חמדת שלמה חלק א קמה

לידיה והא דהוכיח הרי"ף בתשובות דבעי מטא לידיה ממתניתין דמי שמת וקשיא לאביי מהתם, יש לומר דוודאי מצינן לאוקמי מתני' דהתם בשטרי דלאו הקנאה רק דקשיא דהגמרא הו"ל לפרש הכי על כן הוכיח דאליבא דידן אף בשטרי הקנאה בעי מטא לידיה, ועוד יש לומר באנפי אחרינא, והנה לפי מה שכתבתי יש לומר דאף רש"י סובר כשיטת הרי"ף דבעי מטא לידיה, והא דכתב רש"י דבשטר הקנאה לא בעי מטא לידיה היינו לאביי [אך לפי פרש"י בין ילוה בין לא ילוה אפשר לומר דאף לאביי הוצרך לכתוב כן וא"כ מוכח שפיר דלא ס"ל כשיטת הרי"ף ודוק]

(יז) שוב נראה לי ליישב בפשוט מה דקשה לי לעיל (אות א') על מ"ש התוס' דלא חיישינן בגט משום לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואפילו הכי חיישינן בנפל, ולפי מה שכתבתי בשובר דכ"מ דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה קשיא הא דגט יש לומר כיון דתוספ' כתבו לתרץ חשש דשמא יחפה וכיון דזה הוי ממילא חששא רחוקה דזנות לא שכיח כדאי' בגיטין (דף י"ז ע"ב) רק דאפ"ה תקנו זמן אבל לחוש כולי האי לא חיישינן כדאיתא התם להדיא כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי איכא למימר לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה, אבל לענין פסידא דלקוחות דהוא חשש גמור יש לומר שפיר במה דחיישינן בנפל ראוי לחוש לכתחלה כמו שכתבו התוספות בשובר, והנה הרי"ף נראה דסובר ג"כ כשיטת התוספות מדכתב והא דתנן כותבין שטר ללוה ולא חיישינן לקנוניא, והרא"ש הקשה באמת דלא הוה ליה להזכיר קנוניא דדוקא בנפל חיישינן וצריך לומר לפי זה מה מקשה הגמרא לשיטת הרא"ש לכתחילה היכי כתבינן דלמא דוקא בנפל חיישינן וצריך לומר דזה הוא חשש פשוט שמא לא ילוה לו עכשיו שלא יהיה לו מעות וכדומה, וא"כ קשה למה לא הקשה הגמרא בלא זה וצריך לומר כמ"ש דבלא זה הוי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וזה ראייה לפסק הרא"ש דעדיו בחתומיו זכין לו כיון דסתם גמרא הוי סבר הכי בלא תירוץ רב אסי, וע"כ לשיטת הרי"ף דפסק דלא כאביי הוכרח לפרש דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחילה, וע"כ אתיא קושית הגמרא בפשוט לכתחלה היכי כתבינן ולא מוכח דסתמא דגמ' ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו

(יח) עיין בהרא"ש מ"ש עוד על הרי"ף דלא הו"ל להזכיר קנוניא דאי חיישינן לקנוניא אפילו מלוה עמו איכא למיחש וצריך לומר דסבירא ליה להרי"ף דשאני היכא דהמלוה כאן דחזינן שמוסר השטר למלוה בלי שום תנאי, אין לנו לחוש שיש ביניהם איזה קנוניא, כיון דמסירת השטר נעשה כדין, משא"כ היכא דלא חזינן מסירת השטר איכא למיחש שמא בעת מסירת השטר יפרש לו הקנוניא אבל היכא דחזינן מסירת השטר כדין ליכא למיחש למידי, ועיין בבעל המאור לקמן גבי הא דשני אביי שובר בזמנו טורף שהקשה ניחוש לקנוניא, [עיין שם שכתב ולשמא כתב ליתן ולא נתנה כלל לא חיישינן) והרמב"ן תמה באמת עליו כיון דחזינן מסירת השטר לא חיישינן לקנוניא והביא ראייה משחרורי עבדים דאמר תנו נותנין משום דלאביי עבחז"ל מוכח כיון דחזינן מסירת השטר לא חיישינן לקנוניא, ואפשר לומר לשיטת הבעל המאור דסבירא ליה התם שאני כיון דעכ"פ מסירת השיחרור מהני לענין העבד עצמו שיהיה משוחרר דהא הגמרא מקשה רק דלמא זבן נכסי ולא הקשה דלמא מכר העבד עצמו לאחרים וע"כ צ"ל דהיינו טעמא לדלמא מכר העבד עצמו לא חיישינן לפי מה שכתבו התוספות דדוקא בכתובה שלא תהיה צריכה להחזיר רק דמים מועטים מה שמכרה בטה"נ, וע"כ ליכא למיחש התם שמכר העבד ועוד יש טעמים לחלק, ועיין באס"ז שכתב באמת דהוי מצי להקשות דלמא מכר העבד עצמו, אבל לפום סוגית הגמרא דמקשה רק דלמא זבין נכסי י"ל דהתם שפיר כיון דעכ"פ מסירת השטר הוי מסירה וחזינן מעשה מסירת השטר כדת לא חיישינן לקנוניא, משא"כ בשובר דאם מכרה הכתובה אין כאן מסירה כלל דהוי רק חספא בעלמא שפיר יש לומר דלמא מצוה ליתנו רק לקנוניא

