חמדת שלמה חלק א קנב

אבידת אחיך ודבר שאין בו סי' לא מקרי אבידת אחיך דכבר יצאה מרשותו ע"י יאוש, אבל אי נימא דיאוש לא קני ושפיר מקרי אבידת אחיך ואפ"ה פטרי' רחמנא בדבר שאין בו סי' עקרינן קרא ממשמעותו דכל אבידת אחיך משמע אפילו דבר שאין בו סי', אבל השתא דיאוש קני דלא הוי אבידת אחיך

(ב) עוד אמרתי להכריח פי' רש"י עפ"מ שהקשה הבעה"מ לקמן ע"ב על פי' רש"י שפי' לא בעדים שהוא שלו והקשה הא זה מוכח משמלה עיי"ש, ודבריו אינם מובנים חדא מה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל באס"ז דהו"א דליהדר בט"ע ומלבד האי קושיא קשה למה לא הקשה בפשיטות פשיטא דמהדרינן בעדים דע"פ שנים עדים יקום דבר ותו כל השבת אבידה היכא אשכחן, והיה נ"ל לפרש דבריו כך דכיון דשמלה לתובעין אתי ממילא מוכח דלא מהדרינן בט"ע דא"כ כל מידי יש לה תובעין ולא תליא ביש לה סי' ול"ק קושית הראבד. ולקושיתי הנ"ל למה לא הקשה בפשיטות דפשיטא דמהדרינן בעדים י"ל כך דהוי מצינן לפרש בעדים שהוא שלו אתי לאפוקי דלא מצרכינן ליה להביא עדים להעיד שהיה יודע תיכף בשעת אבידה מהעדים דלפמ"ש התוס' דע"י סי' יהיה לו עדים זהו לא הוי ס' חיצונה והוי מצינן למטעי דמסתמא הוי יאוש עד דמייתי עדים שלא נתייאש כגון שמעידין שהיה יודע להדיא שיש לו עדים ע"ז החפץ או שלא נתייאש בהדיא וכדומה ע"כ כתב רחמנא עד דרוש אחיך שאין צריך לדורשו רק אם הוא רמאי דהיינו שיבאו עדים שהוא שלו וע"כ הקשה הבעה"מ דכיון דכתיב שמלה לתובעין דסתם שמלה יש לו תובעין א"כ בע"כ מוכח שאין צריך להביא עדים שלא נתייאש דא"כ לא הוי סתם שמלה יש לו תובעין דמן הסתם אין לו עדים ע"כ הקשה הבעה"מ שפיר, כ"ז לפי' התוס' דתובעין היינו שלא נתייאשו הבעלים אבל לפי' רש"י דתובעין שיש לו בעלים ל"ק קושית הבעה"מ דשפיר מצינן לומר כקושית הראב"ד דהו"א דליהדר בט"ע ואפ"ה נפ"ל תובעין משמלה לאפוקי מידי דידעינן בי' דמייאש וגם י"ל דהו"א דצריך להביא עדים שלא נתייאש ואפ"ה נפ"ל שפיר משמלה דל"ה הפקר ולפי' התוס' י"ל באמת כפי' הבעה"מ לא בעדים שיביא עדים שאינו רמאי אבל רש"י לשיטתו הוכרח לפי'

ולפ"ז אמרתי להכריח פי' התוס' עפ"מ שקשה בסוף הסוגיא דאמר רבא סי' דאורייתא דכתיב והיה עמך וקשה הא מדנקט תנא לסי' גבי שמלה מוכח בע"כ דלא יליף מקרא אחרינא כדהקשה הגמרא לעיל גבי שה וכ"ר שהקשה המהרמ"ש ולפ"ז י"ל דהא דסלקא דעתא למילף סי' מוהיה עמך היינו לבתר דכתיב שמלה ולא מצי למימר בעדים שהוא שלו מחמת קושית הבעה"מ שפיר אמרינן בסי' ולא מהדרינן בעדים שאינו רמאי דזהו דוחק קצת אבל אי לא הוי כתב שמלה והו"מ לפרש בעדים שהוא שלו פשיטא דל"ה מצינן למילף מוהיה עמך דהו"מ לפרש בפשיטות בעדים שהוא שלו וע"כ נקט שפיר תנא דמתניתין לסי' גבי שמלה כיון דמכח שמלה מוכח מוהיה עמך סי' ע"כ שפיר סמכו התנא ענין לו אבל לפי' רש"י הדרא קושית המהרמ"ש לדוכתיה

