיקר ראייתו מדקאמר הגמרא שבועה זו תקנת חכמים משמע דדוקא השבועה הוא תקנת חכמים לא התשלומין יעיי"ש, ולפענ"ד קשה לי ע"ד דהמעיין בהרמב"ם (הלכות שקלים) שכתב שם דמיירי דווקא בשומרי שכר ונגנב בלסטים מזויין כיון דהוי אונס ע"כ פטורין הבעלים ובפירוש המשניות בשקלים ביאר להדיא דבגניבה ואבידה חייבים השלוחים כיון דהוי שומר שכר וקשה הא בהקדש פטורים א"כ צ"ל דהתקנה היה אפילו לענין תשלומי ש"ש והיינו דתקנו שיהיה ממש כמו הדיוט וא"כ אין ראיית הש"ך ראייה דחייב בפשיעה מצד עיקר הדין דלענין תשלומין לא הוי מתקנו רבנן, ולפמ"ש הרמב"ם דמיירי דווקא בלסטים מזויין וביאר שם להדיא דדווקא באונס פטורים השלוחים עיי"ש במ"ש בתחלה ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה וכן מ"ש ולקחו ממנו לסטים מזויין שהוא פטור מזה הלשון משמע להדיא דאף בגניבה ואבידה חייב השליח וא"כ ע"כ אין ראיית הש"ך ראייה, ועיין בכ"מ (בהלכות שקלים) שהקשה הא מסוגיא דהכא משמע מעיקרא דאיירי בש"ח ולשיטת הרמב"ם קשה הא בשומר חנם אף משנתרמה צריכין הבעלים לשקול אחרים תחתיהן, והנה המעיין בירושלמי שם בשקלים נראה דהוי מחלוקת אמוראים וא"כ י"ל דהרמב"ם פסק כמ"ד דמתני' איירי