חמדת שלמה חלק א קסג

מטעם שוה כסף הא באשה סגי בשו"פ א"ו מוכח דשני עניני קנינים הם וא"כ אף בשוה אי אמר לשון חליפין אין ראייה דקנה מתורת דמים אם לא שאמר להדיא בתורת דמים אבל סתם חליפין שוה בשוה נראה דל"מ בפירות זולת לשיטת ר"ת דמוכח מקרא דעל התמורה, רק אם נותן לו להדיא בתורת דמים בזה יש מקום לדברי הפ"י די"ל כיון דשוה כסף ככסף ממילא הוי כמו דמים

אמנם קשה טובא בין לפ"מ דמשמע בפשיטות מהפ"י דאפילו בסתמא שוה בשוה הוי קנין כסף ובין לפמ"ש דא"א לומר כן רק היכא דפי' להדיא בתורת דמים מאי הוצרך הגמרא לשנוייה לרב נחמן יש דמים שהן כחליפין מטעם מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן הו"ל לשנוייה בפשיטות יש דמים שהם כחליפין בהחליף שוה בשוה דקונה מתורת שוה כסף משום דל"ש לומר נשרפו חיטך בעליה דאל"כ יאמר אידך נשרפו חליפך בעליה, ולא מבעיא לפי' הפ"י דס"ל דקושית הגמרא לר"נ קאי רק למאי דס"ד א"כ הו"ל לשנוייה דיש דמים שהן כחליפין משום דלא שייך נשרפו חיטך ולא משום מלתא דלא שכיחא אלא אפילו לפי' רש"י הו"מ לשנויה כל הנישום ומשום דמים קנה ולפום רהיטא נעלמה ממני כוונת הפ"י בזה דאין פי' לדבריו כלל וצ"ע, אמנם באמת קשה הא טעמא קאמר דהא קי"ל שוה כסף ככסף ונשרפה חיטך בעליה לא שייך דא"כ יאמר אידך נשרפו חיטך בעליה וא"כ למה לא יקנה

שוב נתיישבתי דלפי מה שפי' הפ"י בגמרא בבעיא דחליפין ומקפיד עליהן דס"ל לגמרא דלא קנה וקשה למה לא יקנה מתורת דמים ונדחק כיון שמזכיר דמים לא חילקו רק באינו מזכיר דמים אף דהוי שוה קנה מתורת דמים ולא גזרו ואם כי לענ"ד הוא דחוק מאוד לחלק בזה מ"מ י"ל הקושיא הנ"ל ולומר דמש"ה ל"ש קנין דמים בשוה משום דלא חילקו וע"כ לא מצי הגמרא לאוקמי בתורת דמים משום דלא חלקו והוצרך לומר משום מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה אמנם כ"ז הוא דוחק מבואר ואינו מעלה ארוכה ליישב דברי הפ"י לשיטתו דס"ל היכא דאינו מזכיר דמים לא שייך לומר נשרפו חיטך וכו' א"כ הו"ל להגמרא לשנויי הכי וצע"ג

ע"כ לולי דמסתפינא הוה אמינא מלתא חדתא דלענין קנין כסף צריך דוקא כסף ולא שוה כסף וטעמא דמלתא דהא דכסף קונה לר"י כתב הרי"ף דנפקא ליה משום דגופו קונה ממונו לא כש"כ והראשונים הקשו על זה הטעם וכתבו משום דרוב קנינים בכסף ורש"י כתב הטעם דיליף מונתן הכסף וקם לו דגבי הקדש, והנה לכל הטעמים יש להקשות מנ"ל למילף דכסף קונה דלמא כמו דמשיכה אינו קונה אף שהמוכר הוציא המטלטלין מרשותו אפילו הכי אינו קונה וצ"ל דכיון שלא נתן לו הכסף לא סמכה דעתו להקנות לו המטלטלין א"כ ה"נ נימא שהלוקח אינו סומך דעתו להקנות המעות להמוכר משום שמא לא יתן לו המטלטלין ואף שיש לחלק ולומר הואיל והמטלטלין הם בעין ע"כ סמכה דעתיה מ"מ מנ"ל הא ומכל הטעמים הנ"ל אין ראייה לסתור סברא זו לא מבעיא לטעם הרי"ף והראשונים הנ"ל מכש"כ דגופו קונה שם וודאי סמכא דעתו דכל מקום שימצאנו יאמר לו עבדי אתה ולא יוכל להשמט ממנו אבל במטלטלין יכול להשמט ולומר שנאבדו וכן לטעם רוב הקנינים היינו אשה ושדה וע"ע בכולם ל"ש לומר לא סמכה דעתו דהא קאי אשה ושדה ועבד משא"כ במטלטלין דלמא אין כסף קונה וכן לפי מ"ש רש"י דילפינן מונתן הכסף וקם לו י"ל דהתם וודאי סמכה דעתיה שהגזבר יתן לו המטלטלין משום דחזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ בהדיוט מנ"ל דסמכא דעתיה דהלוקח להקנות המעות להמוכר כ"ז שלא משך המטלטלין