אך לפמש"ל (אות א') להכריח פי' רש"י דלפי' התו' האיך מצינו למילף סי' ותובעין תרווייהו משמלה כיון דכל כמה דלא ידעינן סי' לא שייך לומר מה שמלה מיוחדת שיש לו תובעין יש לקיים פי' רש"י בהו"א דס"ד למילף סי' משמלה אבל אליבא דאמת דילפינן סי' מוהיה עמך שפיר מצינן לפרש כפי' התוס' ושפיר נקט ליה תנא סי' גבי שמלה דמכח שמלה מוכח כמו לפי' התוס' והא דדחי הגמ' לא בעדים לבתר דקאמר רבא את"ל ופי' רש"י ג"כ בעדים ומסתמא היינו כמו שפי' רש"י לעיל בעדים שהוא שלו ולפי' התוס' ליכא לפרש כן מכח קושית הבעה"מ אך די"ל כדשנין היינו דמצינן באמת לפרש כפי' רש"י במתני' ועיין היטב

(ג) אמנם היה נ"ל להכריח פי' התוס' אף בהו"א דילפינן סי' משמלה דהנה לכאורה קשה להבין מאי בעי רבא בזה דסי' אתי' מוהיה עמך עד דרוש כיון דבכל הסוגיא איירינן אי סי' דאורייתא ולא קאמרינן מהיכא ילפינן ופשטיה משמע דילפינן משמלה וכיון דרבא הכריח ממתניתין דתכריך של שטרות דסי' דאורייתא מאי בעי בזה דנפקא מוהיה עמך תיתי מהי תיתא [ועיין באס"ז] ועוד קשה מה שמקשין המפורשים מנ"ל אי סי' דאורייתא לאהדורי גט אשה ע"י סי' הא איסורא מממונא לא ילפינן, ומ"ש הפ"י דלפמ"ש התו' לעיל ניחא דאדרבא ממון חמור דלא אזלינן ביה בתר רובא לפע"ד אין משם ראיה דתו' איירי בשטרות להוציא ע"י זה ממון מיד הלוה המוחזק לענין זה אלים חזקת ממון טובא דאין להוציא מיד המוחזק אפילו ע"י רוב ואפשר להטעים דמש"ה א"ה בממון אחר רוב היינו משום קולתו של ממון וע"כ אין להוציא מיד המוחזק אף אם הרוב לחיוב מ"מ איסור לא תגזול י"ל שהוא קל ואין להוציא ע"י רוב ואף שכ' התו' בחולין דלענין חזרת השטר ל"מ הלוה מוחזק היינו דל"ה מוחזק כמו התם בחזרת כלי עיי"ש אבל פשיטא דלענין ממון מקרי מוחזק דאל"כ לא היו מקשין התוס' כלום דהא דא"ה בממון אחר הרוב הוא משום מוחזק אבל הכא גבי מציאה הדרי הקושיא לדוכתיה מנ"ל למילף איסור מממון כיון דבמציאה אין כאן חזקת ממון, תו קשי' השינוים הנופלים בין הסוגיא דכאן לסוגיא דיבמות דשם משני הגמ' כליו בחורי וסומקי לאחר הקושיא ממצא קשור והכא משני תיכף לאחר קושית חמור בסי' אוכף וכבר האריכו בזה גאוני קשישאי מאורן ש"י הב"ח בתשו' רוצה להכריח מסוגיא דיבמות דל"ח לשאלה אליבא דאמת מדהדר הגמרא לבסוף ומשני כליו בחורי וסומקי ומסוגיא דהכא משמע דאף לבסוף חיישינן לשאלה עיי"ש והגאון מו"ה יעקב פולק בשו"ת של מהר"ל מפראג הכריח להיפך מסוגיא דהכא דל"ח לשאלה אך לא מתורץ על מסדר התלמוד למה שינה הסוגיא [באמת לפ"ד הפשוט היה נ"ל כיון דשם הקשה כבר מקודם מברייתא דמצא קשור ע"כ הקשה תיכף על הא דחייש לשאלה דהדרי הקושיא לדוכתיה אבל הכא לא הובא עדיין הברייתא ע"כ הניחו לסיים תי'] ובתחלה הי' נ"ל לתרץ ע"פ שיטת הב"ש שכתב דאי סי' לאו דאורייתא י"ל דוודאי חיישינן לשאלה דכיון דיש חשש שאלה תו ל"ה סי' מובהק ויש להבין לדבריו על הא דמקשה חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן והיינו להוכיח דל"ח לשאל ולפ"ז מוכח ממתניתין דיבמות דסי' ל"ד. ולפי שיטת הב"ש הנז הדרי הקושיא לדוכתה חמור בסי' האוכף היכא מהדרינן כיון דאי ם ל"ד ודאי חיישינן לשאלה ותקשי ליה לנפשיה ועיין בס' ב"מ מ"ש בזיו ע"ד הגאון נו"ב ודבריו נכונים אבל הכא ל"ש [שוב בא לידי ס' נו"ב וראיתי שכתב ראי' זו לפתור ס' הב"ש]

