חמדת שלמה חלק א קנח

למימר נהי דילפינן איסור מממון לענין חשש רמאי אף דאיסור חמור מממון מכל מקום לענין חשש רמאי יותר איכא למיחש לגבי ממונא והא ראייה דעד אחד נאמן באיסורים אבל לענין חששא דשוים שפיר יש לומר דלא ילפינן ע"כ פירש רש"י לאהדורי לשליח מוכח דילפינן לגמרי איסור מממון על כן הקשה הגמרא שפיר

(טו) בד"א היה נראה לפי עניית דעתי ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש דלהכי כ' רחמנא חמור אע"פ שאינו נותן סי' רק בדבר הטפל וכמו שהקשיתי לעיל (אות י"א) עליו למה לא נקט חששא דשאלה, והיה נראה לי דלפמש"ל (אות הנ"ל) בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לממון וכמו שנראה משיטת הה"מ וקשה לפי זה הדרא קושית הגאון מהר"ל מפראג לדוכתיה כיון דאיסור מממון לא ילפינן וכיון דגלי רחמנא בממון דלא ניחוש לשאלה ואיסור לא ילפינן מיניה מוכח דבאיסור חיישינן א"כ קשה למה נקט סי' בכליו לאשמעינן ט"ע בכליו לא מהני משום שאלה, ואף דהגאון לא הקשה רק אי סי' דרבנן דאי סימנים דאורייתא יש לומר דאין חילוק בין סימן לט"ע וכמ"ש הגאון זה אינו רק לשיטת הפוסקים דאי סי' דאורייתא אין חילוק בין איסור לממון אבל לפי מאי שכתבתי בשיטת הרמב"ם לחלק בין איסור לממון דבאיסור סימנים לאו דאורייתא הדרא הקושיא לדוכתיה כיון דסימנים לאו דאורייתא באיסור ליתני ט"ע בכליו דהוי רבותא טפי א"ו מוכח דלא חיישינן לשאלה וקשה מנא ליה כיון דהוצרך רחמנא להורות בממון דלא ניחוש לשאלה מוכח דהסברא חיצונה הוי דניחוש לשאלה וא"כ מנא ליה דלא חיישינן באיסור לשאלה, וע"כ כ' הרמב"ם שפיר דבאמת חמור לא אתי לאורויי דלא ניחוש לשאלה דיש לומר דזה סברא חיצונה דלא חיישינן לשאלה ואפילו גבי איסור רק דהילפותא דחמור אתי לאורויי אף שאינו נותן סימן רק בדבר הטפל ואיכא למיחש לרמאי וכמו שכתבתי לעיל דזהו ריעותא שאינו יודע סי' בדבר העיקר [בפרט לפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם דסתם בהמה יש בו סי' עיין שם ויש להביא קצת ראייה לזה מתוספות יבמות שכתבו שם דקושית הגמרא קאי היכי ילפינן מחמור להחזיר בסימן אוכף ניחוש לשאלה וכן משמע לשון הגמרא ולכאורה כיון דמקרא ילפינן הו"ל להקשות להיפך ומי חיישינן לשאלה הא מהדרינן חמור בסי' אוכף ולמ"ש אתי שפיר דקרא לאו להכי אתי רק דממילא מוכח דאין לו מציאות להילפותא אי חיישינן לשאלה ודוק היטב]

