חמדת שלמה חלק א טו

חזקה כיון דשניהם נהנים, גם בתוס' לעיל בריש מכילתין למעוטי חליפין משמע דשייך חזקה באשה כמו בשדה ואפ"ה ל"מ בשאר חזקה חוץ מביאה וע"כ דלא משום חזקה, גם לעיל בסוגיא אמר רב הונא חופה קונה קאמר הגמ' על כסף וביאה מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה, ולא יליף מקדושי קטנה בביאה דל"ש הנאה לגבי אב, אלא ודאי מוכח לכאורה דעיקר הקדושין בקטנה במה שהיא מקבלת רק דזכתה התורה לאביה שצריך דעתו והוא ימסרה לשם כך, אבל הקנין יוכל שפיר להעשות במה שהיא מקבלת, והא דאמר ר"נ לקמן מדר"י ב"י נלמד ולא למדה מביאה עיי"ש בתוס' דשם מייתי ראייה אף שלא דיבר עם המקדש כלל ולזה צריך להביא ראייה מדר"י ב"י, וצריך לי עיון בזה. אם לא שנאמר דבאשה כיון דעיקר קניינה לשם כך הוי חזקה. מ"מ הראייה שכתבתי לעיל מהא דקאמר הגמרא שכן הנאתן מרובה לא נתיישב לי האיך שייך זה לגבי אב וצ"ע

דף ט' ע"ב בביאה מנ"ל. עיין פ"י שהקשה לרבי דלמא עד דמקדש והדר בעל. שוב ראיתי שהפ"י כתב שקדמו הרשב"א בקושיא זו ג"כ ועיי"ש מה שתי'. ול"נ דאפ"ל דהפ"י הקשה דלמא ובעלה איצטריך כיון דב"נ יש להם ג"כ בעולת בעל וגרושין ליכא, ס"ד דאף בישראל לא מהני גרושין היכא שבעלה. ומה מקשה הגמ' לר"י האי ובעלה מאי עביד ליה עיי"ש, ותי' חדא די"ל איתקש הוויי' להדדי, ומכש"כ למ"ד אחרי אשר הוטמאה דוקא בנבעלה מוכח דאף לאחר ביאה מהני גט. והנה לכאורה דבריו תמוהים דעדיין י"ל אם היה כוונתו לקדשה בביאה לא מהני גט. ואחרי אשר הוטמאה מיירי שקדשה בכסף, וא"כ ל"ה כוונתו לקדשה בביאה וע"כ י"ל היתר ע"י גט, בפרט לפ"מ שהקשה אחד מהבחורים הא במוציא ש"ר כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. מוכח דלולי זאת מהני גט, אע"ג דהתם ובא אליה כתיב. ולפמ"ש אין ראיי' די"ל דבא עליה שלא לשם קדושין ובזה דוקא מהני גט. וא"כ גם תי' נסתר, ועיין לקמן בסוגיא תחלת ביאה קונה שכ' הפ"י ליישב שיטת הרי"ף ור"נ גאון דהא דילפינן קיחה מעריות לענין העראה היינו שתהיה נשואה וכ' הוא ליישב קושית התוס' דקיחה היינו קדושין, ותי' הוא דהילפותא הוא מכי יקח דכתיב במוציא שם רע א"כ מוכח שבעלה לשם נשואין ואפ"ה מהני גט מדכ' לא יוכל לשלחה וא"כ מתורץ קושיתו, אך עדיין י"ל דאפ"ל דב"נ אין קונה בהעראה, דדוקא בישראל חידש רחמנא דהעראה מהני וא"כ עדיין י"ל דבביאה ממש דמהני בב"נ ל"מ גט בישראל וע"כ איצטריך ובעלה

