חמדת שלמה חלק א קנט

(יז) וראיתי בשו"ת נו"ב שכ' משום הגאון מהר"ם ברבי ראיי' מתוס' גיטין דף כ"ח ד"ה מצאו שכ'. ואפילו הוי סי'. מובהק ל"ה להחזיר גט, ובע"כ זה קאי אי סי' ל"ד דאי סי' דאורייתא לא בעינן סי' מובהק ואפ"ה ס"ל דחיישינן לשאלה, וזה דלא כשיטת הגאון מהר"ל והגאון נוב"י יישב לו בדוחק ולפע"ד דאין משם ראיי', דלכאורה א"א לומר דהתוס' אזלי אי סי' ל"ד חדא דא"כ הדרי' קושיא ללישנא דסי' דאורייתא דאז מבואר להדיא יותר דחיישינן לשאלה, וקשה קושיתם אי נימא דזה הוי סי' מה שמצאו בחפיסה כדמשמע להו פשטא דמתניתין דב"מ א"כ למ"ל כאן אם מכירו תיפוק לי' דזה גופא הוי סי' מה שמצאו בחפיסה, ותו קשי' לי מה הקשו התוס' אח"כ מסוגיא דב"מ הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו וכו' לא משום דחשיב סי' מובהק וכו' עיי"ש תיפוק לי' דסוגי' דהתם אזלי באת"ל דסי' דאורייתא ול"ב סי' מובהק, ועיין במ"ש לעיל (אות ח') בזה ע"ד הרא"ש, ע"כ נלפע"ד דהא דכ' התוס' סי' מובהק היינו סי' טוב וכעין דאיתא לקמן אנא יהיבנא סי' מובהקין דידי', דהיינו סי' טוב רק דאפ"ה בממון סמכינן עליו ולא באיסור, [ועוד יש לחלק דהתם דאין אנו צריכין לידע רק מי אבד ולענין זה הוי סי' מה שאומר בחפיסה דוודאי הוא אבד ולשני יב"ש ל"ח בממון. אבל הכא בגט ל"ה החפיסה סי' דנהי דוודאי הוא אבד בחפיסה דאל"כ מנא ידע שמונח בחפיסה מ"מ דלמא גם אחר אבד בחפיסה ולענין זה ל"מ אף אי סי' דאורייתא. כנלענ"ד נכון]. ואף דבאמת לא מצינן חילוק זה לענין סי' לומר דבממון הוי סי' ולא באיסור, לפי פי' זה היינו מוכרחים לומר כן, כמו דמחלקינן לענין שאלה בין איסור לממון כנלפע"ד מוכרח בפי' דתו' מהראיי' הנ"ל ואזדא לה הוכחת הגאון מהר"מ ברבי, והדרינן לקמייתא להוכיח שיטת הגאון מהר"ל ודעמיה כמש"ל, ועיין היטב בכ"ז

(יח) ובלמדי בעזה"י פ' האשה שלום סוגיא דיצחק ריש גלותא עמדתי על העיון לפמ"ש התו' שם דרבא מייתי ראיה משטרי דנאני בר חבי דמגבינן בי' ול"ח דלמא מסר בלא כתיבה ה"נ ל"ח לתרי יצחק והרשב"א כ' שם בשם הרמב"ן וכ"כ הרמב"ן בחי' ובס' המלחמות דה"ט דמחזקינן דהשטר הוא שלו משום כאן נמצא כאן הי' ול"ח דמעלמא אתי' ליה ומש"ה נמי ל"ח ליצחק אחר כיון דידעינן דזה שמכאן אזל מקורטבא ע"כ לא מספקינן דלמא יצחק אחר אזל לקורטבא ומקורטבא לאספמי' משום כאן נמצא כאן הי' וכן הלכתא לשיטת' וא"כ לפ"ז למה לא נימא ג"כ לענין חששא דשאלה כאן נמצא כאן הי' ולא ניחש דמעלמא אתי' ליה כמו התם דמוציאין ממון מחמת ס' זו מיד המוחזק וגם מתירין א"א לעלמא א"כ ה"נ לא ניחש לשאלה,: בשלמא לפי' התוס' התם אין להוכיח כיון דלשיטתם ראיי' רבא ל"ה רק מכח דימוי החששות ע"כ אין לדמות חשש שאלה לחשש שמא מסר ולא כתב ורבא מדמי חשש דשמא מסר לחששא דתרי יצחק אבל הרמב"ן מיאן בס' זו ועיין בס' המלחמות שהקשה מי שקל ס' אלו בלא גרדומים וע"כ פי' דעיקר טעמו של דבר משום כאן נמצא כאן הי' וא"כ אי נימא דלחשש שאלה לא מהני ס' כאן נמצא הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל לרבא לדמויי חששא דתרי יצחק לחששא דשמא מסר דלמא דמי לחששא דשאלה דלא מהני ס' כאן נמצא

