חמדת שלמה חלק א יד

הם שנים, אבל לשיטת הר"מ דהנאה צריך להיות מכח המקדש א"כ הכא הנותנים הם שנים, וא"כ לפי האבעי' דמהני ע"כ הואיל והוא מקבל פרוטה אף שאינו נותן מכ"א רק חצי פרוטה מהני דסוף סוף אתי' לי' לכלל ממון וא"כ ליכא למימר בתר נותן אזלינן, ואפ"ל גם לדעת הר"מ די"ל אלו לא הי' רוצה לקדש שתי בנותיו לשני בניו אף אחת לא הוי מקדש לבנו, וא"כ הנאת הפרוטה בא מכל אחד ואחד. ואפשר לדקדק בזה לשון הגמ' דמקני' לשני בניו ולא בשליח דעלמא, דבזה אין קפידא לקדש דוקא לשניהם. מיהו אפ"ל דאף בשליח דעלמא שייך לומר כן דאפשר שלא הי' רוצה לקדש לכ"א רק בחצי הפרוטה ול"ה קדושין כלל. וע"כ אע"ג דההנאת הפרוטה מכלל שניהם, מ"מ כל אחד גרם לכל הפרוטה ודוק

שם גמ' תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם, וכ' הרמב"ם דצריך שיאמר ה"א מקודשת בהנאה שקבלתי. והרשב"א חולק עליו וכתב דלפ"ז לא תהני רק באדם חשוב, ועיין בהה"מ שכתב לחלק בין אם המעות שלה או משל אחרים. ונלפענ"ד להבין סברת הרמב"ם דס"ל דע"כ ל"מ למילף מע"כ אלא היכא דההנאה באה לבעלים מחמת העבד דהיינו באחד שנתן לרבו כסף עבור העבד מסתמא הוא מחמת שאוהב להעבד ע"כ גמר ומקני להעבד משום ההנאה הבאה לו מחמתו וע"כ כתב הרמב"ם בהילך מנה והתקדשי לפלוני בשאמר ה"א מקודשת במנה שנתן לך פלוני דהיינו מסתמא ההנאה באה לה מחמתו כיון דהנותן נתן לה ע"מ שתתקדש לפלוני מסתמא משום שאוהב לפלוני נתן לה, אבל היכא שהיא אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו י"ל שאותו הנותן נתן משום צווי שלה דהיינו שאוהב אותה וא"כ לא באה לה ההנאה מאותו פלוני וזה לא מוכח מעבד כנעני דנהי דאין העבד נותן מ"מ באה לו ההנאה מחמת העבד, ע"כ כתב הרמב"ם דצריך שיאמר שתתקדש לו בההנאת מתנה זו שנעשה רצונה ע"י מה שהנותן נותן לו מנה דבזה ודאי יש לה הנאה ואותה הנאה נגמר בקבלתו. ול"ד לנתנה היא לאדם שאינו חשוב דשם לא נתגלגל לה הנאה ע"י כיון דאינו אדם חשוב, אבל הכא נתגלגל הנאה ע"י מה שהאחר נותן. והרשב"א צ"ל דס"ל הא דאיצטריך למילף מע"כ היינו דהו"א דאין שם קנין היכא שאין הקונה נותן וכיון דמוכח מע"כ דמהני אעפ"י שאין העבד נותן אין חילוק אם ההנאה בא לה ע"י המקדש או לא כיון דס"ס אינו נותן. ולישנא דגמרא דייקא לכאורה כרשב"א דקאמר ע"כ אע"ג דלא קא חסר ולא מידי משמע דעיקר הילפותא הוא משום שאינו חסר. וכן לקמן מ"ד ערב האי דקא קני חסר משמע דעיקר קפידא הוא אם הקונה חסר או לא אבל לא דהנאה קאתי לה ע"י הקונה דזה י"ל הי' להגמרא ס' פשוטה דלא נ"מ לן בזה. ולכאורה י"ל ראי' ג"כ לשיטת הרשב"א מלישנא דגמ' לקמן ע"ב בעי רבא שתי בנותיך לשני בני מהו בתר נותן ומקבל אזלינן. וב' התוס' דבתר נותן ל"ד כיון דל"ה רק שליח ל"ה נותן א'. ומהרי"ט כתב די"ל כיון דנותן מממונו ל"ה רק חד נותן, והעתיקו הב"ש

