חמדת שלמה חלק א קנג

בעצמו ואינו יודע אם השאיל [וכדאי' בטור אה"ע סי' קל"ב דאם מצאו בעצמו יש ג"כ חשש שאלה אם אינו אומר שיודע שלא השאיל] וקמ"ל דל"ח לשאלה א"ו דהמקשן לא אסיק אדעתי' כלל למיחש לשאלה וע"כ הכריח דמש"ה נקט כיס וארנקי משום הסי' [אח"כ מצאתי זה הפי' באריכות בשו"ת שב יעקב ות"ל שכוונתי לכל דבריו שם]

ועפ"ז נתיישב לי שם בסוגי' דעל הא דאמר רבא דכ"ע סי' דאורייתא מקשה הגמ' ממתני' דאין מעידין ועל לישנא דאמר רבא סי' לאו דאורייתא הקשו התוס' מברייתא דמצא קשור. וקשה על הגמ' למה לא הקשו קושי' זו כיון דכל קוטב הסוגי' שם ע"ז בתחלה להוכיח מגט דסי' דאורייתא, ולפמ"ש א"ש דוודאי בתחלה קודם דאסקינן אדעתין חשש שאלה מוכח מברייתא דסי' דאורייתא דליכא למימר דמיירי שמצאו בעצמו דלמה נקט כיס וארנקי. אבל לבתר דשני לי' בלישנא דסי' דאורייתא דחיישינן לשאלה וכיון דאסיק אדעתי' חשש שאלה תו לא קשה מגט די"ל דמיירי שמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה, וגם לתי' התוס' דהוי סי' מובהק י"ל ג"כ דתלוי בהא דשני לי' שומא סי' מובהק

ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א דוודאי התוס' תי' שפיר דלא הו"מ להוכיח דסי' דאורייתא די"ל דמיירי דמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה דמיירי שא"י אם השאילו. אבל מה שהקשה על קושי' הגמ' דלמא מיירי שמצאו בעצמו ל"ק מידי דממ"נ אי א"י אם השאילו קשיא ס"ס ניחוש לשאלה ואי אומר בבירור שלא השאילו קשה למה נקט כיס וארנקי וזה נלע"ד ברור בישוב קושית מהרש"א

(ד) והנה לפ"ז יהי' מוכח לכאורה דאי סי' ל"ד בע"כ חיישינן לשאלה כיון דבע"כ מיירי שמצאו בעצמו וקמ"ל דל"ח לשאלה וקשה כיון דבאמת יש סברא לומר כיס וארנקי לא מושלי אנשי א"כ למה נקט הנהו כלים דוקא א"ו דבכלים אחרים חיישינן לשאלה וממילא מוכח דבכיס וארנקי ל"ח לשאלה דאף דמיירי שמצאו בעצמו מ"מ הא א"י אם השאיל ודלא כמ"ש הב"י בשו"ת דאליבא דאמת דמיירי שמצאו בעצמו י"ל דאפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה והכא שאני דאית לי' מגו, נ"ל כוונתו דמהמנינן לי' מה שאומר שלא השאיל לאפוקי במצא מת אף שיש עדים שמכירים הכלים מ"מ מנא יודעין שלא השאיל כנ"ל ברור בכוונת הב"י ותמי' על הב"ח בשו"ת ועל המהרח"ש בק"ע שלא הבינו כן בדבריו והתפלאו ולפע"ד כוונתו כמ"ש, אך לפמ"ש דאף במצאו בעצמו מיירי שא"י אם השאיל א"כ מוכח דבכיס וארנקי ל"ח לשאלה וכ"ר בשו"ת שב יעקב הנ"ל הוכחה זו דבשאר כלים חיישינן ובכיס וארנקי ל"ח ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה אך לפמ"ש התוס' ביבמות דזהו סי' מובהק מאי שקשור בכיס ל"מ דחיישינן לשאלה בשאר כלים דלא נחית התנא כלל לאשמעינן דל"ח לשאלה וגם ל"ש שאלה כלל כיון דזה הוא סי' מה שקשור גט בכיס [ועיי"ש ביבמות (ע"ב) ברש"י ד"ה מצא קשור] דמנא ידע שקשר חבירו גט בכיס וה"ה בשאר כלים שאין דרך לקשור בהם גט

