חמדת שלמה חלק א קסה

שנותנים לו כל מה שהיה יכול להשתכר משא"כ סתם בני אדם הרוצים לישב בטל ולפחות משכרם וכיון שהיה רוצה לישב בטל ממילא מחויב בהשבת אבידה ואינו רשאי ליטול כלום בשכר השבת אבידה רק כאלו היה יושב בטל ואתי שפיר שצריך להתנות דווקא בפני ב"ד אפילו נגד טורא ההשבה וכמו לשיטת הרא"ש נגד שכר בטילה לגמרי וכמו שכתבתי לעיל דהוי מגו במקום רוב

דף לב ע"א ברש"י ד"ה לומר לך פריקה בחנם עיי"ש במהרש"א וקשיא לי על פירוש המהרש"א כיון דבע"כ צריכין אנו לומר לרבנן דהסברא החיצונה היה אצל התורה דטעינה בשכר, דאל"כ לא הוי פריקה חוזר לגופיה וכיון דבע"כ סברת התורה היה כך בע"כ לא הוי חוקה רק דמצד השכל הוא כך אצל התורה רק דאנן אינן מבינים זה הסברא וכיון דבע"כ הוא בחק השכל לומר כך מצד הסברא אם כן מנא לה להגמרא לומר דרבנן הוכיחו זה משום דקשיא להו לכתוב טעינה ולא בעי פריקה דלמא סבירי להו לרבנן דמצד הסברא הוא כך וצריך עיון עליו ודוק היטב

שם ע"ב תדע דצער בעלי חייס דאורייתא וכו' וקשיא לפ"מ דפסקו הרא"ש והטור דצער בע"ח דאורייתא כדקאמר רבא, ולפי מה דאמרינן צער בע"ח דאורייתא אמרינן תדע וכו' מכלל דלת"ק זקוק לו ופירשו התו' ורש"י דלת"ק זקוק לו בשכר וא"כ למה פסקו הפוסקים סתם דזקוק לו ומוכח דאפי' בחנם ולפ"ז צ"ל דבתחת משאו פליגי כדמשני הגמרא ומנא ליה הא כיון דלא משני הגמרא כן רק אי צער בע"ח לאו דאורייתא, והנה באמת מוכח לכאורה דאי צער בע"ח דאורייתא אף רבנן דרשו תחת משאו דאי נימא דאף אי צער בע"ח דאורייתא אפילו הכי לא דרשו רבנן תחת משאו אם כן קשה אהא דמשני הגמרא הא מני ריה"ג הוא דסבירא ליה צער בעלי חיים לאו דאורייתא וקשה מנא ליה דריה"ג סבירא ליה צער בעלי חיים ל"ד, דלמא פליגא רק בתחת משאוי דרבנן לא דרשו תחת משאו וחייב אפילו בחנם וריה"ג דריש תחת משאו ופטור בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא: המפקיד פרק שלישי

דף לג ע"ב תוספות ד"ה כגון פירות דקל וכו' וקשה דבפרק השולח וכו' ולפי עניית דעתי נראה דיש לומר דלא שייך לומר דהקנה הפרה לכפל כיון דהתורה כתבה ישלם שנים לרעהו היינו כפי הפסידו ישלם לו שנים וכיון דאין גוף הפרה שלו לא שייך לומר שישלם לו שנים כיון דלא הפסידו וקודם לזה לא היה לו זכות בגוף הבהמה, אבל התם בעבד שמכרו רבו לקנס התם אין הקנס בא מצד ההפסד של חבירו דאפילו עבור עבד שאינו שוה פרוטה משלם קנס כדאיתא התם ועל כן שפיר יכול להקנות העבד לאותו זכות שיש לו בו לענין קנס כן נראה לפענ"ד נכון כי תירוץ התוספות דחוק למאוד וגם לא תי' רק בדרך שמא ומ"ש נראה לפי עניית דעתי ברור ודוק היטב

