חמדת שלמה חלק א קמט

דאמת דבתרומה מהני למפרע, וכן תירץ הט"ז שם הוא ג"כ דחוק דתירץ אליבא דאמת הואיל ואמר רבא לא אמרינן כלך אצל יפות אלא בתרומה ע"כ מהני אפילו למפרע והא דלא משני רבא כן אליבא דאביי משום דיש לומר אביי לא סבירא ליה סברת רבא דתרומה עדיף, והוא דוחק מבואר דלמה לא משני רבא בפשיטות דגם אביי סבירא ליה תרומה שאני

והנה לכאורה היה נראה לי ליישב בפשיטות קושיית הכסף משנה על הר"מ, לפי מה שכתב המל"מ בשם הירושלמי דס"ל דלא הוי תרומה אלא מכאן ולהבא וא"כ יש לומר דלזה לא צריך ריצוי למפרע רק דעכשיו נעשית תרומה ואע"ג דלא אמר עכשיו שיהיה תרומה הא קי"ל תרומה ניטלת במחשבה ומסתמא גם עכשיו רוצה שיהיה תרומה והוי כאלו הפרישה עכשיו, והא דמקשה הגמרא לאביי היינו משום דבברייתא דמייתי הגמרא תני כיצד אמרו התורם שלא לדעת תרומתו תרומה ומלשון זה משמע דהוי תרומה למפרע דאז היה שלא לדעת דאלו נימא דעכשיו נעשית תרומה מחמת ריצוי בעל הבית לא הוי תורם שנא מדעת כלל ועל כן מוכח דאפילו למפרע הוי תרומה וע"ז מקשה שפיר לאביי גם מוכח דמיירי בשויא שליח דלולי זאת לא הוי מהני למפרע, אמנם הר"מ ז"ל לא כתב כן כלשון הברייתא עיין שם שכתב התורם שלא ברשות ואח"כ בא בעל הכרי וכו' תרומתו תרומה יש לומר שפיר דלא הוי תרומה רק מכאן ולהבא ולזה לא צריך שליחות וכן הברייתא שהובא בירושלמי (פ"א דתרומות דף ג' ע"א) לא נאמר התורם שלא לדעת ועל כן שפיר יש לומר דמכאן ולהבא הוי תרומה ולא צריך לומר דמיירי בשויא שליח ועיין במשנה למלך שהביא הירושלמי הנ"ל וסיים ודוק, ונראה שכוון לזה דיש לומר כן בכוונת הר"מ, אך עדיין צ"ע למה השמיט הר"מ האי דינא דגמרא דבשויא שליח ותרם מן היפות מהני אפילו למפרע וכדמוכח מהאי ברייתא דכיצד אמרו התורם שלא לדעת

ע"כ נראה לי דאפשר לומר עד"ז דעד כאן לא מקשה הגמרא על אביי מהא דהתורם שלא לדעת רק קודם דאסיק הגמרא דאיכא למילף יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהאי דאשר תאבד ממנו ומצאת וע"כ דבלא שום ראייה אמר אביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש רק מצד הסברא דלא מהני ריצוי למפרע וע"כ גם בתרומה יש לומר דלא מהני והוצרך לאוקמי דמיירי בשויא שליח אבל לבתר דאסיק דיליף מאשר תאבד וכמו שכתבו התוספות והרמב"ן דכיון דיאוש נפקא לן משמלה ואבידה שאבודה ממנו ומכל אדם וודאי דהוי יאוש וקשה למה לי אשר תאבד, וע"כ דאתי לאורוי' דבאבידה ששטפה נהר מהני אפילו שלא לדעת וא"כ ממילא מוכח דבאבידה אחרת לא מהני יאוש שלא מדעת דאם לא כן אין חילוק בין אבידה ששטפה נהר לשאר אבידה ולמה לי אשר תאבד, ולפ"ז יש לומר דגם אביי הוי סבירא ליה דמצד הס' יאוש שלא מדעת הוי מהני לולי דגלי לן רחמנא, ולפי זה יש לומר כיון דהא דיאוש קונה הוי חידוש דמהכ"ת יזכה זה בממונו של זה ע"כ אמרינן אין לך בו אלא חידושו דדוקא יאוש מדעת מהני אבל שלא מדעת לא מהני, אבל שאר עניני ריצוי יש לומר דמהני למפרע ובפרט דבאבידה גופיה חזינן דמהני למפרע כגון בשטפה נהר ולפי זה יש לומר שפיר דרק באבידה גלי לן רחמנא דלא יהני היאוש למפרע להפקיע ממונו של זה, וע"כ אין ראייה לשאר דברים דלא מהני למפרע וממילא לא קשיא מתרומה מטעם יאוש שלא מדעת ושפיר מהני למפרע אפילו בלא שויא שליח [רק משום שליחות קשה לכאורה ממ"ד הכי נמי מסתברא ולזה א"ש תירוץ הכסף משנה או דהר"מ לא הוי גרס הכי או דמוכח ממסקנא דלא כה"נ מסתברא דע"כ מיירי בלא שויא שליח וכמ"ש לעיל ע"פ סברת הריטב"א רק דעל גוף הסברא הוי קשה למה לא נימא דהו יאוש שלא מדעת ולפמ"ש א"ש דאליבא דמסקנא לק"מ] וע"כ שפיר יש לומר דאפילו בלא שויא שליח מהני למפרע רק לפי זה קשה מהירושלמי דס"ל להדיא דאף בתרומה לא מהני למפרע

