חמדת שלמה חלק א קסז

דקיימא לן התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה חייב לשלם דכיון דברשותיה דמרא קאי חייב לשלם רק היכא דשייך לומר דניחא ליה כי היכי דלא נסתרי' עבדיה כדאי' בבב"ק (דף צ"ז) וא"כ כיון דלא נעשה גזלן שלא מדעת נימא דמסתמא ישלם לו (ואף אם לא ישלם לו מכל מקום לא שייך לומר כל הנאה שלו כיון דמחויב לשלם לו וכשיוודע לו דמחויב לשלם לו מסתמא ישלם לו], על כן נראה לי דיש לומר דזה לא שייך רק בחבית דהוי מידי דלא קיימא לאגרא ועל כן אין לו עליו שום חיוב לאחר שימוש על כן שייך לומר דהוי שואל משא"כ ברועה דהוי מידי דמיפחת ועל כן וודאי מחוייב לשלם לו ועל כן ליכא לחיוביה רק אי נימא שואל שלא מדעת גזלן הוי ואתיין ג"כ שפיר דברי הבעל המאור, ובזה הבנתי דברי הרשב"א שהביא הש"מ דלרש"י בשליחות יד אף אם רוצה לשלם אפילו הכי מקרי ש"י, ולא הביא מאין הוציא זה מדברי רש"י על כן נראה לי דהוכיח זה ממה שתירץ רש"י על קושיא הנ"ל דלמא משום שואל שלא מדעת, ותירץ רש"י דמידי דנפחת מחמת מלאכה תחלתה ש"י, ותמהו עליו דאטו משום דשייך פחת יהיה עדיף ולא יהיה נקרא שואל שלא מדעת עיין בשיטה מקובצת ולפי מאי שכתבתי יש לומר דהפירוש הוא כך דמידי דנפחת לא שייך לקרותו גזלן דיש לומר אולי ישלם לו כיון דיש כאן תשלומין רק דמכל מקום הוי שליחות יד ועל כן מוכח שפיר דאף היכא דנחית בתורת לשלם לו אפילו הכי הוי ש"י [ואפשר עוד ליתן תבלין לסברא זו דהיכא דשייך תשלומין לא שייך לקרותו גזלן אף אם ידעינן שאין כוונתו לשלם דזה הוי רק מחשבה בעלמא וגוף הדבר שעושה לא מיקרי גזל כיון דניתן לתשלומין ודוק]

שם ע"ב תוספות ד"ה חדא וא"ת נילף משואל דאין צריך חסרון דמשעת משיכה חייב באונסים ויש לומר בשואל דין הוא וכו' עיין ב"ח חו"מ (סימן רצ"ב) שכתב להוכיח מדברי תוספות אלו דס"ל גם כן כשיטת הר"מ דבהגבהה לחוד לא הוי עדיין שואל שלא מדעת עד שנשתמש ולכאורה איני מבין דברי הב"ח דאדרבה מדברי תוספות אלו משמע דאליבא דאמת דקיימא לן אין צריך חסרון אפילו לא נשתמש חייב ולא כתבו כן רק דמשום הכי לא מצינן למילף משואל דאין צריך חסרון אבל אליבא דאמת דכתוב להדיא בש"י דאין צריך חסרון משמע דאפילו בהגבהה לחוד חייב ונהי דאפשר לומר דאף דאית לן ריבוי לומר ש"י אין צריך חסרון מכל מקום לא מצינן לרבוי' רק היכא דכוונתו היה לחסר אף שעדיין לא חסרה אבל היכא שכוונתו היה רק לתשמיש בעלמא אינו חייב מ"מ צריך עיון דאין ראייה לזה מדברי תוספות