דף לד ע"א תוספות ד"ה אי נמי דקיימא באגם וכו' תימא דנימא נעשה כאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום ועיין שם בכתובות ולפי עניית דעתי אפשר לומר דדוקא במעכשיו ולאחר ל' יום מהני כיון דאגם הוי קצת רשות דידיה יש לומר דבאותו רגע של סוף שלשים קניא ליה האגם דבע"כ צריך לומר כן כיון דבר"ה לא קנה כדאי' התם אבל הכא לא שייך לומר דאגם הוי רשות דידיה כיון דלא ידוע אותו שעה סמוך לגניבה וכי יש לו רשות לעולם להחזיק בהמותיו שם ועל כן לא קנה אף דנודע אחר כך אותה השעה וצ"ע ודוק היטב, ועיין שם בתירוץ התוספות דעל כל פנים יקנה הגיזה שעליו ולכאורה קשה כיון דהתוספות תירצו דלא דמי לקידושין ומשום הכי כתבו דקונה לגמרי למפרע אם כן יהיו כל הגיזות שלו וצ"ל כיון דאינו מקנה רק מעכשיו ולאחר זמן נהי דאז נגמר הקנין למפרע מכל מקום הגיזה של אחר כך הוי דבר שלא בא לעולם קודם גמר הקנין ועל כן לא כתבו התוספות רק הגיזה שהיה אז ודוק היטב

דף לה ע"א ואם איתא לדר"ה וכו' עיין מה שהקשה הגאון מהר"ש קאדאנאויר על הר"מ דבמינו מצוי בשוק לא שייך שמא עיניו נתן בה אם כן מאי מקשה הגמרא כיון דמשתבע היכא מצי מפיק לה דלמא מיירי במינו מצוי בשוק, והיה נראה לי דאף להר"מ היכא דמחולקים בשיווי צריכין לישבע דכמו דחשדינן שמא עיניו נתן בה הכי נמי יש לומר שעושה כן כדי להעליל על חבירו שאין המשכון שוה כל כך, וראיתי בשו"ת חכם צבי שכ"כ בשם חכם אחד והוא תירוץ בד"א דמתניתין ע"כ מיירי באין מינו מצוי דאם לא כן אין שייך לומר כמה היה שוה רק כמה היה המשכון, ולפי עניית דעתי היה נראה דאדרבה דמוכח דמתניתין מיירי במינו מצוי דאם לא כן פשיטא דהמלוה צריך לישבע תחלה דדלמא לא ירצה לישבע ויוציא המשכון ויהיה מבורר כמה הוא שוה ולא יצטרך הלוה לישבע משא"כ כשישבע הלוה תחילה יהיה צריך אח"כ המלוה לישבע גם כן ולמה לגרום שבועת חנם ומכל שכן לשיטת הרמב"ן דכל כמה שלא נשבע המלוה ל"ה הלוה מודה במקצת עיין היטב בר"ן שבועות אם כן אין מקום לשבועת הלוה רק לאחר שבועת המלוה, א"ו במינו אף דמיירי מצוי ובזה ע"כ הטעם שמא יוציא הלה את הפקדון וכשישבע הלוה ויהיה נאמן באמת לא יהיה צריך המלוה לישבע ועל כן צריך לומר הטעם שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, שוב ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם מבואר הדבר כמ"ש דמתניתין ע"כ מיירי במינו מצוי דאם לא כן אין צריך לישבע קודם שישבע המלוה וכמו שכתב הרמב"ן עיין שם היטב ותמוה על הגאונים הנ"ל שלא הביאו, ועיין בבעה"ת (שער מ"ט) ודבריו צריך עיון קצת דלדבריו מה תלוי קושיית הגמרא ברב הונא דאמר חיישינן שמא עיניו נתן בה, והיה נראה לי ליישב דמר"ה מוכח דמשביעין כעין שבועה אף דלא הוי רק כעין שבועת ביטוי דאין כאן כפירת ממון ודוק, ולדינא צריך עיון אם נשבע שא"ב כיון דבאמת משלם לו רק שעובר בלא תחמוד אי הוי שבועת הפקדון או רק שבועת ביטוי, והר"ן בשבועות בסוגיא דהמלוה על המשכון דסבירא ליה דאף אם המשכון בידו צריך הלוה לשלם המותר ואין יכול הלוה לומר לדידי שוה מוכח ע"כ דהוי שבועת ביטוי דאין כאן כפירת ממון ודוק