אמנם נראה דהירושלמי לשיטתו דיליף הא דיאוש קונה מאשר תאבד והוא בירושלמי ריש פרק אלו מציאות והתוספות הביאו לקמן בסוגיא דאף השמלה וע"כ דס"ל דגלי לן רחמנא באבידה ששטפה נהר דאפילו בדבר שיש בו סימן הוי יאוש, וממילא בשאר אבידה היכא דאין בו סימן ילפינן דמהני יאוש, ולפי זה אין לנו ראיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולדינא יש לומר דסבירא ליה להירו' ג"כ דלא הוי יאוש מחמת קושיית הגמרא דמצא קציעות או מהאי דשטף נהר, וכיון דלית לן ילפותא לזה ע"כ דמצד הסברא לא מהני למפרע, וע"כ אף בתרומה וודאי לא מהני כקושית תלמודן, וע"כ הוכרח הירושלמי לומר דדוקא מכאן ולהבא הוי תרומה, אבל לפי שיטת תלמודן יש לומר שפיר דמהני אפילו למפרע וכמשמעות פשטות דברי הר"מ דאף למפרע מהני ויאוש שלא מדעת דלא מהני יש לומר דהוי מטעם הנ"ל דאין לך בו אלא חידושו, ולדעתי יש לומר טעם מסתבר לזה דמי שיודע שנאבד לו דבר ומתייאש אם נודע לו אח"כ שמצאו אדם וזכה בו אחרי שכבר יצא הדבר מרשותו אין נפשו עגומה כל כך אבל אם לא ידע כלום עד אח"כ שכבר מצאו אדם ויאכל הלה וחדי על זה נפשו מרה לו, וכל פקודי ד' ישרים ע"כ יש לומר דיאוש שלא מדעת לא מהני ולא דמי כלל לתרומה או מתנה, ולפי זה יש לומר שפיר דרב אשי אכל משום דסבירא ליה דמרי בר איסק לא יקפיד ולדעתי יש לדקדק על תירוץ התוספות דמר זוטרא משום הכי לא אכיל שחשד האריס שלא ינכה על חלקו ולפ"ז היה טעם פשוט שלא אכל אח"כ כדי שלא יראה האריס שחשדו במה שלא אכל מעיקרא שלא ינכה על חלקו דמדלא אכל כלל אין ראייה דלמא מטעם אחר אין חפץ לאכול ואם יאכל אחר כך יהיה נודע שחשד להאריס, וזה וודאי אין ראוי לעשות משום כסופא דאריס ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דרב אשי אכל רק משום דמסתמא לא יקפיד ע"כ הקשה שפיר מה טעמא לא אכיל מר דעד עתה לא אכיל שלא היה ברור לו אולי יקפיד אבל השתא הוה ליה לאכול