ואמרתי ליישב עפ"מ שמקשין על הא דמקשה הגמרא קושיות הפוכות דמתחלה רצה להוכיח דסי' דאורייתא ולבסוף רוצה להוכיח דסי' ל"ד וא"כ הו"ל בלא סוגיא דהכא למירמי מתני' דהכא אמתניתין דיבמות, ונ"ל דבאמת המקשן היה סובר לחלק כקושית המפורשים הנ"ל דאיסורא מממונא לא ילפינן ומש"ה גבי ממון סי' דאורייתא ולגבי איסור סי' ל"ד וע"כ הקשה לבעל האבעיא שפיר להוכיח דבממון מוכח דסי' דאורייתא ולבתר דשני לי' הוכיח דבאיסור סי' ל"ד ולפ"ז הקשה שפיר מחמור בסי' אוכף דמוכח דל"ח לשאלה בממון וא"כ בע"כ מוכח לחלק בין איסור לממון ומוכח ע"כ כיון דבממון ל"ח לשאלה דסי' דאורייתא, ולפ"ז לא הו"מ להקשות לו תיכף מגט להוכיח דל"ח לשאלה דגט הוי איסורא והוי קשה תיקשי ליה לנפשיה ממ"נ דאי סי' דאורייתא מוכח ממתניתין דיבמות דחיישינן לשאלה וקשה על הברייתא ואי סי' ל"ד וודאי חיישינן לשאלה לסברת הב"ש והוי צריכין לשבש הברייתא אבל לבתר דשני ליה דאיכא למימר כליו בחורי וסומקי הקשה ליה שפיר מברייתא להוכיח דסי' דאורייתא ול"ח לשאלה כתי' השני דכליו בחורי וסומקי, אבל התם ביבמות קאי הסוגיא על הא דאוקי אביי כתנאי ורבא אמר דכ"ע סי' דאורייתא ע"ז הקשה הגמרא שפיר מגט להוכיח דל"ח לשאלה ובאמת סי' דאורייתא ומתניתין דאין מעידין אתיא כמאן דסובר סי' ל"ד וכתי' של אביי ולא צריך לשבש הברייתא אף קודם דמשני כלים בחורי וסומקי. אך לפמ"ש המהרש"א דאי אמרינן סי' ל"ד א"כ בע"כ מיירי שמצאו בעצמו ותו לא שייך למיחש לשאלה. והא דמקשה הגמ' מגט דניחוש לשאלה היינו אי סי' דאורייתא נסתר תי' הנ"ל דהו"מ להקשות תיכף להוכיח דל"ח לשאלה ובאמת סי' ל"ד ואין לומר כנ"ל דאי סי' ל"ד וודאי חייש לשאלה כס' הב"ש הא ליתא לס' המהרש"א דאי סי' ל"ד י"ל דמיירי שמצאו בעצמו, אמנם לפענ"ד דברי מהרש"א דחוקים קצת דכיון דאי סי' ל"ד בע"כ דמיירי שמצאו בעצמו א"כ מנ"ל להוכיח דלמא סי' דאורייתא וחיישינן לשאלה ומיירי ג"כ שמצאו בעצמו, וי"ל

אך לפענ"ד הי' נראה לפ"מ שלמדתי הפי' בתוס' ביבמות במאי שסיימו ומיירי שזהו הסי' מה שקשור בכיס ופי' המהרש"א ז"ל דהוכחתם דאי הי' הסי' בכיס עצמו לאשמעינן בגט עצמו סי' ולמה נקט כיס וארנקי, ואמרתי לפרש דרצונם בזה לתרץ על המקשן שם דהוכיח סי' דאורייתא וקשה מנ"ל דלמא מיירי שמצאו בעצמו וצ"ל דהי' קשה לו דאם מצאו בעצמו קשה למה נקט כיס וארנקי אלא וודאי דמצאו אחר וזהו הסי' מה שקשור רק לכאורה עדיין קשה מנ"ל להתוס' דלמא לעולם שיש סי' בכיס עצמו רק מש"ה נקט כיס וארנקי לאשמעינן דל"ח לשאלה, רק דלפ"ז אי הוי אסיק אדעתי' המקשן דהתם חשש שאלה מנ"ל דמיירי שמצאו אחר דלמא מצאו