חמדת שלמה חלק א קסד

שיקנה הוא ע"כ צריך לומר דניחא ליה כי היכי דלקניה ליה לדידיה ואם כן אין ראייה מרש"י דיש לומר דנהי דמשום הכי קונה בכליו של מקנה משום דהוי כאלו קבל וזכה בחפץ של הקונה דמיד שקבל הקונה זכה הוא בהנאה זו שקבל ממנו משא"כ כליו של קונה יש לומר דלא מהני משום דלא זכה ולא אמרינן סברת הגמרא ללוי דניחא ליה דלהוי מקנה קונה

ועיין בקידושין (דף מ"ז ע"ב) דלר"מ מלוה ברשות בעלים לחזרה משום הכי מקודשת ונראה לכאורה דצריך להחזיר אותן המעות עצמם דאל"כ הדר הוה ליה כהלואה ואמאי מקודשת, ולכאורה קשה וכי גרע ממפקיד מעות מותרין וצריך לומר דבאמת לר"מ דסבירא ליה מלוה ברשות בעלים אף במפקיד צריך להחזיר אותן המעות רק לדידן דקיימא לן דמלוה לא הוי ברשות בעלים יש לומר דה"ה מפקיד מעות מותרין נעשין תיכף כמלוה ולשיטת הש"ך דאף לר"נ אין צריך להחזיר אותן המעות אף דלא נעשין כמלוה דהא סבירא ליה נאנסו לא אם כן קשה הדבר לומר לר"מ דאף במלוה צריך להחזיר אותן המעות וצ"ל דאף דא"צ להחזיר אותן המעות לר"מ אפילו הכי לא דמי למלוה כיון דבתורת פקדון אתי לידיה וצריך עיון דס"ס הוי מלוה הואיל דאין צריך להחזיר אותן המעות [ולפ"ז תמוה לכאורה דאמר התם אלא הא דאמר ר"ה השואל קורדם וכו' לימא כתנאי אמר לשמעתיה וקשה לפום ס"ד דלא אסיק אדעתיה התירוץ הוה ליה לאקשויי דר"ה אדר"ה מה דאמר הכא אפילו נאנסו דמוכח לשיטתו דאין צריך להחזיר אותן המעות גם לפי תירוץ הגמרא קשה על ר"ה דהכא דכתנאי אמר לשמעתיה ומזה סיוע למה דכתבינן לעיל דיש לומר דלא כשיטת התוספות רק דקושית הגמרא דהוה ליה למעול לפי טובת הנאה ודוק]

ולפ"ז יש לתרץ קושית התוספות במעילה (דף כ"א) שהקשו למה לא הקשה הגמרא ממתניתין כמו שהיא שנויה שם, והר"י קורקס כתב דקושיית הגמרא הוא מברייתא, וקשה למה לא הקשה הגמרא ממתניתין ולפי מאי שכתבו התוספות דקושית הגמרא הוא משום דאין צריך להחזיר אותן המעות, ולפי זה יש לומר דלא הו"מ לאקשויי ממתניתין דקתני מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל דמשמע דקודם שהוציא עדיין הוי הקדש ולר"ה אפילו לכתחלה מותר להוציא, ולפי זה יש לומר דמתניתין דהתם אתיא כר"מ כדקתני התם להדיא בסיומא דמתניתין דברי ר"מ ולר"מ וודאי דצריך להחזיר אותן המעות כיון דסבירא ליה מלוה ברשות בעלים לחזרה וע"כ אתי שפיר דקתני הוציא משא"כ הברייתא לא רצה הגמרא לאוקמי כר"מ כיון דלא קיימא לן הכי ודוק היטב