ובזה אמרתי לקיים הגירסא ישינה ברשימת התוספות וניחוש לשאלה שמחק הרש"ל, דהתוספות כתבו ביבמות דאי אמרינן סי' ל"ד י"ל דזהו סי' מובהק מה שקשור בכיס ולפי זה לא הוי מצי להקשות הכא דלוכח סימן דאורייתא דהוה מצי למימר דזהו סימן מובהק רק התוספות הקדימו הכא בדיבור הקדום שיש לו סימן בכיס וכיון דלא מיירי מסימן ידוע מסתמא לא הוי סימן מובהק, אך קשה מנא להו דילמא הסימן הוא מה שקשור בכיס וזהו סי' מובהק ע"כ העמידו דבריהם על הא דמקשה וניחוש לשאלה דמוכח דהקשירה לא הוי סימן דאל"כ לא הוי מקשה וניחוש לשאלה ע"כ הקשה שפיר לוכח מהכא דסי' דאורייתא, לפ"ז דמוכח מסוגיא דהכא שיש לו סי' אחר בע"כ אי סי' לאו דאורייתא מיירי שמצאו בעצמו ואינו יודע אם השאיל דמשום הכי נקט כיס וארנקי ומוכח דבכלים אחרים חיישינן לשאלה כמו שמצאתי בשאלות ותשובות ש"י, אך אי משום הא לא אריא ואדרבה יש לתרץ בזה קושיית התוספות מה שהקשו דלוכח מהכא דסי' דאורייתא דיש לומר וודאי אי סי' לאו דאורייתא יש לומר דהקשירה הוא הסימן והוי סימן מובהק כמו שכתבו התוספות ביבמות רק דאפילו הכי מקשה שפיר וניחוש לשאלה בהו"א זו דסי' דאורייתא רק דחיישינן לשאלה הקשה שפיר מברייתא דליכא למימר דזהו הסימן מה שקשור בכיס דיש לומר דהמקשן סובר באמת דזהו סימן מובהק, וא"כ קשה מאי קא משמע לן הברייתא בזה בשלמא אי סי' ל"ד קמ"ל דזהו סימן מובהק אבל אי סי' דאורייתא ואפילו סימן אמצעי מהני קשה מה קמ"ל בסימן מובהק כיון דאפילו סי' אמצעים מהני, ודלא חיישינן לשאלה בכהאי גוונא הוי ג"כ פשיטא א"ו דיש לו סימן אמצעי בכיס עצמו על כן הקשה שפיר ניחוש לשאלה אבל אי סי' ל"ד יש לומר שפיר דהסימן הוא מה שקשור וקמ"ל דזהו סימן מובהק, וא"כ לא מוכח דחיישינן בשאר כלים לשאלה דלא משום חשש שאלה אתי התנא לאשמעינן דלא שייך הכא שאלה כלל וע"כ לא קשה כלל לאשמעינן בשאר כלים וזה פשוט

אמנם לפמש"ל (אות הקודם) ליישב הסוגיא דמשום הכי לא מקשה הכא תיכף ממצא קשור משום דהיה קשה ממ"נ אי נימא סי' דרבנן מכל שכן דחיישינן לשאלה כסברת הב"ש וא"כ ס"ס לא מתרצא הברייתא, אבל לפי תירוץ הנ"ל דאי סי' לאו דאורייתא יש לומר דהוי סימן מובהק מה שקשור בכיס וקמ"ל דזהו סימן מובהק וממילא לא שייך חשש שאלה הדרא הקושיא לדוכתיה דהו"מ להקשות להוכיח דסי' לאו דאורייתא דאי סי' דאורייתא ומתרצינן מתניתין דיבמות דחיישינן לשאלה קשה מברייתא לפי מה שכתבתי לעיל דאי סי' דאורייתא ליכא למימר דהסימן הוא מה שקשור בכיס, אבל לפי מאי שכתבו התוספות וכפירוש הנ"ל דאי סי' לאו דאורייתא מיירי שמצאו בעצמו ואינו יודע אם השאיל וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה אתי שפיר כנ"ל דלא הוי מצי להקשות תיכף דהיה קשה ממ"נ כנ"ל וא"כ מוכח אליבא דאמת דבשאר כלים חיישינן לשאלה

