חמדת שלמה חלק א קנד

לשאלה והוא הדין באיסור ע"כ הקשה הגמרא שפיר, ועם מ"ש דמוכח משמלה דהוי ס' חיצונה לאהדורי בסימן יש לומר ג"כ מה שקשה מלבד דאיסורא מממונא לא ילפינן תיפוק ליה אפי' אי הוי כ' באיסורא דליהדר בסימן מ"מ מנ"ל דסימן עדיפא מחזקה, והכא איכא חזקת א"א ולפנינו נאריך בזה בעזרת השם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דמסברא חיצונה מוכח דסימן דאורייתא ע"כ אין לחלק, אמנם באמת עדיין לא הועלנו בזה כאשר אכתוב לקמן אי"ה

ועתה יש מקום אתי ליישב הקושיא הנ"ל שהקשיתי מאי בעי רבא בזה דיליף סימן מוהיה עמך ולמה לא רצה למילף כפשטיה משמלה או תיתא מהי תיתא כיון דלא נפקא לן מידי בזה, ונלפענ"ד לתרץ דהנה הגאון מוהר"ל מפראג בשאלות ותשובות בענין עגונה הוכיח לשיטת הרי"ף דאפילו אי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה אליבא דאמת דאי סי' לאו דאורייתא וודאי לא חיישינן לשאלה כמו שכתב הב"ש בשמו מדלא נקט רבותא אפילו ט"ע בכליו לא מהני, ולפי זה הוכיח מדלא הביא הרי"ף ביבמות רק לישנא דסימן דרבנן, וקשה דהוה ליה לאתויי דהוי ספיקא דנ"מ לחוש לחומרא דאי סי' דאורייתא חיישינן לשאלה א"ו דהרי"ף סובר דאפילו אי סימן דאורייתא לא חיישינן לשאלה כתירוץ השני כליו בחורי וסומקי עכדפח"ח, ואמרתי לכאורה הוכחה ברורה לשיטת הרי"ף דאפילו אי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה דהתוספות הקשו לעיל על מצא בחפיסה למה יחזיר ניחוש לשאלה ותירץ דבממון לא חיישינן לשאלה והיינו מדרבנן וכמ"ש התוספות ביבמות וקשה לפי זה לרבא דהוכיח ממתניתין דתכריך של שטרות דסימן דאורייתא דסבירא ליה דבשטר לא שייך לעשות תקנה כיון דלא שייך לומר דניחא ליה ללוה וקשה תקשי ליה לדידיה ממצא בחפיסה דהוא רישא דמתניתין דתכריך למה לא ניחוש לשאלה ולא שייך תירוץ התוספות דמדרבנן לא חיישינן לשאלה דהא רבא לית ליה האי סברא דעשו חכמים תקנה מה שהוא נגד רצון הלוה דאל"כ לא מוכח דסי' דאורייתא א"ו מוכח דרבא סבירא ליה אפילו א"א סי' דאוריי' לא חיישינן לשאלה ובע"כ דמוקי מתניתין דיבמות בחורי וסומקי ע"כ אתי שפיר פסק הרי"ף לשיטת מהר"ל הנ"ל דלא חיישינן לשאלה אף אי סי' דאורייתא