שם בא"ד הקשו דמוכח דקיימא לן כרבה דלר"י צריך לומר דהיתר תשמיש מחייב באונסין ואנן קיימא לן כר"נ דנאנסו לא דאין סברא לומר הואיל ובלא זה הוא שומר שכר דאטו אם יוסיפו לו פרוטה יהיה שואל עיין שם, ולענ"ד נראה הסברא נכונה דיש לומר וודאי היתר תשמיש מקרי כל הנאה שלו רק דבפקדון גם הבעלים צריכין שישתמש בו הנפקד כיון דרוצים להפקיד המעות ואולי בלא היתר תשמיש לא היה מקבל הפקדון וכיון דגם המפקיד צריך להיתר תשמיש תו לא מקרי כל הנאה שלו לגבי הנפקד אבל באבידה דבע"כ שעבדיה רחמנא והוי שומר שכר אף בלא היתר תשמיש א"כ הנאת התשמיש הוא רק להמוצא וע"כ הוי כל הנאה שלו והוי שואל כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק ועיין בנ"י בסוגיא דש"י צריכה חסרון ראייה לסברא זו [ועל פי סברא זו אתי שפיר מה דקשה לכאורה מנא ליה לר"נ להקשות לר"ה לדידך מאי אריא הוציא דלמא ר"ה סבירא ליה דצריך להחזיר המעות עצמן רק דהוי שומר שכר משום כל הנאה שלו ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דפשיטא לר"נ דלא מיקרי כל הנאה שלו וע"כ דטעמא דר"ה משום דחשבינן ליה כאלו כבר הוציא המעות וע"כ ממילא דאין צריך להחזיר המעות עצמם ועל כן הקשה שפיר ועיין לקמן (דף מ"ג) ברש"י דמשום הכי הוי שואל הואיל וסמך עליו להוציאן ולכאורה נראה דסברא זו לא שייך רק בשולחני דוודאי צריך למעות משא"כ בבעל הבית דנהי דמותר להשתמש מ"מ מנא ידעינן דסמך אליו דלמא אינו צריך למעות, ויש ראייה מזה לתירוץ הר"ן דהכא במעות עבידה הואיל ויהיה מונח זמן מרובה שאני וע"כ אף בעל הבית נעשה שואל ואתי שפיר דלולי זאת קשה טובא מדין דמי אבידה דמיירי בכל אדם אפילו בבעל הבית וא"כ אף לר"ה למה יהיה נעשה שואל דמנא ליה שרוצה להשתמש וע"כ לבא לסברת הר"ן אפילו לר"ה ועל כן יש לומר שפיר דבזה אף ר"נ מודה דוודאי ישתמש בו וסומך דעתו עליו ודוק היטב] ועיין בנ"י שהביא בשם הר"ן ליישב קושית התוספות הנ"ל דבאבידה מסתמא ישתמש כיון דאינו יודע של מי הוא עיין שם, ולפי זה יש לתרץ קושיית התוספות דלקמן לפיכך דר"ט למה לי שהקשו הא צריך לאשמועינן דהיתר תשמיש מחייב באונסין ולפירוש הר"ן יש לומר דקושיית הגמרא דזה לא תלוי בפלוגתא דר"ט ור"ע ואי לאשמועינן דחייב באונסין הו"ל לאשמעינן במפקיד מעות מותרין דהיתר תשמיש מחייב באונסין וע"ז משני דהיתר תשמיש בעלמא אינו מחייב באונסין רק דהכא שאני כיון דשרי ליה רבנן לאשתמושי כמאן דאשתמש דמי כסברת הר"ן הנ"ל דמשום הכי הוי כמאן דאשתמש דוודאי ישתמש כיון דאינו יודע של מי הוא אבל בפקדון דליכא למימר דהוי כמאן דאשתמש דלא ברירא מלתא דישתמש יש לומר באמת דלא הוי רק שומר שכר וע"כ הוצרך ר' טרפון לאשמעינן רק במעות אבידה, ומדוקדק בזה לשון הגמרא כיון דשרי רבנן לאשתמושי ביה כמאן דאשתמש דמי דהוא לכאורה שפת יתר ולפמ"ש א"ש ודוק

דף ל ע"א תוספות ד"ה עלה עלי' זכר וכו' עיין בדברי התוס' צריך עיון לכאורה כיון דמעוברת פסול אם כן תו למה יפסול עלה עליה זכר הא לא יהא ניחא ליה ואין לומר כתירוץ תוספות דאם יהיה כשר יהיה ניחא ליה דלמה יהיה ניחא ליה כיון דאם תתעבר תהיה פסולה, ועיין פני יהושע סוף דברי תוספות אלו ולפי עניית דעתי דבריו תמוהים דקושיית התוספות לאו משום עול רק דרביעה פסול מטעם עול כן נראה לי פשוט

