חמדת שלמה חלק א קנה

בלשון הרמב"ם הצח וא"כ מוכח להדיא דסבירא ליה לחלק בין ממון לאיסור מדאורייתא

ובזה יש ליישב מה שכתב שם הכסף משנה על לשון הרמב"ם שבתחלה כתב רק אבד זכרו ולבסוף כתב אבד זכרו ושמעו בו שמת משמע דתרווייהו בעי והניח בצ"ע, ועפ"ד הנ"ל נראה לי לפ"מ שהייתי מתרץ זה שנים רבות קושית התוספות בחולין (פרק גיד הנשה) על הא דקאמר הגמרא תדע דאי אתו סהדי ואמרי פלני' דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה והקשו התוספות שם מ"ש דמתירין א"א ע"י סימן וממילא תוכל לבא אח"כ לידי חיוב מיתה ועיין בפ"י במס' כתובות בק"א בסוגיא דתרי ותרי שכתב בזה דבר נאה ומתקבל עיין שם] והיה נראה לפענ"ד ליישב כך דלכאורה צריך להבין היאך מדמה הגמרא סימן מציאה למתניתין דאין מעידין דבשלמא במציאה שפיר י"ל דסמכינן על סימן כיון שאמר סימן מחזקינן ליה שוודאי נפל ממנו חפץ כזה דאל"כ מנא ידע הסימן וכיון דוודאי נפל ממנו הוי חששא רחוקה לומר דגם מאחר נפל חפץ כזה [ואף דיש לומר דהכא כיון דהוחזק נפילה לפנינו חיישינן דלמא גם מאחר נפל מ"מ מנ"ל הא דלמא ה"ט דמהדרינן בסימן משום הצטרפות ב' הס' דניחוש דלמא גם מאחר נפל דהוי חששא ובסי' שוים כולי האי לא חיישינן ועיין לעיל בסוגיא דשיירות מצויות בתוספות סוף ד"ה נפק] ומכש"כ לרבא בב"ב דלנפילה לא חיישינן כלל, ולפי מאי שנתברר לי לפענ"ד לפמ"ש התוס' ביבמות (דף קט"ז) דהיכא שבא הבעל השטר להוציא עם השטר שבידו לא מהני חזקה מה שתחת ידו הוא שלו כמו בשאר חפצים דזהו לא מהני רק להחזיק מה שבידו ונהי דהכא בשטר נמי מהני ליה להחזיק השטר מ"מ אינו יכול להוציא ממון רק משום דלנפילה לא חיישינן וגם לרבא בע"כ מוכח דלא הוי מוחזק דאל"כ ל"ה מייתי ראייה דלא חיישינן לתרי יצחק עיין שם היטב, ולפי זה שפיר יש לומר דמשום הכי במציאה כיון דמזה וודאי נפל מהכ"ת לחוש דנפל מאחר אבל בא"א מנ"ל להתיר דלמא בעלה של זו אזל לעלמא וזהו הנמצא אחר הוא ומנ"ל דלא חיישינן לסימן, ולתרץ זה נראה לפענ"ד דגם בעגונה שייך שפיר לדמותו למציאה כגון באחד שהלך ע"ד לחזור כסתמא דמלתא ונשתהה זה זמן זמנים טובא ואבד זכרו מצד הסברא שפיר מצינן לדמותו לאבידה ואפשר הוי חששא רחוקה יותר מאבידה וכעין סברא זו מצינו שפירש רש"י בסוגיא דתרי ותרי אין לבי נוקפי שאלו היה קיים היה בא וגם זה הנמצא מת בסימן הוי ג"כ כאבידה דמסתמא מי שמת על מטתו יודעים מי הוא רק במונח אחד כדומן על פני השדה פשיטא דזה הוי ג"כ כמו אבידה ומתניתין דאין מעידין פסקא למלתא דאין מעידין בשום אופן ע"י סימן אפילו בכה"ג, וגם סתמא דמלתא הוי כה"ג על כן מדמה הגמרא שפיר, וראייה גדולה לסברא זו ממ"ש הרמב"ם שהכירו בסימן ואבד זכרו לפמ"ש הה"מ דהרמב"ם סובר בממון סימן דאורייתא וכמו שהוכחתי לעיל למה בעי אבד זכרו, ולפי מאי שכתבתי דעכ"פ בעי דלהוי דומיא דאבידה א"ש [ולפי זה יש מקום לדון באחד שמת על מטתו ובאו עדים ואמרו שראו אחד שמת על מטתו והיה לו סימן כך וכך יש לומר דלא מהני אף לענין נחלה דזה לא דמיא לאבידה כלל וגם הרמב"ם נקט באחד שנהרג דהוי דומיא דאבידה, ועוד יש ראייה לזה מלשון הרמב"ם גבי יצחק בן מיכאל כמ"ש בשו"ת להגאון אב"ד דק"ק פוזנא צע"ג לדינא] ולפי זה מיושב היטב קושית התוספות הנ"ל דהתם גבי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא הוי דומיא דאבידה כלל כיון דאין העדים מכירים אותו האיש רק על ידי הסימן יוכל להיות שיש עוד אחד והוא באחת המקומות כדרכו ומי יודע איה איפה מקום תחנותו ולא דמי לאבידה כלל ומשום הכי פשיטא ליה להגמרא דלא קטלינן ליה אבל בא"א שפיר משיאין על ידי סימן באופן הנ"ל דהוי דומיא דאבידה כנלפענ"ד נכון

ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם דמשום הכי לא נקט בתחלה רק אבד זכרו לחוד כיון דמיירי אף בהכרה על ידי סימן וזה הוי דאורייתא בממון כמו שכתבתי לעיל משום הכי לא בעי רק אבד זכרו דלהוי כמו אבידה, אבל בסיפא במאי שמפרש טעם לראוהו מגויד ושאר אינך דהוי מטעמא דנפשיה והוראת בתי דיני ישראל כמו שסיים דלזה אין לנו ראייה ברורה רק מצד הסברא כמו שכתב הרמב"ם שלא החמירו רק באיסור כרת ע"כ החמיר הרמב"ם יותר דבעי ג"כ ששמעו בו שמת, ואף דברישא כללא כייל ראוהו מגויד ואינך עם סי' מ"מ יש לומר דסמך בזה על מ"ש בסיפא כנלפענ"ד הקלושה

ולפ"ז יש לומר מה שקשה בסוגיא לפמ"ש בשו"ת חכם צבי לחלק דנהי דחיישינן לשאלה מ"מ היכא דיש לו ג"כ סימן בגופיה הוי שאלה דיחיד וכולי האי לא חיישינן והביא ראייה מדלא חיישינן לנפילה דיחיד, ולי היה קשה ע"ד מסוגיא דיבמות הנ"ל דקאמר אי לנפילה לא חיישינן ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה מזהר זהיר וקשה כיון דכבר קאמר לנפילה לא חיישינן והיינו נפילה דיחיד כמו שכתבו התוספות שם למאי קאמר תו ואי לפקדון הא הוי פקדון דיחיד ובע"כ צריך לומר דבפקדון דהוי חששא יותר חיישינן אף לפקדון דיחיד, וא"כ אין ראייה לדברי החכם צבי לדמות שאלה דיחיד לנפילה דיחיד דשאלה הוי יותר דמי לפקדון מלנפילה ועיין בס' ב"מ שהעיר בזה אך לא הביא ראייה לדבריו