ול"נ די"ל בפשוט דהא הר"מ כ' להדיא (בהלכות מלכים) דב"נ אין להם גרושין בשטר רק שניהם יכולים לחזור וכשאומר הוא או היא שאינה רוצה נעשית פנוי'. וא"כ אדרבא איך ס"ד דל"מ גרושין כיון שרוצים להתגרש ממילא מותרים מתורת ב"נ דאין לך חזרה גדולה מזו. ואין להקשות להיפוך דלמא מבעולת בעל הו"א נהי דהוי אשת איש ע"י בעילה מ"מ הו"א אם רוצים לחזור הוא או היא יכולים לחזור בלא גט וע"כ כתיב ובעלה להורות דאפילו ע"י ביאה לחוד צריכה גט, ז"א חדא דהא ר"י קאי על מתני' דתני ונקנית, וקנין וודאי משמע שאינה יכולה לחזור ואפ"ה אמר דיליף מבעולת בעל והיינו מדדרשינן שנעשה לה בעל ע"י בעילה משמע שאינה יכולה לחזור בשביל שהוא בעל שלה ונעשית ברשותה, גם אי ס"ד דמבעולת בעל י"ל דא"צ גרושין בשטר אם קדשה בביאה. קשה עדיין אליבא דאמת מנ"ל דנקנית בביאה לענין שצריכה גט דלמא לא מהני רק לענין דהוי אשת איש שיתחייב הבא עליה וגט באמת א"צ עד דמקדש והדר בעיל. וא"כ ע"כ מוכח לר"י דמבעולת בעל לחוד מוכח שצריכה גט וכמ"ש מדנעשה לה בעל. ועיין בירושלמי ריש מכילתין דר' יוחנן גופיה הוא מרא דהאי דינא דב"נ אין להם גרושין בשטר רק שניהם מגרשין זא"ז, וא"כ לר"י לשיטתו אין מקום לקו' הפ"י הנ"ל ומקשה הגמ' שפיר. ולפ"ז יש להבין קושי' ר"א ב"מ נערה מאורסה דכ' רחמנא בסקילה היכי משכחת לה. דקשה דקארי לה מה קארי לה דלמא דקדשה בשטר ועיין בפ"י. ולפמ"ש יש להטעים הדבר דמהכ"ת לומר עד דמקדש והדר בעיל, דממ"נ אם אחד לחוד אין קונה לכאורה אין סברא לומר ששניהם קונים, והיכא אשכחן קנין ע"י שני דברים. וגם כיון דכבר ילפינן קיחה משדה עפרון ממילא משמע דכסף לחוד קונה וממילא ע"כ דביאה לחוד ג"כ קונה. ולפמ"ש י"ל דס"ד לענין שתעשה אשת איש צריך ביאה כמו שהיה הדין עד מתן תורה בעולת בעל יש להם, רק הואיל בב"נ היו יכולים לחזור, וע"כ צריך עוד קנין לזה לענין שלא תהיה יכולה לחזור. וע"כ שפיר הקשה ר"א ב"מ נערה המאורסה היכי משכחת לה דגם בשטר י"ל כן נהי דהוי קנין מ"מ לענין אישות צריך להיות ביאה כמו קודם מ"ת. דלולי זאת גם בכסף לא מסתבר לומר דצריכה תרוויי' כיון דכבר ילפינן דכסף הוי קנין משדה עפרון. והוצרך ר"נ ב"י לדחוק דאפ"ה י"ל דשטר שאני הואיל וגומר ומוציא. ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א מנ"ל לרבי דלמא עד דמקדש והדר בעל. דלפמ"ש כ"ז הוא לר"י לשיטתו דס"ל בירושלמי דבעולת בעל של ב"נ יכולה לחזור, וכ"ה במ"ר בראשית פ' חיי. וע"כ שפיר ס"ד עד דמקדש והדר בעיל. אבל רבי י"ל דס"ל כאידך אמורא שם דס"ל אדרבא ב"נ אין להם גרושין כלל וע"כ שוב ליכא למימר עד דמקדש והדר בעיל דמהכ"ת יהיו צריכין שניהם דהא אף מתורת ב"נ לא היתה יכולה לחזור ע"י ביאה לחוד

שוב ראיתי בירושלמי מלתא דר"ח רבה אמרה ב"נ אין להם גרושין, ולפי מ"ש הפ"מ שא"י לגרש כלל ודלא כר"י דאמר שא"צ לגרושין, וע"ז מסיק התם עובדא אתי קמיה דרבי והכשיר. מוכח להדיא דרבי ס"ל שא"י לגרש שאין גרושין מועיל בב"נ. ולפ"ז מיושב היטב דכל חד לשיטתו אזיל. דרבי לשיטתו אין סברא כלל לומר עד דמקדש והדר בעיל. ועיין שם מ"ש הפ"מ דרבי התיר משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ולדעתי הוא תמוה דלפ"ז אין ענין כלל אדלמעלה. גם מה מייתי ראייה מעיקרא מדתני ר"ח רבה ב"נ שגירש את אשתו והלכה ונשאת לאחר וגירשה ואח"כ נתגיירה אין אני קורא בה לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה דמזה מייתי ראייה דאין להם גרושין כלל. ולפי' הפ"מ דלמא התם שאני משום קטן שנולד דמי. ע"כ לענ"ד נראה כפשטי' דאלו היו יכולים לגרש הית' אסורה משום לא יוכל בעלה הראשון וכו'. ואפשר דאיסור זה שייך אף בב"נ כיון דטומאה כתיב בה כעריות, אבל מחמת שאין להם גרושין וא"י להנשא לאחר הוי רק כזנות בעלמא. וא"ל עדיין תהיה אסורה משום סוטה כמו אשת ישראל שזינתה תחתיו. אמנם ז"א די"ל דהוי כמו אנוסה כיון שנתגדלה בין עכו"ם והם נוהגין בתורת גרושין הוי כמו אומר מותר והוי אנוסה ע"כ מותרת לבעלה, משא"כ אלו היה להם מצד הדין גרושין שיכולים לגרש זא"ז הוי שייך האיסור לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ומדהתיר רבי מוכח דאין להם גרושין, כן נלפענ"ד מוכרח בפי' הירושלמי

