חמדת שלמה חלק א קסב

ובמ"ש מיושב גם כן מה שכתב התומים דמוכח מדברי מהר"מ במרדכי דלא כהש"ך, ולפי זה יש לומר דמהר"מ לשיטתו דסבירא ליה דלא כשיטת הרי"ף במעות אבידה וסבירא ליה כפשוטיה דלר"נ לא מיקרי כל הנאה שלו, וע"כ צריך להחזיר אותן המעות משא"כ לפי מאי שכתבתי בישוב שיטת הרי"ף דאף לר"נ כל הנאה שלו רק דהוי תועלת המפקיד ע"כ לא הוי רק שומר שכר על כן נראה פשוט דלענין להחזיר אותן המעות עצמם הוי כמו לר"ה

ויש להביא ראייה לפירוש זה בהרי"ף ממ"ש דקיימא לן כר"נ נאנסו לא והני מילי היכא דלא אשתמש אבל באשתמש חייב באונסין וכן כתב רב האי גאון זצ"ל ותמה עליו הרא"ש ז"ל דפשיטא הוא היכא דנשתמש חייב ומאי צריך לראייה ועיין שם מ"ש הרא"ש, ולפי מאי שכתבתי יש לומר דקא משמע לן טובא היכא שנשתמש במעות כגון להראות בהן וכדומה דהו"א דאע"ג דנשתמש מ"מ כיון דעיקר השאלה הוא לתועלת המפקיד להיות המעות שלו שמור ביד הנפקד על כן אף כשנשתמש לא הוי שואל דלא מקרי כל הנאה שלו, על כן סיים הרי"ף דמיד שנשתמש הוי ליה לוה עליו וקם ליה ברשותו ולא תלו כלל בזה דלא הוי כל הנאה שלו דחייב באונסין מטעם קם ליה ברשותו כן נראה לפי עניית דעתי נכון ודוק היטב

ועוד נראה לי להביא ראייה לסברת התוספות הנ"ל דאין צריך להחזיר אותן המעות עצמם ממה שכתב הרמב"ן בספר המלחמות לקמן בסוגי' דשליחות יד אין צריך חסרון ליישב קושי' רש"י על קושית הגמרא והא לא חסרה והקשה רש"י דלמא משום שואל חייב ותירץ דאע"ג דנשתמש בו מכל מקום כיון שהולכת ורועה והוא רצון בעלים שיהיה שמור אצלו ע"כ לא מיקרי שואל ומכש"כ לפ"מ שהבין הנ"י בדברי הרמב"ן שהבאתי לקמן דאפילו בנשתמש בחביות לא מיקרי שואל הואיל והוא שמור עם מלאכתו, וא"כ קשה טובא למה יהיה לר"ה שואל בהאי הנאה דאי מתרמי ליה זבינא הא כיון דהבעלים הפקידו המעות מוכח דניחא להו שיהיה שמור אצל הנפקד וא"כ לא מיקרי כל הנאה שלו ולא דמי לשואל דעלמא שאין כוונתו רק לטובת השואל א"ו מוכח דאין צריך להחזיר אותן המעות עצמם על פי הסברא שכתבתי לעיל כיון דניתן לו להשתמש וע"כ שפיר הוי כל הנאה שלו באותן המעות דלבעלים אין נ"מ בשמירות המעות דאף אם המעות בעין אינו מחויב להחזיר אותן המעות עצמם, עכ"פ הנה אמת נכון הסברא שכתבתי לעיל דיש לומר טעמו של ר"נ דלא מיקרי כל הנאה שלו הואיל והוא לטובת הבעלים שיהיה שמור אצלו ואף אי נימא דלא כסברת הרמב"ן הנ"ל מכל מקום יש סיוע מזה לדברינו הנ"ל דכיון דעיקר, התחלת הפקדון היה שיהיה שמור אצלו לא מיקרי כל הנאה שלו