(י) ועם סברת החכ"צ הנ"ל יש לי לפקפק על הממ"נ שהביא בשו"ת ש"י משם הגאון מוהר"ר הילמן מפראג דסי' אמצעים בגוף וסימנים מובהקים בכלים מהני לפי הוכחת מהר"ל מפראג דאי סימן לאו דאורייתא וודאי לא חיישינן לשאלה מדלא נקט ט"ע בכליו, ולפ"ד אפילו בנמצא שנים בא' יש סימן אמצעי בגופו ובאחד יש סי' מובהקים בכליו יש להתיר ג"כ משום הממ"נ אי סי' דאורייתא בע"כ הוא זה שבסימן גופו ואי סי' לאו דאורייתא לא חיישינן לשאלה הוא זה שבסי' מובהק בכליו ואפילו באחד אם מעידין העדים לפנינו אחד מעיד על סימן גופו ואחד על סימן מובהק בכליו ואין אנו יודעים אם כוונתם על גוף אחד שפיר מהני מכח הממ"נ הנ"ל, ולפי סברת החכם צבי יש לעיין בזה דמנ"ל לאפלוגי בין הלשונות כיון דאי סי' דאורייתא חיישינן לשאלה דלמא אי סימן לאו דאורייתא חיישינן ג"כ לשאלה והא דלא נקט ט"ע בכליו כהוכחת מהר"ל היינו משום דסימן בגופו ובכליו משמע דתרווייהו איתנהו וכמו שכתוב בשאלות ותשובות ואם כן בשלמא אי סימן דאורייתא מיירי גופו דארוך וגוץ דלא הוי סימן כלל וא"כ לא הוי שאלה דיחיד משום הכי חיישינן לשאלה כיון דהרבה ארוכים וגוצים יש, אבל אי סימן לאו דאורייתא מיירי סימן בגופו בסימנים אמצעים, וא"כ נהי דסימן לאו דאורייתא מ"מ לא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד דנימא שאותו האיש שיש לו זה הסימן שאינו שכיח השאיל כליו ג"כ לאחד שיש לו סימן כמו זה וא"כ אין אנו צריכין לחלק כלל בין הלשונות בענין חשש שאלה ונהי דאם יש באחד סימן אמצעי בגופו וסימן מובהק בכליו שריא מטעם שאלה דיחיד מ"מ בשני גופים באופן שכ' לעיל אין להתיר דיש לומר דלמא סימן לאו דאורייתא ואינה מותרת על ידי הסימן אמצעי בגופו ועל ידי הסימן מובהק שבכליו של אחר ג"כ אין להתיר אותה כיון דזה אין לו סימן אמצעי בגופו תו לא הוי שאלה דיחיד ושפיר חיישינן וגם אם אין אנו יודעין אם מעידין על גוף אחד אין להתיר אותה דדלמא על ב' גופים מעידים ול"ה שאלה דיחיד, ונהי דיש לפקפק על החכם צבי בענין דימוי החששות נפילה לשאלה היינו דיש לומר דשאלה הוי חשש יותר אבל דנימא דלא חיישינן לשאלה כלל מנא ליה דלמא הוי בגדר נפילה ולדיחיד לא חיישינן ולדרבים חיישינן

אמנם החכם צבי שדא נרגא בס' דא"כ מאי מקשה הגמרא מגט דשם הוי שאלה דיחיד ותירץ בדוחק דהגמרא ס"ל דבגט החמירו עיין שם דקשה מנא ליה להמקשן להקשות, אמנם צריכין אנו להבין כיון דבאמת ס' החכם צבי ס' נכונה וא"כ מנ"ל להוכיח מגט דלא חיישינן לשאלה כלל דלמא לעולם חיישינן רק לדיחיד לא חיישינן וא"כ מנ"ל להקשות, אך לפמ"של (אות הקודם) דמתניתין דאין מעידין מיירי באחד שנמצא מת דהוי בגדר אבידה ואותו הנעלם מאתנו הוי ג"כ בגדר אבידה וא"כ הוי ג"כ שאלה דיחיד, וע"כ הקשה שפיר כיון דחיישינן הכא דזה שנאבד השאיל כליו לאחר שנאבד גם כן הוי שאלה דיחיד א"כ ה"ה בגט הו"ל למיחש, ולחלק בין יחיד ליחיד לא מסתבר כלל כנלענ"ד נכון דיש פנים לסברא זו

(יא) ועמ"ש נתיישב לי לשון הרמב"ם (בפרק י"ד מהל' אבידה) שכ' חמור להחזיר אפי' בסימן מרדעת אע"פ שאינו נותן סי' רק בדבר הטפל, מה שמשנה הרמב"ם מרדעת במקום אוכף הנאמר בגמרא עיין בפירוש הרע"ב (בפרק במה בהמה) שפי' מרדעת הוא אוכף קטן ואפשר דשייך ג"כ מסקב לחמרא והוא הוא, אמנם הא קשיא דנראה מדברי הרמב"ם דאלו נותן סימן בחמור וודאי מהדרינן ליה האוכף ולא צריך קרא רק כיון דהאוכף הוי טפל לחמור, ולכאורה לא מבעיא ללישנא דחיישינן לשאלה רק משום דאיכפא מסקב לחמרא א"כ לגבי אוכף בסימן חמור דלא שייך זה דוודאי השואל שצריך החמור לצרכיו לא יחוס ליתן עליו אוכף שלו אלא אפילו אי לא חיישינן לשאלה או דנימא דאף חמרא בלא אוכף לא משאלי אינשי אף דנראה לי דוחק ועיין בש"מ בשם הר"ח פי' מסקב לחמרא מכל מקום בפשטא דשמעתא נראה דלהכי צריך חמור בסימן אוכף דלא ניחוש לשאלה, וא"כ אין חילוק בין נותן הסימן בדבר הטפל או בדבר העיקר דאי הוי חיישינן לשאלה אף אוכף בסימן החמור לא הוי מהדרינן, ולפמ"ש נראה ד"ל דלפי מאי שהעליתי לעיל (אות ז') דמשום הכי חזר רבא מלילף