(ה) אמנם כן נראה לפענ"ד ליישב שינוי הסוגיא באופן אחר לשיטת הסוברים דלא חיישינן לשאלה דהנה הגאון מוהר"ר יעקב פולק כתב מדשני הגמרא תיכף לאחר קושית חמור בסימן אוכף וכו' כליו בחורי וסומקי מוכח דדחיקא ליה האי שנויא וע"כ הדר ביה ולא חיישינן לשאלה רק דקשה ליה סוגיא דיבמות ותי' כיון דמסדר הש"ס הראה לן זה במקום א' לידע דלא חיישינן לשאלה לא היה צריך להראות במקום אחר, ולי נראה ליישב כך דודאי לפי הסוגיא דהכא דאבעיא להו סי' דאורייתא לגבי מציאה א"כ מוכח דלא ס"ל לחלק בין ממון לאיסור א"כ הקושיא חזקה מחמור בסימן אוכף והוצרך לדחוק אוכפא לא משאלי אינשי ע"כ הדר ביה תיכף כיון דדחיקא ליה האי שנוייא, אבל התם בסוגיא דלא איירינן מהי תיתא לן דסי' דאורייתא ויש לומר דמצד הסברא אמרינן דסי' דאורייתא דהוי כמו רוב, וא"כ הוי מצי לשנויא על הקושיא דחמור בסימן אוכף היכא מהדרינן דבממון שאני דגלי לן רחמנא דלא ניחוש לשאלה ואיסורא מממונא לא ילפינן רק דשני לפום סברת המקשן דהוי מדמי איסור לממון ועל כן לא היה צריך לשנות תיכף כליו בחורי וסומקי כיון דהיה לו תירוץ מרווח ממונא מאיסורא לא ילפינן רק לבתר דהקשה מגט דהוי ג"כ איסורא וצריך לומר כיס וארנקי לא משאלי אינשי וזה היה נראה לו דוחק כמו שכתב הגאון הנ"ל דאי שאלה הוי חששא גמורה אין לחלק בין הנהו כלים לשאר כלים ועל כן הדר ביה ושני כליו בחורי וסומקי וא"כ מוכח דלא חיישינן לשאלה

(ו) ועתה נחזור ליישב לשיטת התו' הקושיא מנ"ל למילף איסורא מממונא, ונ"ל דלפי מה שפירשו התוס' דילפינן שיש לו תובעין ע"י הסי' והקשיתי לעיל (אות א') דלפי זה כל כמה דלא ידעינן סימן אף שמלה לית ליה תובעין דאין לומר על ידי סימן יש לו תובעין על ידי עדים דא"כ סימן מנא ליה ובע"כ דאי ילפינן סי' דאורייתא משמלה לא אמרינן דעל ידי סימן יהיה לו עדים, וא"כ היכא מצינן למילף סימן משמלה כיון דכל כמה דלא ידעינן סימן אף תובעין ליכא למידרש, ובע"כ ליישב זה צריך לומר דכיון דשמלה מייתרא וקים להו לרבנן דליכא למדרש מיניה רק תובעין א"כ בע"כ מוכח דזה הוי ס' חיצונה להחזיר בסימן ונהי דאנן לא הוי ידעינן הסברא חיצונה אבל מן התורה מוכח מדכ' שמלה לתובעין מוכח דהוי סברא חיצונה לאהדורי בסימן וכהאי גוונא אשכחן בש"ס טובא דמוכחינן מן התורה הסברא חיצונה [ואחת מן המקומות בשבת (כ"ו ע"ב) ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים לפירוש רש"י עיין שם] ולפי זה אתי שפיר דל"ה איסורא מממונא כיון דמוכח מן התורה סימן מסברא חיצונה ובודאי בסברא חיצונה אין לחלק בין איסור לממון, ואין להקשות לפי זה מאי מקשה הגמרא על הא דשני ליה כליו דחיישינן לשאלה חמור בס"א היכא מהדרינן דלמא לענין זה שני איסורא מממונא דכיון דגלי לן רחמנא בהדיא חמור דלא ניחוש לשאלה ולא הוי ס' חיצונה משום הכי לא ילפינן איסורא מיניה, דיש לומר דקושיית הגמרא כיון דבע"כ צריכת לחלק לענין שאלה בין איסור לממון א"כ מנא ליה להוכיח משמלה דסברא חיצונה לאהדורי בסימן אף באיסור דעכשיו מצינן למימר דלא הוי ס' חיצונה רק בממון דחזינן דהקילה רחמנא דלא ניחוש לשאלה, ומכש"כ לסברת הב"ש דהיכא דאיכא חשש שאלה לא הוי סימן מובהק אף על ידי ט"ע א"כ ממילא מוכח דבממון סי' דאורייתא, אלא בע"כ דהא דכתב רחמנא חמור בסימן אוכף לא הוי רק גילוי מלתא דלא ניחוש