ע"כ נ"ל טעמא דמלתא דס"ל לר"י דהנותן מעות למוכר בשביל חפץ אף דלא נגמר הקנין מ"מ כוונתו שיהיה מותר להשתמש במעות ושלא יהיה צריך להחזיר אותן מעות עצמם כיון דבמעות אין קפידא כ"כ ומסתמא דעתו שיגמור המקח ואף דלענין המקח ל"ה קנין גמור די"ל דלא סמכא דעתו שיתן לו החפץ מ"מ לענין זה מהני שיהיה רשות בידו להוציא המעות וא"כ כיון דכבר קנה המעות ממילא קנה הלוקח החפץ וליכא למימר לא סמכה דעתיה כמ"ש לעיל דהא המעות ממילא קנוי לו וע"כ קאמר שפיר ר"י דמעות קונה מהטעמים שכתבו המפורשים הנ"ל [ועיין במ"ש בסוגיא דנתנה לבלן להוכיח לסברא זו דאף אי מעות אינו קונה אפ"ה רשות בידו להוציאן מתירוץ הרי"ק על הרמב"ם ובמה שהארכתי שם בעזה"י להוכיח משיטת הרמב"ם דר"י ס"ל דניתן המעות להשתמש אף אי מעות אינו קונה וע"כ שפיר מסתבר ליה לר"י דמעות קונות עיי"ש]. וכיון דזכינו לדין שפיר מצינן לומר לר"י דוקא מעות קונות משום דליכא למימר לא סמכה דעתים דס"ס ניתן להוצאה משא"כ בחליפין שוה בשוה אפילו פי' להדיא בתורת דמים י"ל דלא קנה דהמקנה לא סמך דעתו להקנות כ"ז שלא נתן לו החפץ שרוצה לקנות ולא דמי למעות דס"ס ניתן להוצאה משא"כ בחפץ דאי לא קנה אין לו שום זכות בהחפץ, רק בחליפין ה"ט כדקאמר הגמרא דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכא דליקני ליה לדידיה וי"ל דהאי טעמא לא מהני רק בחליפין דעיקרא דמילתא משום מתנה אתינן עליה שזה נותן לזה מתנה וע"י זה חוזר ומקנה לזה משא"כ בתורת דמים י"ל דל"מ סברא זו וע"כ שפיר מצינן למימר דלא מהני שוה בשוה בתורת דמים אפילו אי פי' להדיא כדמוכח מכולה סוגיא דחליפין כמ"ש לעיל

ולפ"ז תבנא לדיננא מ"ש לעיל די"ל דאפילו לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' רצ"ב) דלפמ"ש מש"ה מעות קונות משום דניתנו להשתמש ומשום זה קנה אותם המוכר וקשה הא לר"נ לא מהני היתר תשמיש לקנות אותם שא"צ להחזיר אותן המעות עצמם וכמ"ש החכ"צ אלא ודאי דאף לר"נ א"צ להחזיר המעות, אך לפמ"ש בסוגיא דבלן להוכיח לשיטת הרמב"ם דהכא אף לר"נ מעל משום היתר תשמיש וצ"ל דהיתר תשמיש דהכא עדיף או לסברת הר"ן יש לדמותו למעות אבידה דלא שייך לומר שמא יבא פתאום לקחת המעות די"ל מסתמא סמכה דעתיה שלא יחזור בו ויקבל מי שפרע וע"כ אף לר"נ חייב באונסין וע"כ מעל הלוקח והיכא דחייב באונסין וודאי מוכח דא"צ להחזיר אותן המעות דאל"כ מנ"ל לר"נ להקשות לר"ה מאי אריא הוציא וכמ"ש בתחלת דברינו וכן כתב התומים או ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דה"ט דר"נ דאמר נאנסו לא משום דהתחלת הנתינה היה רק לטובת המפקיד משא"כ במכר דל"ש זה דלא היה צריך לשמירת המעות וע"כ מודה ר"נ דחייב אפילו באונסין ומעל הלוקח משא"כ לפ"מ שכתבו התוספות הואיל ובלא זה הוא שומר שכר וזה לא שייך כאן א"ו צ"ל לשיטה זו דאף לר"נ א"צ להחזיר אותן המעות עצמם