וכיון שזכינו לדין יש לנו ראייה נכונה לשיטת מהר"ל מפראג הנ"ל דלכאורה דחוק מאוד לומר דחמור אתי למהדר בסי' אוכף וכתירוץ הגמרא דאוכפא לא משאלי אינשי דקשה ממ"נ אם זהו סברא חיצונה דאוכפא ל"מ אינשי למה לי קרא, ולומר דקרא אתי לאורויי לן דאוכפא ל"מ אינשי והיינו כיון דעכ"פ לא שכיח דמושלי לא ניחוש לשאלה קשה ג"כ אטו אוכף כתיב בקרא ובוודאי דאיכא למטעי ולומר דלא חיישינן לשאלה כלל ובוודאי שערי התירוצים והדחיות לא ננעלו אמנם בפשטות הוא דחוק דלא נתנה התורה גדר לזה מה דלא מושלי, וגם לישנא דגמרא אמרי אוכף לא משאלי אינשי משמע דהוי סברא חיצונה וקשה קרא למה לי, והנה לשיטת הרמב"ם הנ"ל אתי שפיר דהקרא לא אתי לאורויי רק דלא חיישינן לרמאי אף דאיכא ריעותא דא"י סי' בדבר העיקר רק דקושיית הגמרא הוא דס"ס דין זה אין לו מציאות כיון דחיישינן לשאלה וע"כ תירץ הגמרא שפיר אוכפא לא משאלי אינשי היינו דבאמת זהו סברא חיצונה דבכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה וזה לא הוצרך התורה להשמיענו רק דקמ"ל דבאותן כלים דלא חיישינן לשאלה מהדרינן אף שנותן סי' בדבר הטפל ולא חיישינן לרמאי (ובזה ניחא לי גם כן במאי שפירשתי לעיל (אות ג') דברי התו' ביבמות דהמקשן לא אסיק אדעתיה דנקט קשור בכיס לאשמעינן דלא חיישינן לשאלה דלא אסיק אדעתיה כלל חששא דשאלה וכמ"ש ג"כ בשאלות ותשובות ש"י וקשה וכי לא ידע קרא דחמור דאתי לסי' אוכף וא"כ מוכח עכ"פ דהוי רבותא דלא חיישינן לשאלה וכ"ר מי שהקשה כן, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דהיה סובר דלעולם לא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה רק לאפוקי דלא ניחש לרמאי כנ"ל כיון דאינו נותן סי' בדבר העיקר]

והנה לכאורה נראה לי דסברת הרמב"ם לא שייך רק אי אמרינן סי' דאורייתא ונותן סי' באוכף ולא בחמור שפיר הוי ריעותא וע"כ הוצרך קרא להשמיענו דלא חיישינן לרמאי בכה"ג כיון דיותר היה לו לידע סי' בהחמור מהאוכף, אבל אי סי' לאו דאורייתא ומיירי שיש לו עדים על האוכף וודאי לא מסתבר כלל לומר דהו"א כיון שיש לו עדים על האוכף ולא על החמור דהוי ריעותא וניחוש לרמאי חדא דהא יש עדים שהאוכף שלו ומה רמאות שייך ועוד דלא הוי ריעותא דדלמא יש לו עדים רק על האוכף ולא על החמור, ואף אם נותן סימן מובהק על האוכף דמהני אף אי סי' לאו דאורייתא כל מקום נראה דלא הוי ריעותא בשלמא סימן אמצעי היה לו ליתן בהחמור כיון דסתם בהמה יש לה סי' וכמו שכתבתי לעיל, אבל סי' מובהק יש לומר דלמא אין לו סימן מובהק רק בהאוכף ולא בחמור וכיון דלא שייך סברת הרמב"ם הנ"ל בע"כ צריך לומר דקרא אתי לאורויי דלא ניחש לשאלה וכבר כתבתי דאי קרא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה דחוק מאוד לומר דאתי לאורויי דדוקא באוכף לא חיישינן לשאלה כיון דאין לנו הכרח לזה הדוחק דאי סי' דאורייתא לא צריך לדחוקי בזה ויש לומר דמעולם לא עלה על דעת הגמרא לדחוקי בכך רק הא דמשני אוכף לא משאלי אינשי היינו דזהו סברא חיצונה רק דקרא אתי לאורויי דלא ניחש לרמאי אבל אי סי' לאו דאורייתא דליכא למימר הכי אלא דקרא אתי לאורויי דלא חיישינן לשאלה וכיון דקרא להכי אתי מוכח שפיר דלא חיישינן לשאלה כלל, דדוחק לומר דקרא אתי דווקא לאוכף ומשום דלא משאלי ליה וכמו שכתבתי לעיל וזה נראה לפי עניית דעתי ישר ונכון מאוד, ולפי הסברא הנ"ל מוכח ממילא כשיטת הה"מ דהרמב"ם סובר סימנים דאורייתא מדנקט דחמור אתי לאורי' אע"פ שאינו נותן סימן רק בדבר הטפל ולפי מאי שכתבתי לא הוי זהו רבותא רק בסי' אוכף, אבל בעידי אוכף לא הוי רבותא כלל א"כ מוכח דסובר הרמב"ם סי' דאורייתא בממון וכמו שכתבתי לעיל, כל זה לסברת הרמב"ם הנ"ל דחמור אתי לאורויי לדבר הטפל יש לומר הוכחה הנ"ל לשיטת מהר"ל אבל בלא סברת הרמב"ם הנ"ל יש לומר אף אי סי' לאו דאורייתא חיישינן לשאלה וקרא אתי לאורויי דבאוכף לא חיישינן לשאלה וכמו דאמרינן לסברת סי' דאורייתא