(ז) ועפ"ד הנ"ל י"ל שיטת הטור לפי מאי שהוכיח הגאון מהר"ל הנ"ל דמפשטיה דלישנא (בסי' י"ז) משמע דלא חיישינן לשאלה רק דמסי' (קל"ב) שכתב בגט דצריך שיאמר השליח שלא השאיל הכלי מוכח לכאורה דחיישינן לשאלה וכ' הגאון הנ"ל דכיון דהשליח בפנינו ממ"נ אם אומר שלא השאיל הרי אומר ואם אומר איני יודע כיון דחזינן דמסתפק גרע טפי ע"כ וודאי חיישינן אבל מסתמא לא חיישינן עיין שם, ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דא"כ מנ"ל להטור לחלק דבכיס וארנקי לא חיישינן דלמא כיון דאיכא ריעותא דאומר השליח שאינו יודע אף בכיס וארנקי חיישינן ומכש"כ דלשיטת הגאון לא צריך לחלק אליבא דאמת בין כיס וארנקי לשאר כלים וצל"ע ע"ד, ולפי הנ"ל יש לומר דהיה קשה להטור הוכחת הגאון מהר"ל דמוכח אי סי' ל"ד לא חיישינן לשאלה מדלא נקט במתניתין דיבמות ט"ע בכליו והוכחת הגאון בשו"ת ש"י וכמו שכתבתי לעיל דמוכח בגט דאי סי' ל"ד חיישינן בשאר כלים לשאלה מדנקט כיס וארנקי, ולתרץ זה הוכרח לחלק דבגט החמירו יותר וכמ"ש הגאון חכם צבי בשו"ת לפרש קושית הגמ' ונהי דקושית הגמ' לא צריך לדחוקי בכך אבל אליבא דאמת מצינו לחלק כן מכח ההכרחים הנ"ל ועל כן כ' הטור שפיר דבגט חיישינן לשאלה זולת בכיס וארנקי, רק דעדיין קשה כיון דבע"כ צריכין לחלק אליבא דאמת בין כלים דלא מושלי לשאר כלים א"כ נהי דללישנא דסי' ל"ד מוכח דלא חיישינן לשאלה מדלא נקט ט"ע מ"מ ללישנא דסי' דאורייתא דלמא חייש לשאלה וליכא למימר אליבא דאמת לא מחלקינן כלל בין כלים דלא מושלי לשאר כלים כמו שכתבתי לעיל בשם הגאון מוהר"ר יעקב פולק דהא לשיטת הטור ללישנא דסימן דרבנן בע"כ צריכין לחלק בין הנהו כלים לשאר כלים א"כ דלמא אף אי סי' דאוריית' מחלקינן [הן אמת דלפי מאי שכתב הגאון הנ"ל וז"ל דאי חששא דשאלה חששא גמורה אין לחלק א"כ בגט דלא הוי רק חומרא כמ"ש כיון דאפשר באחר וכיון דלא הוי רק חומרא שפיר יש לחלק] אבל לפי מאי שכתבתי דמוכח מרבא דאי סי' דאורייתא לא חיישינן לשאלה ע"כ פסק הטור שפיר דבעגונה לא חיישינן לשאלה ממ"נ דאי סי' דאורייתא מוכח מרבא דלא חיישינן לשאלה ואי סי' לאו דאורייתא יש לומר כסברת הב"ש דחיישינן טפי לשאלה מכל מקום מוכח מהוכחת הגאון מהר"ל דלא חיישינן מדלא נקט ט"ע בכליו ובגט פסק שפיר לחלק בין כיס וארנקי לשאר כלים מחמת הוכחת הש"י הנ"ל

וכיון שזכינו לדין היה עולה על רוחי ליישב הקושיא הנ"ל דמאי בעי רבא לילף סי' מוהיה עמך, דיש לומר דהיה קשה לרבא השתא דהכריח דסי' דאורייתא מדחזינן אף בשטרות דמהדרינן ולפ"ז מוכח ממילא דלא חיישינן לשאלה וכמש"ל (אות הקודם) ראייה ממצא בחפיסה והיה קשה מתניתין דיבמות כיון דלא מצי לשנויי כליו דחיישינן לשאלה, ולאוקמי בחורי וסומקי הוי ג"כ דוחק כיון דכבר אשמעינן דארוך וגוץ ל"מ ה"ה חורי וסומקי, ולומר דלדיוקא אתי לאשמעינן דדוקא סימן גרוע דומיא דגופיה לא מהדרינן אבל סימן טוב מהני ולא חיישינן לשאלה וכמדומה שכן פירש הגאון מהר"ל ג"כ דוחק לרבא כיון דכבר מוכח ממתניתין דחפיסה דלא חיישינן לשאלה ולא שייך בזה להשמיענו בקוצר ע"כ בא רבא לתרץ דהקושיא מעיקרא ליתא, דע"כ לא הוי אמרינן דאי סימן דאורייתא מהני אף באיסורא רק מעיקרא דהוי ילפינן משמלה וא"כ בע"כ דהוי סימן מסברא חיצונה דלולי זאת ליכא למילף תובעין וכיון דהוי סברא חיצונה אין לחלק בין איסור לממון וכמש"ל (אות הקדום) אבל השתא דיליף רבא סי' מוהיה עמך דגלי רחמנא בהדיא בממון הקושיא מעיקרא ליתא ממתניתין דיבמות דיש לומר איסורא מממונא לא ילפינן והוכרח רבא שפיר להביא קר דוהיה עמך