ולכאורה י"ל דזה תלוי בהשיטות הנ"ל. דלשיטת הרמב"ם היכא שאחר נותן צריך שתבא הנאה לידו מחמת המקדש א"כ אע"פ שהאב נותן כיון שבע"כ צריך להתחשב ההנאה מחמת המקדשים, והמקדשים הם שנים רק כיון דהמקבל מקבל עכ"פ פרוטה, איכא למימר דקני והוי נותן ל"ד. אבל לשיטת הרשב"א דלא בעי שתבא לה ההנאה מחמת המקדש רק אע"פ שתבא לה ההנאה מאחר מתקדשת, א"כ שפיר הוי נותן א' כיון דמחמת ההנאה שמקבל מהנותן מקדש בנותיו לא מחמת הבנים ודוק היטב

ד' ז' ע"ב בבעיא דר"פ בתך וקרקעך בפרוטה כתב הריטב"א דוקא בהחזיק בקרקע משמע דבלא החזיק ודאי כוונתו בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה ואין כאן מיחוש כלל ולא ידעתי למה לא נימא דלמא כוונתו שיקנה הכל ביחד בפרוטה, ואי בתר נותן ומקבל אזלינן הא איכא ממונא ותלוי בבעיא דלעיל וצ"ל כיון דהם שני ענינים נפרדים לא אמרינן הכי. גם לעיל איכא למבעיא דלמא כל חדא בחצי פרוטה, והדבר צריך ישוב אצלי

בש"ע אה"ע (סימן כ"ט סעיף ז') בהגה"ה ויכולין לחזור בהן דעת רש"י, וי"א דאפי' בלא חזרה א"מ ודעת הר"ן פ"ק דקדושין עד שיאמר לה אח"כ התקדשי לי בזה ושתקה, ולפום רהיטא נלפענ"ד פשוט דהא דס"ל לרש"י דבלא חזרה לא נתבטלו הקדושין היינו היכא שנותן לה הדינר החסר אח"כ דאל"כ פשיטא דא"מ, וכן מוכח מהרשב"א שהקשה על רש"י משיראי היכא דאמר חמשין ולא שוה חמשין דלא מהני מה שמוסיף לה אח"כ החסרון, ותי' דשאני התם דמ"מ השיראי בעצמותו אינו שוה כ"כ עיי"ש. מ"מ מוכח עכ"פ לדעת רש"י צריך ליתן לה הדינר החסר אח"כ, וגם נלפענ"ד פשוט דצריך ליתן לה הדינר בפני עדים כיון דבזה נגמרו הקדושין ולא הוי תנאי דהא עדיין יכולה לחזור א"כ פשיטא דצריך ליתן לה בפ"ע. ולדעת החולקין על רש"י וס"ל דהקדושין בטלין צ"ל אע"פ שנותן לה הדינר החסר בפני עדים מ"מ כיון שנותן לה סתמא אינה מקודשת דהקדושין ראשונים מה שאמר לה האמ"ל במנה זו כבר נתבטלו כיון דהי' חסר דינר ע"כ צריך קדושין אחרים. ואפשר אף שאומר להדיא שנותן להשלים קדושין הראשונים ל"מ כיון שכבר נתבטלו. ולדעת רש"י כיון דאין קפידא במאי שהי' המנה חסר אם משלים לה הדינר מקודשת. ולפ"ז הא דכתב הרמ"א וי"א דאפי' בלא חזרה א"מ היינו היכא שנותן לה הדינר החסר דאל"כ פשיטא דאף לדעת רש"י א"מ, וכנ"ל. וע"ז סיים עד שיאמר לה התקדשי בזה היינו בהדינר הנחסר שנותן לה עתה ושתקה דבזה מוכח שרצונה עכשיו להתקדש בהצ"ט דינרים שנתן לה כבר. והדינר שקבלה עכשיו כיון שאמר התקדשי לי בזה היינו הדינר ושתקה, ולפ"ז לא הבנתי קושי' החמ"ח ס"ק ט"ז שכתב דהוי שתיקה דלאחר מ"מ ובמאי גילתה דעתה שרצונה להתקדש, ולפמ"ש ל"ק מידי כיון דבע"כ מיירי שנותן לה הדינר הנחסר, ומ"ש הטור בשם הרמ"ה דהוי ספק קדושין עיי"ש בב"י דמיירי שקדשה בהדינר של נחושת דשם י"ל ע"ד הראשונים סומכת וכמ"ש הב"י להדי', אבל לפ"מ שהוכחתי דהכי מיירי רמ"א ע"כ שמשלים לה דינר טוב דאל"כ פשיטא דל"ה מקודשת אף לדעת רש"י א"כ אין מקום לספיקו של הרמ"ה, גם דברי הב"ש צ"ע טובא דלפמ"ש לא הקשה כלום, גם מ"ש על הרמ"ה אינו מובן לפי' הב"י שכתב לעיל, גם מ"ש דהרמ"ה סובר כהנך פוסקים דאין הקדושין בטלים. מלשון הטור לכאורה לא משמע כן וצ"ע. שוב עיינתי בטור ונראה לכאורה דלא מיירי הרמ"ה שנותן לה עתה הדינר של נחושת כי לא נזכר שם שהחזיר לה הדינר של נחושת רק שאומר לה התקדשי לי בזה היינו בהמנה עם הדינר של נחושת, אבל מ"מ נסתר מ"ש הב"ש (ס"ק ט"ז) בדעת הרמ"ה דמש"ה ל"ה שתיקה לאחר מ"מ משום דסובר כדעת רש"י דלא נתבטלו הקדושין, דלפמ"ש כיון דאינו משלים לה הדינר הגרוע פשיטא דנתבטלו הקדושין אף לדעת רש"י, וע"כ צ"ל לדעת הרמ"ה דמש"ה ל"ה שתיקה לאחר מ"מ, משום שבאו המעות פעם אחת לידה בתורת קדושין, אבל דברי הרמ"א נ"ל דמיירי שנותן לה עתה הדינר ואינו ענין לדברי הרמ"ה, רק דצריך עיון קצת על דברי הרמ"א מאי בעי בזה שכ' ושתקה דלכאורה ל"ה רבותא מה ששתקה כיון שנותן לה עתה הדינר ויש ליישב וצ"ע