דף מד ע"א בעי רב אשי הגביה ארנקי ליטול ממנה דינר מהו ועלתה בתיקו וכתב הרא"ש דלדידן דקיי"ל שליחות יד אין צריך חסרון אין נפקא מיניה בזה ומשום הכי השמיטה הרי"ף והר"מ הביאו והשיג עניו הראב"ד וכתב הה"מ דהר"מ סובר דאפילו אי צריכה חסרון צריכין לבא לסברא זו דניחא ליה דתהוי בסיס, דהואיל דהוי דברים חלוקים לא נעשה שליחות יד בכולו משום דינר אחד אלא דקשיא ליה דהא משמע בגמרא דלא צריך לסברא דבסיס רק למ"ד צריכה חסרון מדמקשה על שמואל דאמר לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה על מנת ליטול לימא קא סבר שליחות יד א"צ חסרון ושני שאני הכא משום דניחא דלהוי כל החבית בסיס להרביעית משמע דאי אין צריך חסרון לא צריך לזה ונראה לי דרש"י פירש דניחא דלהוי כל החבית בסיס והוי שואל והקשה עליו הש"מ בשם התוספות למה צריך לפרש משום שואל תיפוק ליה כיון דניחא ליה הוי כאלו נטלה ועל כן חייב אף למאן דאמר צריכה חסרון, ואין לומר הואיל דהוי ענינים נפרדים ואין ניכר שום חסרון ביין הנשאר ועל כן אינו חייב רק משום שואל הא ליתא דהא אמר שמואל לא נטל נטל ממש משמע עכ"פ דנטל ממש וודאי חייב, ולסברת רש"י אף בנטל ממש יהיה פטור וגם קשה מאי קאמר לימא קסבר שליחות יד אין צריך חסרון לפי סברא זו אף אי אין צריך חסרון למה יהיה חייב דהא אף למאן דאמר אין צריך חסרון עכ"פ צריך שיהיה בדעתו לעשות חסרון ורביעית לא מקרי חסרון לענין היין הנשאר עיין שם בש"מ

ולענ"ד נראה ליישב דברי רש"י על נכון דלעיל מזה אמר רבה על הא דקתני הטה את החבית פטור לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה חייב מאי טעמא גירי' דידיה אהני ליה מזה מוכח דהיכא דמחסר מקצת גורם קלקול לכל החבית ולפי זה יש לומר בפשוט דוודאי היכא דנטל רביעית חייב דזה מיקרי חסרון בכולה כמו הכחשה במקל אף דהבהמה נשאר אפילו הכי כיון דגרם קלקול בכולה מקרי שליחות יד בכולה וחייב והוא הדין הכא כיון דנטילת הרביעית גורם קלקול בכולה משום הכי מקרי ש"י בכולה וחייב, וכן למאי דהוי ס"ד דשמואל סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון והיינו כיון דכוונתו לחסר הוי ליה כאלו חסרה אם כן הכא נמי כיון שכוונתו ליטול רביעית וישאר החבית בחסרונו ע"כ הוי שליחות יד משא"כ לפי מאי דמשני הגמרא דסבר צריכה חסרון רק דניחא ליה דלהוי כל החבית בסיס וכו' אם כן נהי דבשביל זה חשבינן ליה כאלו נטלה כיון דמאי שמניחה כאן הוא לטובתו מ"מ בהנשאר לא עושה עדיין שום חסרון כיון דהחבית עדיין מלא ואי משום דכוונתו ליטול הא סבירא ליה צריכה חסרון ונהי דלענין זה הוי כאלו נטלה שזכה הוא ברביעית בהגבהתו מכל מקום עדיין לא עשה שום גריעותא בהנשאר ואולי כשיטול הרביעית שלו ישים היין הנשאר בכלי קטן שיהיה שם מלא ולא יחמיץ ועל כן הוכרח רש"י לומר דחייב על הנשאר משום שואל כל זה שייך ביין אבל במעות אם נטל דינר ראוי להיות פטור כיון דהוי ענינים נפרדים ואין עושה שום פחת בהנשאר וע"כ בעי רב אשי בחשב ליטול אם שייך לומר דניחא ליה ואז חייב משום שואל כפירוש רש"י ועל כן אתי שפיר שהעתיק הר"מ האבעיא להלכתא, ויש עוד ראייה לפירוש זה מקושיית התוספות דלעיל (דף מ"א ד"ה שנטלה) אהא דמוקי שנטלה ע"מ לשלוח בו יד משום דסבר שליחות יד אין צריכה חסרון והקשו התוספות הא בחבית לכולי עלמא חייב משום דניחא ליה ולשיטת רש"י אתי שפיר כיון דלא הוי רק שואל על הנשאר ובשואל אין צריך השבה מעליא כמ"ש להדיא לעיל כן נראה לפי עניית דעתי נכון, ועיין שם בהשגות הראב"ד שלא השיג על הר"מ רק לפי שיטתו דסבירא ליה דאף למ"ד ש"י א"צ חסרון צריך שיהיה כוונתו ליטול הכל רק דלמאן דאמר צריכה חסרון צריך ליקח עכ"פ רביעית והנשאר יהיה כוונתו ליטול כשיצטרך ולמאן דאמר אין צריכה חסרון תיכף כשהגביהה על מנת ליטול כל החבית כשיצטרך אף שלא נטל כלל אפילו הכי חייב ומפרש בשמואל דאמר כיון שהגביה על מנת ליטול היינו שהיה כוונתו ליטול הכל כשיצטרך ולעת עתה היה רצונו ליטול רביעית ונמלך ולא נטל והוה אמינא דחזר מכל וכל וקא משמע לן דאפילו הכי חייב ולדידיה וודאי ל"צ לסברא של בסים לדידן דכיון דכוונתו היה ע"כ ליטול הכל על כן פשיטא דחייב רק למאן דסבר צריכה חסרון צריך לומר דניחא ליה דלהוי בסים כי היכי דלהוי כאלו נטל ממש אבל לדידן פשיטא דחייב כיון דכוונתו ליטול הכל ולית לן בה מאי דהוי דברים נפרדים על כן לשיטתו השיג שפיר על הר"מ, אבל לפי מאי דקיימא לן דלא כשיטת הראב"ד בזה רק כיון דכוונתו רק ליטול רביעית אחת חייב נראין דברי הר"מ נכונים על פי הסברא הנ"ל ועיין בפני יהושע שגמגם בפירוש הראב"ד הנ"ל ולפי עניית דעתי נראה כמ"ש: פרק הזהב