(טז) והיה נראה לי להוכיח בלא שיטת הרמב"ם הנ"ל גם כן שיטת מהר"ל ע"פ קושיית המפרשים הנ"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן וכן הוא בהגהות מרדכי ועיין שם מה שתירץ ולפי שיטת מהר"ל יש לומר דהבעל אבעיא הוכיח דבע"כ ילפינן בענין זה איסורא מממונא וכתירוץ הגהות מרדכי דהיה קשה לו אי נימא דסי' לגבי איסור ל"מ תיקשי קושית הגאון מהר"ל למה לא נקט ט"ע בכליו, כיון דסי' לגבי איסור לאו דאורייתא הוי ליה לאשמעינן רבותא דאפילו ט"ע ל"מ ובע"כ מוכח דלא חיישינן לשאלה גבי איסור וקשה מנא ליה דאדרבה נימא מדגלי לן רחמנא בממון דלא חיישינן מדמהדרינן חמור בסי' אוכף מוכח דבאיסור חיישינן א"ו דלענין זה ילפינן איסור מממון ע"כ שפיר יש להסתפק דאי סי' דאוריית' ילפינן ג"כ לענין סי' איסור מממון, אבל לשיטת הרמב"ם נסתר זה דתקשי אדרבה לוכח דבממון סי' דאורייתא וקרא דחמור אתו לאורויי דלא ניחש לרמאי ובאיסור סי' לאו דאורייתא ולשאלה לא חיישינן מסברא חיצונה ואתיא מתניתין דיבמות שפיר, אבל לפמ"ש לעיל (אות י"א) בשיטת הרמב"ם דאי ילפינן משמלה מוכח דהוי מסברא חיצונה וע"כ אין חילוק בין איסור לממון אתיא הכל שפיר

ולפ"מ שישבתי קושית הגהות מרדכי הנ"ל יש לומר ג"כ השינוי סוגיא מכאן ליבמות דמשום הכי חזר כאן הגמרא תיכף מתירוץ אוכפא לא משאלי אינשי, דהנה הב"ש כתב לדחות ראיית הגאון מהר"ל דיש לומר דמתניתין מיירי אפילו בכלים דלא מושלי ומשום הכי לא נקט ט"ע בכליו וראיתי שהגאון מהר"ל בעצמו הרגיש בזה והאריך בשאלות ותשובות שלו ולפי זה יש לומר דמשום הכי הדר ביה משום דאי נימא דאוכפא לא משאלי בע"כ דצריכין לחלק בין כלים לכלים הדרא קושיא הראשונה לדוכתיה מנא ליה למילף איסורא מממונא ואין לומר כנ"ל דאף אי סימנים לאו דאורייתא בע"כ ילפינן מדלא חיישינן התם לשאלה הא ליתא דהשתא דשני ליה לחלק בין כלים לכלים תקשי דנימא לעולם באיסור סי' לאו דאורייתא משום דלא ילפינן מממון ולענין שאלה באמת גם כן לא ילפינן מממון וחמור אתי לאורויי דלא ניחש בממון לשאלה אפילו בכלים דמושלי כגון סי' מרדעת ושאר כלים הנטפלים לחמור ובאיסור באמת חיישינן לשאלה בכלים דמושלי רק משום הכי לא נקט במתניתין דיבמות ט"ע משום דמיירי אף בכלים דלא מושלי אלא בע"כ דהבעל אבעיא לא סבירא ליה לחלק בין כלים לכלים וכמו שכתבתי לעיל בשם הגאון מהר"י פולק דאי חששא דשאלה חששא גמורה אין לחלק, ומה שכתב הגאון מהר"ל לסתור סברא זו דמתניתין מיירי אף בכלים דלא מושלי דדחיקא ליה להתרצן משום הכי הדר ביה ושני כליו בחורי וסומקי לאפוקי בסוגיא דיבמות דלא נחתינן להכי מנא ליה דסי' דאורייתא ואפשר דהוי מצד הסברא כמו רוב וכמו שכתבתי לעיל על כן לא היה צריך לחזור תיכף מתירוצו רק לבתר הכי שני ליה בדרך איבעית אימא ולא מצד הכרח על כל פנים מוכח מסוגיא דהכא דהדר ביה הגמרא מתי' אוכפא לא משאלי אינשי ולא חיישינן לשאלה, וכשיטת הגאון מהר"ל ודעימי':