והי' נ"ל דאפשר לחלק בין שטר דהתם שיש לומר דתחלת הווית השטר הי' אצל זה המוציאו ע"כ אמרינן שפיר דלא מחזקינן כלל דאתי' לי' מעלמא אבל בכלים דתחלת הוויית הבגדים הי' אצל האומן ובע"כ דמעלמא אתי' ליה ממי שלקחו ממנו ע"כ י"ל ג"כ שבא לידו בתורת שאלה כיון דל"ש כאן נמצא כאן הי'. [וראיי' לזה מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר], אמנם צ"ע לפ"ז דיש לחלק בין בגדים הנעשים בבית האומן ובין בגדים שעיקר הווייתן בבית בעלים ויקשה לכאורה דבטבעת לא הוי צ"ל משום דמזייף, דעיקר הוויית החותם הוא בבית הבעלים

עוד הי' נלפענ"ד דיש לחלק בין אם החזקה כ"נ כ"ה על הדבר בעצמו שאנו דנין עליו כגון בשטרי דנאני ב"ח דאנו באין לדון אם יגבה עם השטר וכן בחששא דתרי יצחק דס' כ"נ כ"ה על הדבר בעצמותו שדנין עליו א"כ י"ל דכך ד"ת לומר על הדבר המסתפק כ"נ כ"ה, אף שי"ל שמא הוא מאחר מ"מ כך הוא דרכה של תורה נדון כ"נ כ"ה, אבל בסי' דכלים וכן חמור בסי' אוכף דרוצין אנו להביא ראיי' מהכלים על הגוף הנמצא אבל על הכלים עצמם אין אנו דנין כלל י"ל שפיר דשייך להסתפק דלמא בא לידו ע"י שאלה, ולא מהני ס' כ"נ כ"ה כיון דס"ס אפשר שבא לידו ע"י שאלה וצריך עוד להרחיב הדיבור בסברא זו וסברא זו דומה לס' הרמב"ן בסוגיא דשליש שהבאתי לעיל ע"ש, [ועיין בשאלות ותשובות חמ"ש חלק אה"ע תק"ע סימן כ"א וסימן ל"ב שהאריך בזה]

שם בגמ' אמר רבא שה דאבידה לד"ה קשי' וקשה לי מנ"ל לומר דשה קשי' ובע"כ דאתי לאורויי שום דבר רק אנן לא ידעינן ליה דלמא להיפך שה אתי לגיזותי' ושור קשי' ואתי לאורויי למידי דאנן לא ידעינן ומנ"ל להחליט לחייב בגיזת זנבו ושה קשיא דלמא להיפך כיון דבע"כ יש כאן עוד ילפותא מה דאנן לא ידעינן א"כ דלמא שור אתי לכך ושה לגיזותי', ועי"ז י"ל קצת לשון הר"מ שכ' שור ושה תרווייהו לגיזותי' והוא לכאורה נגד הגמ' ולפ"ז י"ל דהי' קשה לו כנ"ל, ע"כ הי' מפרש דבאמת אמרינן שור לגיזותיו ושה הוי מלתא דאתי' בק"ו כקושי' התוס', רק הא דקאמר רבא לד"ה קשי' היינו דלא ידעינן אמאי טרח וכת' לה קרא כיון דהוי בכלל כל אבידת אחיך כתי' התו' ולא ידעינן טעמו של דבר, אבל לא דנימא דשה אתי למלתא אחריתי דא"כ הוי קשה דלמא להיפך כנ"ל, ועיין