ועוד אפשר לומר לפי מאי דמשמע מפשטא דברייתא דלקמן (דף כ"ד) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הנהר המוצא בסרטי' ופלטיה גדולה וכו' מדחשיב כל הני בהדדי משמע דכולם שוים, ואי נימא דסבירא ליה דרשא דאשר תאבד ע"כ יש חילוק לענין יאוש שלא מדעת ועיין ש"מ, אמנם מפשטיה דלישנא וודאי משמע דלרשב"א אין חילוק בין אבידה ששטפה נהר או לשאר יאוש ומוכח דלא דריש אשר תאבד לאבידה ששטפה נהר, ויש לומר לדידיה יאוש שלא מדעת הוי יאוש כרבא רק הגמרא מקשה מדאמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק וודאי דסבירא ליה כוותיה ומהכ"ת יפלוג רבא על ר' יוחנן, ולפ"ז לא קשיא אליבא דאמת מברייתא דכיצד אמרו התורם שלא לדעת דיש לומר דאתיא כרשב"א וראיה מירושלמי דסבירא ליה דל"ה תרומה אלא מכאן ולהבא והיינו לדידן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ול"צ לבא להא דתרגמיה רבא אליבא דאביי ויש לומר דאפילו בשליח לא מהני למפרע לדידן ומ"ד הכי נמי מסתברא יש לדחות כמו שכתב הכסף משנה ועיין היטב

דה כג ע"א בגמ' והאיכא נכרים הסוגיא תמוה כמו שכתבו התו' דמהיכי תיתי לתלות בנכרים לקולא כיון דמיירי ברוב ישראל, ולפי עניית דעתי נראה דאפשר לומר הא דסבירא ליה לרבה סימן העשוי לדרוס לא הוי סימן, ולכאורה קשה מהיכא תיתי יתייאשו הבעלים מזה, ונראה להמתיק הענין דהא חזינן דרשב"א ס"ל אפילו ברוב ישראל הוי יאוש, וכתבו התוספות משום אינשי דלא מעלי, ולשיטת הראב"ד הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל, והתוספות והרי"ף והרא"ש פסקו דלא כרשב"א ברוב ישראל עכ"פ חזינן דבענין השבת אבידה החשש גדול אע"ג דלא נחשדו ישראל על גזל ח"ו מ"מ בזה יש הרבה דמורי היתירא ויש לומר הא דסתם אבידה לא הוי יאוש משום דהמוצא ירא אולי יודע הדבר ע"י בלי ביתו ויתפס כגנב שמצא אבידה וכיחש בה שלא הכריזה וע"כ סבירא ליה לרבה בסימן העשוי לדרוס דמצי לאשתמוטי ולומר שהסימן היה נדרס ולא יתפוס כגנב ע"כ הבעלים מתייאשים ואע"ג דהוי חשש קל שהסי' יהיה נדרס מ"מ המוצא יכול להשמט מטעם זה וע"כ מקשה הגמרא והאיכא נכרים ועדיין יכול להשמט ולומר שהסימן נדרס ע"י נכרים ולא יצא מכלל סימן העשוי לדרוס כן נראה לי דאפשר לומר ואינו רחוק לפי עניית דעתי

שם ע"ב חזו דקדחי בי חילפי עיין בהג"א שהוכיח מכאן דאבידה ישינה הוי יאוש ולפי עניית דעתי לא הבנתי ראייתו דהכא מיירי לענין סימן מקום, וע"כ דתלינן דהוי דרך הנוח לזה שפיר יש ראייה מדהניחו הבעלים זמן רב ע"כ דהוי דרך נפילה או דהוי אבידה מדעת דמהכ"ת יניחו זה זמן רב אבל בשאר אבידה דהוי דרך נפילה אין ראייה כלל משם וצריך עיון על הג"א

דף כד ע"א תוספות ד"ה ומודה רשב"א עיין שם שכתבו דמוכח לעיל מגט דאהדרי' לרבה בר חנה דרבנן פליגא עלי' דגט מסתמא לא שבעתו עין והרי"ף והר"מ והרא"ש פסקו כרשב"א, ועיין בלחם משנה ובחי' אנשי שם סביב האלפסי, ולענ"ד היה נראה דאפשר לומר על פי מאי דקשיא לי לכאורה כיון דצורבא מרבנן לא משני בדיבוריה ואומר שיש לו בו טביעת עין למה לא נהדר ליה ואפשר לומר עפ"מ שכתבו התוספות לקמן (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה) דאי סימנים לאו דאורייתא אפילו הכי בעי דוקא דבר שיש בו סימן דלולי זאת אין המוצא חייב להראות, וקשה לפי זה בכלים