(ח) ועם האמור יש ליישב מ"ש הרא"ש על הרי"ף שהביא בגט דבעי דווקא נקב בצד אות פלוני וכ' הוא דהכא לא בעינן סימן מובהק וסיים וכן בחפיסה אי לאו משום דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנח ליה הוי מהני אע"ג דלא הוי סי' מובהק, ולכאורה קשה ע"ד דהא הגמרא קאי באת"ל דסי' דאורייתא משום הכי לא בעינן סי' מובהק ומה ראיה מזה לדידן וצריך לומר שלא כתב כן רק להוכיח דנקב בצד אות פלוני לאו דוקא, ולפ"ד הנ"ל יש ליישב לשון הגמרא היטב דכיון דרבא קאמר את"ל סי' דאורייתא והיינו כמו שכתבתי לעיל דדוקא בממון כיון דיליף ליה מוהיה עמך וכיון שכן בגט בעינן דוקא סימנים מובהקים, והא דהוצרך הגמרא לומר בחפיסה משום מידע ידעה היינו כיון דרבא קאמר את"ל משום דיש לומר כדשנינן, ועל ראייתו מתכריך בע"כ צריך לומר כמ"ש הרא"ש וכיון שכן לא מוכח דלא חיישינן לשאלה וכיון דל"מ דלא חיישינן לשאלה הדרא האיבעיא דלעיל לדוכתיה דיש למילף סימן דאורייתא משמלה ואפילו לענין איסור כמו שכתבתי לעיל ואיכא לתרוצי מתניתין דיבמות משום דחיישינן לשאלה ולפי זה אפילו סימן אמצעי מהני בגט, ע"כ קאמר הגמרא מלתא דפסיקא דסימן מובהק וודאי מהני וחפיסה וודאי לא מהני משום מידע ידעה כך יש לומר דרך חידוד

(ט) ועפ"ד הנ"ל מיושב היטב דברי הה"מ שכ' (בפ' י"ג מהלכות אבידה) דהר"מ סובר סי' דאוריי' ובהלכות גירושין כ לדעת הר"מ דבעי דוקא סימנים מובהקין ביותר, ותמהו עליו הכ"מ והלחם משנה, ולפי מאי שכתבתי אתי שפיר דמ"ש בהלכות אבידה דנין עליו דברי תורה בכל מקום היינו בממון, ומ"ש בכל מקום י"ל דאתי לאורויי אפילו היכא דלא שייך ניחא ליה כגון לירד לנחלה, אבל באיסורא פסק אליבא דאמת סי' לאו דאורייתא מכח ההוכחה הנ"ל מדנקט רבא קרא דוהיה עמך ולא משמלה כמש"ל (אות ז'), וכן דייק לשון הה"מ שכתב בהלכות גירושין וכבר כתב שיש סימנים מובהקין ביותר שסומכין עליהם מן התורה בכל מקום משמע מדבריו שיש סי' מובהקין שהם מ"ה בכל מקום אבל סימנים אמצעים אינם מן התורה בכל מקום והיינו לענין איסורא אבל לענין ממון אף סי' אמצעי הוי מן התורה [עיין שו"ת פמ"א ח"ג שאלה ב'] ועיין בהרמב"ם הל' נחלות משמע לכאורה מדבריו דמדרבנן לא מהני סימן משום חומר א"א מדכתב לבסוף שאני אומר לא החמירו, אמנם יש לומר דלא קאי רק אאינך ראוהו מגויד או נפל למים, ומשם קשה על פירוש הכ"מ שבהלכות אבידה שסובר דלהרמב"ם הוי ספיקא אף לענין ממון א"כ למה יורדין לנחלה דנהי דעשו חכמים ז"ל תקנה להחזיר אבידה בסימן מ"מ מנ"ל לענין לירד לנחלה ולהוציא מחזקת המוריש א"ו מוכח כשיטת הה"מ דהרמב"ם סובר לענין ממון סי' דאורייתא וכן מוכח מלשון הרמב"ם שסיים לבסוף וז"ל שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן דברים וכו' משמע שלא היה צריך לחלק רק בדברים שחזקתן למיתה דלענין איסור כרת החמירו אבל לענין סימן אין צריך לחלק בסברא דלענין ממון סי' דאורייתא ולענין איסורא י"ל דסי' לא מהני כיון דאיסורא מממונא לא ילפינן ומה שכתב הרמב"ם שראו אותן הדברים היינו שראוהו נפל למים או לגוב אריות שכ' מקודם, ולא נהירא כלל וכלל לומר דאותן הדברים היינו סימן כמובן לכל מעיין