שם רבא אמר פרוטה שהוזלה א"ב וכו' הר"מ כ' אבידה ששוה פרוטה בשעת מציאה חייב להחזיר אף אם הוזלה אח"כ, וכ' הה"מ דכ"ע ס"ל הכי וכ"מ בב"מ דף כ"ז עיי"ש והכ"מ תמה עליו ועיין בלח"מ, ונ"ל דיש להוכיח מכאן דקאמר רבא דרבנן ור"י פליגי דר"י ס"ל דצריך להיות שו"פ משעת אבידה עד שעת מציאה, ורבנן ס"ל דאפילו הוזלה בנתיים חייב להחזיר וקשה למה לא נימא דכבר נתייאשו הבעלים כיון דהוזלה בנתיים ול"ה בכלל השבה וודאי נתייאשו הבעלים, והנה לדידן י"ל דמיירי היכא שלא ידע כלל שנאבדה ממנו והוי יאוש שלא מדעת, אבל רבא דסבירא ליה דהוי יאוש קשה לדידי' וצ"ל דאין הבעלים מתייאשים דאולי כבר מצאה בהיותה שו"פ ולפ"ז מוכח דאם היתה בשעת מציאה שו"פ אף אם הוזלה אח"כ חייב להחזיר דאל"כ עדיין הוי יאוש כיון דהוזלה אח"כ וא"כ ממ"נ הוי יאוש אבל לפמ"ש הר"מ דאם היתה בשעת מציאה שו"פ אף אם הוזלה אח"כ חייב בהשבה וע"כ ל"ה יאוש דדלמא כבר מצאה וע' רש"י לעיל (דף כ"ו) גבי ראה סלע שנפל משנים דלפמ"ש רש"י שם צ"ל כיון דאלו ידע האמת שלא מצאה חבירו הוי מייאש הוי יאוש לרבא וא"כ עדיין קשה כיון דאלו ידע שלא נמצא עדיין בהיותו שו"פ היה מייאש א"כ נימא דהוי יאוש, אך בלו"ז הקשו התוספות לעיל על רש"י והוכיחו דרבא הדר בי' ודוק ועיין לקמן (דף נ"ה) מבואר להדיא בגמרא המוצא אבידה שו"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ועיין כ"מ ודוק

דף כ"ח ע"א אלא אמר רבא סי' דאורייתא וכו' עיין במהרמ"ש שהקשה למאי נ"מ הביא מקרא דוהי' עמך תיתא מהי חיתא, וכבר כתבתי לעיל בזה ושוב נ"ל די"ל כך, דלכאורה קשה לפי ס' רבא דאיכא למימר דמש"ה סי' דרבנן משום דניחא ליה לבעל אבידה וא"כ קשה אף דילפינן סי' משמלה מ"מ דלמא מש"ה מהדרינן בסי' ג"כ משום האי טעמא גופי' ומנ"ל באמת להחזיר שטרות בסי' דל"ש לומר ניחא ליה ללוה, וצ"ל דילפינן לי' מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך משמע דכל מיני אבידות מחזירין בסי' ואפילו שטרות מוכח דלאו משום האי טעמא הוא והנה אי ילפינן משמלה לפמ"ש התוס' מוכח דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתי, רק דעיקר קרא אתי לייאוש, רק דממילא מוכח בזה דמהדרינן בסי' דאל"כ כולי מלתא הוי יאוש, וכיון דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתי י"ל דמש"ה מהדרינן משום ניחותא דבעל אבידה, וליכא למימר דכל אבידת אחיך משמע אפילו שטרות מהדרינן ובשטרות הא הוי יאוש אי לא מהדרינן בסי' הא ליתא דבשטרות ל"ש יאוש, עיין חו"מ (סי' ס"ו וסי' קס"ג) ע"כ לפ"מ דחדית רבא דאיכא למימר ניחא לי' לבעל אבידה הוכרח לומר דילפינן מוהיה עמך, ודוק היטב

שם מתני' ע"ד אימתי חייב להכריז ואחר רגל אחרון ז' ימים כדי שילך לביתו וכו', ולכאורה י"ל הא כל הני דמתני' הוי יקירא וחשיבא וידע תיכף וא"כ למה צריך כדי שילך לביתו הא אמרינן מסתמא ידע תיכף, וצ"ל דהכא שאני כיון דחזינן שהכריז ועדיין לא בא אחד ואמר שנאבד ממנו מוכח שלא ידע כשנאבד ממנו, רק בדבר שאין בו סי' אינו חייב להכריז דמסתמא ידע מיד כל כמה שאין לנו הוכחה שלא ידע עדיין ולפ"ז יש להוכיח כמ"ש רש"י לעיל סי' העשוי מאליו דאמרינן מסתמא הניחו שם לשום סי' והתוס' פי' דאמרינן אולי ידע מזה, ולפמ"ש קשה לשיטת התוס' הא ר"י אכולהו מילי קאמר להכריז ז' ימים אחר הרגל ור"י הא ס"ל במתני' דלעיל סי' העשוי מאליו הוי סי' וקשה הא מסתמא ידע ואי דהכא הוי ריעותא כיון דהכריזו ועדיין לא באו הבעלים נימא דמשום הכי לא באו הבעלים דלא ידעו מהסי' כיון דל"ה רק ספק אולי ידעו מהסי' נימא דוודאי לא ידעו מדלא באו הבעלים תיכף