ולפ"ז י"ל מה דהוי קשיא לי איך ס"ד עד דמקדש והדר בעיל הא לעיל דרש רבא וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. וכ' התוס' דלביאה ל"צ קרא משום דלרחוקה קאתי ואי ס"ד עד דמקדש והדר בעיל א"כ גם לכסף ל"צ קרא. וראיתי אח"כ שהעצמות יוסף הקשה כן, ולפמ"ש י"ל דהא דאמרינן עד דמקדש והדר בעיל היינו דלענין אישות מועיל רק הביאה לחוד רק דזה ל"ה קנין כיון דיכולים שניהם לחזור כמו בב"נ לזה צריך קנין לענין שא"י לחזור ושפיר ס"ד דמתגרשת בכסף לחוד דהא גרושין ל"צ רק אמידי דהוי קנין וע"כ יכולה לצאת בזה להיות נקנית לעצמה ושפיר ס"ד דיוצאת בכסף לחוד ודוק

שוב נתיישבתי דל"צ לומר דאיסור לא יוכל וכו' נוהג בב"נ, רק די"ל דלאחר שנתגיירו נוהג איסור זה, כיון דסוף סוף היתה אשתו כשהיו ב"נ ושלחה ולקחה אחר ומדהתירה רבי מוכח דאין להם גרושין כלל, ומה שנבעלה תחתיו הוי כמו אנוסה וכמ"ש לעיל

גם יש להוסיף נופך בתי' של הפ"י אף אי נימא דזה ל"ה מיעוט קנינים דהוי רק פי' על קנין כסף דבעי ביאה בהדי כסף, מ"מ י"ל דאין סברא כלל להצריך ביאה באמה בהדי כסף, כיון דאף באשה הקנין הוא כסף, וביאה ל"צ רק לענין אישות שתהיה אשת איש וזה ל"ש באמה, ממילא ל"צ למיעוט שתהיה נקנה בכסף לחוד וכמ"ש לעיל. דמש"ה איצטריך וכתב דאינה מתגרשת בכסף לחוד ודוק

אך לפענ"ד יש לגמגם בעיקר תי' של הפ"י שכ' דלרבי מוכח דל"א עד דמקדש והדר בעיל מדכתיב ובעלה. די"ל אדרבא ע"כ לא סבירא לר"י עד דמקדש והדר בעיל רק מדכתיב ובעלה דמשמע דקאי אלמעלה אותה שכבר קנאה בכסף, משא"כ אי הוי כתיב ובעל ל"ה דרשינן דקאי אלמעלה, וא"כ אי הוי אמרינן עד דמקדש והדר בעיל ל"ה קשה כלל ה' דובעלה, וא"ל לר"י לא נאמר לא ה' דובעלה ולא בעולת בעל, זה לק"מ כיון דר"י לא דריש ה' דובעלה ע"כ ס"ל דאין לשון הכתוב לכתוב סתם ובעל, דלא ידעינן אמאן קאי וע"כ הוצרך לכתוב ובעלה, וע"כ אמרינן ממילא די"ל עד דמקדש והדר בעיל

דף ט' ע"ב גמרא אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל וקשה האיך הו"א עד דמקדש והדר בעיל הא לעיל יליף דאין אשה מתגרשת בכסף משום דכתיב וכתב לה וכתבו התוס' שם על ביאה ל"א הגמ' כיון דלרחוקה קאתי ובהו"א זו גם על כסף ל"צ קרא, כיון דצריך ביאה בהדה. אח"כ ראיתי הקו' בס' עצמות