דף מח ע"א תוספות ד"ה נתנה לסיטון וא"ת דלמא מיירי בסיטון נכרי יש לומר בישוב קושית התוספות לפי מאי דפירש רש"י נתנה לסיטון שכן דרך ליתן בתחלה מעות וצריך לומר דקשיא ליה למה נקט סיטון דוקא, אמנם עדיין קשה למה לא נקט אחד מבעלי אומניות וצריך לומר דהתם ליכא רבותא דאף מדרבנן קנה דלא שייך לומר נשרפו חיטך בעלייה כמ"ש הר"ן ועל כן נקט נתנה לסיטון כל זה לר"י דסבירא ליה דעקרו לקנין כסף משום שמא יאמרו וכו' משא"כ לר"ל דסבירא ליה דמדאורייתא לא קנה רק בנכרי קנה מדאורייתא והיכא דקנה מדאורייתא לא מצינו לדידיה דעקרו חכמים קנין דאורייתא קשה למה נקט סיטון דוקא, על כן הקשה הגמרא שפיר ותירץ הא מני ר"ש ולדידיה הוי גם כן סיטון רבותא כמו לר' יוחנן, ולפי זה יש לתרץ קושית התוספות לפי מאי שכתבו בתירוץ ר"ח כהן דלר"י בין בנכרי בין בישראל כסף קונה קשה ברייתא דבלן, ולפי זה יש לומר כך לפי מאי דמשמע מהמפרשים המובאים בש"מ דלא כסברת הר"ן הנ"ל רק דאפילו בשכירות לא קנה כסף מדרבנן לפי זה יש לומר דר"י סבירא ליה באמת כקושית המפרשים הואיל מדרבנן לא קנה משום הכי לא מעל וברייתא דנתנה לספר מעל מיירי בספר נכרי דבנכרי לא תיקנו שלא יהא כסף קונה כדמוכח מהרי"מ ז"ל רק דלפי מאי שכתבו התוספות דנתנה לסיטון מיירי בישראל אם כן מוכח אף דלא קנה מדרבנן אפילו הכי מעל והדרא הקושיא לדוכתי' [והנה היה אפשר לדחוק ולומר דאליבא דאמת אף לר"י מוקמינן כר"ש ולר"ש שפיר מעל הואיל דאין הלוקח יכול לחזור אף מדרבנן ואף דמסוגית הגמרא משמע דלר"י לא צריך לאוקמי כר"ש מכל מקום יש לומר כן דלר"א דס"ל משיכה בנכרי אינו קונה בע"כ צריך לומר כן] אך לפמ"ש