ועוד נראה לי להביא ראייה לשיטת הש"ך דאף לר"נ אין צריך להחזיר אותן המעות עצמם, דהנה בשיטת מטבע נעשה חליפין כתבו התוספות בשם ר"ת דאף לר"נ דסבירא ליה פירי לא עבדי חליפין מכל מקום בשוה בשוה מודה מרבויא דקרא על התמורה יעיי"ש והתייר הגדול הגאון פני יהושע יצא לידון בדבר חדש דשוה בשוה לאו מתורת חליפין מהני בפירי דלענין חליפין אין חילוק רק הואיל דקיימא לן מדאורייתא מעות קונה וקיימא לן דשוה כסף ככסף א"כ חליפין דשוה קונין בתורת כסף, דליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דאף אי לא קנו יאמר אידך נשרף חליפך בעלייה, יעיי"ש דבריו כי נעמו בפירוש הסוגיא התמוה לקמן מאי דקאמר ר"ל ע"כ כר"ש סבירא ליה אשר תמוה מאוד לכל הפירושים וצריך ישוב ולדברי הגאון הנ"ל אתי שפיר, ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הר"מ דפסק החליף כלי בכלי אין בו אונאה ואם החליף צבור פירות בצבור פירות יש בו אונאה ותמה עליו הראב"ד דנראה שדבריו לקוחים מהירושלמי דפליגי בזה רב ור"י דר"י סבר צבור בצבור לא וכתב הוא לפרש דפליגא אי פירי עבדי חליפין או לא ואין זה ענין לאונאה ומלבד זאת תמוה מאוד הטעם מה חילוק יש בין כלי לפירות ועיי"ש בהה"מ, אמנם לדברי הפ"י הנ"ל אתי שפיר דמאי שקונין פירות בשוה הוא משום דמים לא משום חליפין וכיון דהוי מכר פשיטא דיש בו אונאה ועל כן היה מפרש הירושלמי דמיירי באינו שוה ומשום אונאה דכיון דפירות אינם קינים רק משום דמים ע"כ יש בו אונאה ורב דסבירא ליה התם אף ציבור בציבור סבירא ליה פירות עבדי חליפין וכיון דמתורת חליפין קונה לית ביה אונאה, אמנם הגאון הנ"ל בעצמו אחר השבח ששיבח פי' הנ"ל נלחץ מאוד בסוף הסוגיא דאבעיא להו התם חליפין ומקפיד עליהם מהו ולדבריו למה לא יקנה בתורת דמים עיין שם שנדחק מאוד

והנה מה שכתבתי שיש להביא ראייה מדברי הר"מ הנ"ל אחרי העיון נראה לי ליישב בפשיטות כוונת הר"מ דכיון דפירי לא עבדי חליפין רק בשוה קונה ואם כן נהי דהתוספות כתבו משום טריסות היתר לא מיקרי אינו שוה מכל מקום היכא דיש בו שיעור אונאה וודאי דמקרי אינו שוה וע"כ שפיר יש בו אונאה דלולי זאת לא הוי חליפין כיון דפירות לא עבדי חליפין באינו שוה, ובזה יש להבין דברי הר"מ מה שכתב אפילו שמו אותם בתחלה או בסוף ולכאורה אין זה אפילו, דאדרבה כיון ששמו אותם גילה דעתו דמקפיד וע"כ ראוי להיות בו אונאה ועיין שם בכ"מ ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דכל זמן שלא שמו אותם יש לומר דאין התחלה לחליפין כלל כיון דפירות לא עבדי חליפין רק בשוה וכל כמה דלא שמו לא מקרי שוה אבל אחר ששמו אותן והיה שוה כבר היה התחלת חליפין וכיון דבחליפין לא אזהר רחמנא על לא תונו כמו שכתב הרי"ף בתשובות הביאו הש"מ אם כן הוה אמינא דלית ביה אונאה ע"כ קא משמע לן כיון דבאמת לא היה שוה אין התחלה לחליפין, ואפשר דהר"מ לא סבירא ליה טעמו של הרי"ף וכן נראה מדנתן טעם לשאין בו אונאה משום דיש לומר דניחא ליה לזה במחט יותר מבשרון יעיי"ש וכיון דגלי לן רחמנא דפירות לא עבדי חליפין על כן צריך להיות דווקא שוה ולא מהני מה ששמו אותו מתחלה, והנה מהדקדוק הנ"ל נראה דלא כהפני יהושע דלדבריו כיון דמתורת דמים קונה בשוה מה לי שמו או לא