אחרי כותבי זאת ראיתי בבעה"מ שכתב להדיא בדמים ומקפיד עליהם י"ל דקנה משום דמעות קונות ולא אמרינן שמא יאמר נשרפו חיטך וכו' משום דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו, והרמב"ן השיג עליו וס"ל דלא קנה משום שמא יאמר וכו' עיי"ש וזה דלא כדברי הפ"י וכ"כ הנ"י דבשוה ל"ש לומר נשרפו חיטך וכו' דא"כ יאמר אידך נשרפו חיטך וכו' עכ"פ ראיתי שלא נחתו לסברא זו שכתבתי די"ל דשוה כסף אינו קונה בתורת כסף במטלטלין

אמנם מצאתי סעד לדברי בירושלמי דאיתא התם ר"י ס"ל ערבון כנגד כולו מוסרין אותו למי שפרע מודה ר"י בנותן טבעת לערבון שאין מוסרין למי שפרע וקשה טעמא מאי ולפי מ"ש א"ש דלר"י עיקר מי שפרע הוא הואיל והוא קנין דאורייתא ובשוה כסף י"ל דל"ה קנין דאורייתא וע"כ אין מוסרין אותו למי שפרט וראיתי בש"מ בסוגיא דערבון שהביא זה הירושלמי והוסיף בו דברים מ"ש מדינר דינר עשוי להשתנות ופי' הוא דהיינו שבסוף נותן אותו לתורת פרעון יעיי"ש שכ' ליישב שיטת רש"י והנה בגי' הירושלמי שראיתי לא ראיתי דברים אלו, ואף לפי גי' זו נראה לענ"ד דיש לפרש כוונתו על פי מאי שכתבתי דינר עשוי להשתנות היינו שניתן להוצאה ועל כן זכה בו המוכר והוי התחלת קנין משא"כ טבעת דאין כאן התחלת קנין כמו שכתבתי לעיל ולפי עניית דעתי סובל יותר הלשון עשוי להשתנות מה שפי' בו ממה שפירש בו הש"מ ועיין היטב בכל זה

ובמ"ש לעיל נתיישב לי מאי דהוי קשיא לן בהא דקיימא לן בקידושין (דף ז') הילך מנה ואקדש אני לך דאם הוא אדם חשוב מקודשת בהאי הנאה דמקבל מינה וללוי היינו חליפין, ובריש קידושין (דף ג') אמרינן למעוטי חליפין ואפילו היכא דשוה פרוטה כמו שכתב רש"י התם וא"כ הו"ל להפוסקים להוכיח מזה דלא קיימא לן כלוי, אך לפי מאי שכתבתי לחלק בין לשון דמים ללשון חליפין אין ראייה דיש לומר דהתם מיירי בלשון דמים משום הכי אינו ענין לחליפין ומהני אף ללוי

עוד נתיישב לי עפה"ד שכתבתי לעיל מה שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ט ע"ב ד"ה משום) על רש"י דס"ל למ"ד בכליו של מקנה כש"כ בכליו של קונה וכתבו התוס' שכן פירש"י בב"מ ונראה שכוונו התוס' למאי שפירש רש"י ללוי מי סברת גלימא מקנו ליה וכו' בהאי הנאה ופירש רש"י דהאי הנאה שוה ליה כאלו קבל ממנו חפץ עיין שם, ומזה משמע דקבלת חפץ מהקונה וודאי מהני אמנם לפי מה שכתבתי לפרש לשון הגמרא ניחא ליה דלהוי מקנה קונה דצריך הגמרא לפרש דבר זה כיון דהמקנה צריך לקנות קודם וזה לא גמר ואקנו ליה עד