צ"ע לפי' רשב"א בבעיא דרב מארי בכלב רץ אחריה אף דודאי ריא מרוצה אפ"ה מספקא לן אם זה מקרי הנאה, וכדדייק מלישנא דגמרה ומקני נפשה, וקשה לי למה לא יהי' בכלל מציל עצמו בממון חבירו דחייב לשלם לו וכדאיתא בפ' הכונס, בשלמא לפי' הראשון שמביא הרשב"א דהספק הוא אם היא נתרצה או לא א"ש דדלמא באמת דעתה לשלם לו. אבל בכלב רץ שלה ל"ש לומר דדעתה לשלם לו היכא דאינו רץ אחריה כיון דאינו מחויב ליתן הככר להכלב ולקבל מאתה התשלומין מסתמא דעתה לקדושין אבל היכא דרץ אחריה כיון דעכ"פ מחויב מדאורייתא להצילה וליתן הככר א"כ אין ראי' דרצונה לקדושין דלמא באמת תשלם לו, אבל לפי' הרשב"א דהא בעיא הוא אף היכא שמרוצה רק אי מקרי הנאה כיון דלא משתעבדא משום ערב כפי' הרשב"א קשה שפיר דהא עכ"פ מחויבת משום מציל עצמו בממון חבירו. שוב ראיתי בריטב"א פי' באמת כפי' קמא הנ"ל. וכתב בפשיטות שמחויבת להחזיר המעות בעד הככר. ורצה לדמותו למבריח ארי, וכ' דל"ד כיון שנעשה ברצונה עיי"ש. גם אין לומר דמצית למימר מפייסנא הוי לי' כמו בפורע חובו של חבירו שכ' התוס' בפרק הכונס, דהא קאמר הגמרא דמדאורייתא מחויב להצילן מוכח דלא הוי מצי לאצולי נפשה. סוף כל סוף איני מבין דברי הרשב"א הלז. וצריך לי עיון

דף ט' ע"א אמר רבא אמר ר"נ כתב לה על הנייר וכו' מאורסת לי וכו' בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה, ונחלקו הפוסקים האיך מהני קדושי שטר בקטנה כיון דעיקר הקדושין צריך אביה לקבל וקטנה לאו בת שליחות היא, וכתב הרא"ש דבדבר השייך לה נעשית שליח עיי"ש, והרמב"ן כתב דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושך וכל מה שנותן לה הוי כאלו נתן לאביה, והר"ן האריך להשיג על זה, וצריך לי עיון דלכאורה מוכח כרמב"ן, דאל"כ האיך אפשר לקדש קטנה ואפי' נערה בביאה כיון דבגוף הביאה שמתקדשת בה אין לאביה שייכות, ואין לומר דביאה מקרי חזקה, דהא בשפחה כנענית לקמן קאמר הגמ' דל"מ