אמנם באמת צריך להבין טעמו של דבר למה לא יקנה מתורת דמים כמ"ש הפ"י דהא קי"ל בכל דוכתא שוה כסף ככסף אך לענ"ד נראה דלא קשה מידי דכיון דלר' יוחנן משיכה אינו קונה א"כ נהי דלגבי המקנה נקרא שוה כסף כיון דהוא רוצה בחפץ אחר ונותן זה בתורת כסף מ"מ לגבי הקונה נקרא זה החפץ ומה שהוא מחייב עצמו ליתן לו נקרא שוה כסף וא"כ במאי קנה זה החפץ כיון דמשיכה אינו קונה עד"מ המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה א"כ לגבי בעל הפרה נקרא הפרה שוה כסף כיון דהוא רוצה החמור מ"מ לגבי בעל החמור שהוא רוצה את הפרה נקרא הפרה החפץ וקשה במאי קנה הבעל החמור הפרה אחרי שלא נתן עדיין החמור לבעל הפרה והוי כאלו משך ולא נתן דמים דמדאורייתא לא קני, וצריך לומר דכוונת הפ"י כיון דמשיכה עכ"פ קונה מדרבנן א"כ לדידן עכ"פ הוי קנין גמור אבל לומר דהוי קנין גמור מדאוריי' שפיר יש לומר כמו שכתבתי:

אמנם עוד יש לחלק ולומר דלא דמי לכסף עיין לקמן (דף מ"ו) בסוגיא דמטבע נעשה חליפין רב אמר בכליו של קונה דניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליקני' ליה לדידיה, וזה הלשון צריך עיון דלכאורה נראה דעיקר הדבר הצריך טעם היינו למה יהיה הקונה קונה במאי שנותן סודר לחבירו אבל לשיקנה המקנה הסודר אין צריך טעם כיון דהקונה נותן לו להדיא, ועיין בש"מ בשם., הרי"ן מיג"ש ז"ל שנדחק בזה דלפי מאי שכתבתי דהיה ראוי שלא יקנה המקנה הסודר הואיל ונותנו לו תמורת חפץ וצריך ליתן דמים בעד החפץ ועל זה קאמר הגמרא דניחא ליה כי היכי דליקני ליה לדידיה קודם נתינת המעות ולפי זה היכא דכבר נתן דמים אין מקום לקנין חליפין וצ"ע עליו

ולענ"ד היה נראה כך דהנה נראה דעיקר ענין חליפין הוא שזה נותן לזה מתנה קצת ועל ידי זה גם הוא מקנה לו מתנה מרובה אבל מתחלה צריך המקנה לקנות המתנה רגע אחד ועל ידי זה מקנה הוא להקונה אבל באותו רגע שהמקנה קונה הסודר עדיין לא קנה הקונה דהיינו לומר דשניהם באים יחד על ידי שזה קונה נקנה ממילא החפץ להקונה זה לא אמרינן, ויש ראיה לזה מרש"י ריש קידושין ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, ואפילו יהיב לה כלי שוה פרוטה אי אמר בלשון חליפין אינה מקודשת עד דאמר לשון קיחה או קנין או קידושין ע"כ וצריך לומר מ"ש אי אמר לשון חליפין או לשון קנין ע"כ דלשון חליפין הוא שבתחלה קונה זה ואח"כ מקנה ע"י זה להקונה ולשון קנין הוא שע"י זה שנותן לה חפץ נקנה לו בקבלת החפץ, וכיון דזכינו לדין דעיקר ענין חליפין הוא שהמקנה זוכה תחלה בהחפץ וכיון דאין רצון הקונה להקנות החפץ להמקנה רק שיקנה הוא תמורת זה חפץ אחר וכיון דעדיין לא קנה נראה דאף המקנה אינו קונה וע"ז הוצרך הגמרא לתרץ ניחא ליה לקונה דלהוי מקנה קונה כי היכי דליקניה ליה לדידיה פי' אף שבתחלה זכה המקנה ועדיין לא זכה הקונה מ"מ ניחא ליה בכך כי היכי שיוכל לחזור ולזכות לו

ולפ"ז נראה מוכח דלא כהפ"י דס"ל אם הוי שוה הוי בתורת שוה כסף אף היכא דאמר לשון חליפין וא"כ קשה היכא דנתן לאשה כלי השו"פ ואמר לשון חליפין למה לא תהיה מקודשת