דף לט ע"א תוספות ד"ה ש"מ מדר"ה והקשו התוספות למה לא הוכיח מכמה משניות דמעמידין אפוטרופוס לנכסי קטן גם הקשו ממה נפשך אי אמרינן מסתמא קטן לא ידע למחות אם כן בלא ר"ה מוכח דאין מחזיקין בנכסי קטן מצד הסברא ואי הוה אמינא דמסתמא ימחה גם מר"ה לא מוכח ועיין מה שתי' שדבריהם סתומים מאוד ובמהר"ם שי"ף תמה עליהם עיין שם, ולפי עניית דעתי היה נראה ליישב קושיית התוספות דהא איתא בש"ע חו"מ (סימן ר"צ) היכא דב"ד מעמידין אפוטרופוס צריכים ליקח שטר ממנו ולפי זה בלא דברי ר"ה הוי מצי למימר דסמכינן על השטר שנוטלים הב"ד ואם כן שוב לא יוכל להחזיק בנכסיו אבל לר"ה דאמר אין מורידין קרוב מוכח בע"כ דלא סמכינן על השטר דאם כן אף קרוב יכולים להוריד ובע"כ דלא סמכינן על זה שמא יאבד השטר וכדומה אם כן קשה אף רחוק לא יורידו אי אמרינן מחזיקין בנכסי קטן ולפי זה יש לתרץ ממילא קושיא השנייה של התוספות דבלא ר"ה הוי אמינא דמסתמא ימחה ועל כן מחזיקין, אבל לר"ה דב"ד מורידין רחוק לנכסי קטן ומסתמא נוטלין שטר, וא"כ איכא למיחש שהקטן יסמוך על השטר ולא ימחה וכיון דבאמת אנן לא סמכינן על השטר דמשום הכי אין מורידין קרוב אף רחוק לא יורידו דמסתמא בזה לא ימחה הקטן דיסמוך על השטר ואחר כך ישכח הדבר ויכחיש שמעולם לא היה אפוטרופוס כן נראה לי נכון

ולפ"ז יש מכאן ראייה גמורה לשיטת הראב"ד דסבירא לי' דאפילו אם החזיק בנכסי קטן ג' שנים משהגדיל אפילו הכי לא מהני, וכתב שכן מוכח מסוגיא זו ועיין בלחם משנה שכתב דאינו מוכח דיש לומר לחוש שלא ימחה ג' שנים אחר שהגדיל הוא סברא פשוטה דאין לחוש כלל ועל כן לא חיישינן לזה ע"ש, ולפי מ"ש דהכא איכא חששא יותר שלא ימחה שיסמוך על השטר, ואפשר לומר עוד כיון שהוא סובר שמינוהו לאפוטרופוס כאשר הוא באמת וסובר שמחזיק לשם אפוטרופסות משום הכי לא ימחה דלא שייך לומר סברת הגמרא דאין אדם רואה שאוכל ארעא דידיה ושתיק, דהא סובר שאוכל לשם אפוטרופסות ועכ"ז כשלא יבורר שהי' אפוטרופוס לא יהיה היורש נאמן ועל כן מוכח שפיר דאפילו ג' שנים לאחר שהגדיל לא מהני החזקה דהכא וודאי איכא למיחש אפילו כל הג' שנים שמא לא ימחה כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק:

דף מא ע"א בגמרא וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי עיין בנימוקי יוסף במתניתין דמשום הכי נקרא שואל שלא מדעת ולא אמרינן דלא הוי כל הנאה שלו כדאיתא לקמן וכוונתו לדברי הרמב"ן ז"ל שפירש דמשום הכי לא קשה על קושי' הגמ' דמוכח מרועה דשליחות יד אין צריך חסרון דלמא משום שואל שלא מדעת ותירץ הרמב"ן כיון דבעלים משתמשים עם מלאכתו של רועה דהא ניחא להו שתהיה הבהמה רועה על כן לא הוי שואל רק משום ש"י נגעו בה והקשה הנמ"י לפי זה אף בחבית נימא הכי ותירץ דלדידן דקיימא לי כר"ע מיד שנטלה לצרכו כלתה שמירתו ועל כן אין כאן