דף ל"א ע"ב אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה בפי' כפועל בטל מחולקים הפוסקים דלשיטת רש"י והרא"ש ז"ל שמין כמה היה רוצה ליטול ממלאכה קלה כזו ולפ"ז נוטל ג"כ בשביל טורח השבת אבידה והתוספות בבכורות וכן הוא שיטת הר"מ סבירא ליה דנוטל כפועל בטל לגמרי, ולפי עניית דעתי צריך עיון דהא צריך להבין למה צריך דווקא להתנות בפני ב"ד שיהיה נוטל כל שכרו למה לא יהא נאמן שכוונתו היה כך במגו דאי בעי לא היה מחזיר האבידה להבעלים רק היה נוטלה לעצמו וצריך לומר דהוי מגו במקום חזקה אלימתא דמסתמא היה נוטל פחות כדי לישב בטל כדרך רוב בני אדם והוי מגו נגד רוב ואין להקשות אם כן אף כי מתנה בב"ד נימא דמשקר ואף אם לא היה מרשים לו ליטול כל שכרו היה מחזיר דיש לומר דכך תקנו חכמים דב"ד יש להם כח להפקיע ממון וכן הוא בגמרא לקמן דהכא אפקיע ממונא הוא אך זה שייך לשיטת הרא"ש דלא נ"מ בב"ד רק ליטול יותר מטרחו, אבל לשיטת הר"מ דאפילו לכדי טורח השבת אבידה צריך לב"ד אבל בלא ב"ד אף שכר טורח אבידה אינו נוטל ק"ל למה לא יהא נאמן לומר דלולי זאת לא היה טורח בהשבתה וכיון דמצד הדין יכול לעשות כן דשלו קודם למה לא יטול שכר טורח השבה

ולעיקר קושייתם היאך יוכל ליטול שכר השבת אבידה לא הבנתי דיש לומר נהי דמחוייב להשיב בחנם היינו כל זמן שאין לפניו מלאכה שיכול להשתכר דאז לא מיקרי ממון דידיה רק טורח בעלמא וזה חייבתו התורה אבל כל שיש מלאכה לפניו שיוכל להשתכר תו מקרי הפסד ממון וע"כ שלו קודם דמשום הכי אם אין שם ב"ד שלו קודם ואין צריך להפסיד אפילו כפועל בטל ונהי דבלא ב"ד אם טרח בהשבתה אינו נוטל כל הפסידו משום דאמרינן מסתמא אף אלו היה מתרמי לו מלאכת רשות קלה יותר היה מניח משכרו אבל לחשוב טורח השבתה כמו יושב בטל משום מצות השבת אבידה לא הבנתי בעניית דעתי הקלושה כיון דאינו מחויב להשיב כלל דשלו קודם ע"כ למה לא נימא מסתמא לא היה טורח רק כדי ליטול טורח השבתה ולפי זה לא צריך לומר דמשמע מהרא"ש דהוי רק תיקון חכמים כיון דצריך לשום לו ליטול כפועל בטל תיקנו גם כן שיטול שכר האבידה כן משמע מהרא"ש וכן כתב להדיא לקמן גבי פריקה דעל זה קשה מנא לה להגמרא להקשות והא לא בטיל, וכן ראיתי שהקשה הש"ך דדלמא אינו נוטל כלל בשביל האבידה, אבל לפי מאי שכתבתי אתי שפיר דמצד הדין ראוי ליטול כיון דאינו מחויב כלל בהשבתה, וצריך אני לעשות לי רב להבין דברי הפוסקים בזה

שוב נראה לי להסביר דעת הפוסקים דשמין כפועל בטל לגמרי כיון דאלו היה יושב בטל היה רוצה ליטול פחות לבטל ממלאכתו כגון שהיה לפניו מלאכה להשתכר ד' זוזים ולישב בטל היה נוטל שני זוזים רק למלאכה קלה כמו השבת אבידה היו צריכין ליתן לו ג' זוזים מכל מקום כיון דלישב בטל היה נוטל שני זוזים וכל אד היושב בטל מחויב להחזיר האבידה בחנם שוב לא מקרי שכר השבת אבידה להיות בגדר שלו קודם דהא היה רוצה לישב בטל וליטול רק שני זוזים ועל כן כשנתנו לו שני זוזים להיות בגדר יושב בטל ממילא מחויב להתעסק בהשבת אבידה ולא דמי להיכא דמתנה בפני ב"ד שאינו רוצה להיות יושב בטל וליטול אפילו ג' זוזים להיותו נצר למלאכה לפרנסת בני ביתו וכדומה וכיון שאינו רוצה לישב בטל לגמרי ולפחות משכירתו על כן אינו מחויב להשיב אבידה כלל עד