ועיין במלחמות להרמב"ן שכתב ורבינו הגדול שאמר לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מניסן זכה דאע"ג דלא מטא שטרא לידיה הוי ליה כמחילה לפי דעתי שכך אמר ז"ל דאע"ג דלא מטא שטרא לידיה אלא השתא והיא מעיקרא אינה פרועה כיון דהשתא מטא לידיה דהא אמר תנו. זכה למפרע דהוי ליה כמוחלת מעכשיו ולזמן שיפרענה וכו' ומשמע לכאורה בכוונת הרמב"ן דאי הוי מפרשינן בהרי"ף כפירוש הרא"ש דלא בעי כלל בשובר מטא לידיה הוי קושית בעל המאור שפיר והוא תמוה לכאורה דאדרבה לשיטת הרא"ש בהרי"ף לא שייך קנוניא כלל דכבר זכה כיון דלא בעי אפילו מטא לידיה, ונ"ל דיש לומר לפי מה שתירץ התומים והנתיבות הקושיא שהקשה הש"ך על הרי"ף משוברין ותירץ התומים נהי דלא בעי מטא לידיה מ"מ אמירה בעי שאמרה ליתן השובר, והנתיבות תירץ דנתינות מעות בעי עיין שם, ולפי תירוץ הנתיבות שפיר יש מקום לקנוניא כיון דאין אנו רואין נתינת המעות והוי מצי לפרש דהבעל המאור היה מפרש בהרי"ף כפירוש הנתיבות וע"כ הקשה שפיר מקנוניא והרמב"ן לא ניחא ליה בהא דאי הוי מחילה אף נתינות מעות אין צריך וע"כ הוצרך לפרש בהרי"ף מה שכתב דהוי מחילה כדי שלא נפרש כפירוש הרא"ש בהרי"ף ודוק, ומזה ראייה גדולה למאי שכתב הגאון בנתיבות בישוב הקושיא משוברין, אבל לתירוץ התומים כיון דא"צ רק שיאמר ליתן (לא אתי שפיר), ועיין תומים שכתב להדיא דאף מחילה מהני לענין שיהיה השובר מועיל למפרע, והנראה מדברי הגאון בעל נתיבות דמחילה לא מהני דלולי זאת אין מקום להשגתו על התומים דהא התומים לא מיירי רק ממחילה, והנראה בטעמו של בעל נתיבות אע"ג דבתנאי אם תתן לי מאתים זוז מהני מחילה דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ואפילו בשאר תנאי יכול לבטל התנאי, וכמ"ש בש"ע אה"ע (סימן ל"ח) וכש"כ בתנאי אם תתן לי מאתים זוז עיי"ש בב"ש, אמנם יש לחלק דבתנאי קדושין אם תתן לי מאתים זוז דתנאי מלתא אחריתא ואין הקדושין עיקרם לנתינות מאתים זוז רק שהיא הקפידה בכך שפיר יש לומר דיכולה לבטל התנאי, משא"כ פרעון הכתובה שהוא דמי שיווי הכתובה א"כ שובר הנכתב לכתחלה מסתמא אדעתיה דפרעון נכתב ומה שמוחלת כעת מלתא אחריתא הוא ולא מהני לקיים השובר למפרע ודוק כי יש פנים לסברא זו וע"כ הקשה הבעל המאור שפיר לשיטה זו ניחוש לקנוניא דדלמא לא קבלה מעות ואע"ג שאומרת עכשיו ליתן מ"מ דלמא לא קבלה מעות ומיושב דברי הרמב"ן מה שהביא דברי הרי"ף כדי לברר דאף לשיטתו עיקרא הוא מטא לידיה וכיון דאמרה ליתן השובר לא שייך קנוניא כיון דחזינן נתינת השובר ואפשר לומר אף לפי שיטת התומים דסבירא ליה מחילה מהני מ"מ בנפל כיון דאיתרע ליה וכיון דלא חזינן נתינת מעות, רק שהיא אומרת ליתן יש לומר דהוי משום קנוניא דכל מה דאיכא למיחש חיישינן כדי שלא לקיים השובר שנפל דאיתרע ליה ומסתמא כבר נתבטל ולא עלתה ע"ד שיקוים השובר והשתא הוא קנוניא, משא"כ במחילה דמהני מכאן ולהבא דלאו לקיום השובר אתי שפיר מהני ולא שייך לחוש לקנוניא [וע"כ ל"ק לעיל במ"ד ש"מ איתא לדשמואל ול"ת לקטני' דאינה מוחלת בלב שלם רק לקנוני' ודוק] ודוק היטב בזה, ועפ"ז מיושב ג"כ דברי הבעה"מ והרמב"ן כמ"ש

אך קושיא השניה תמוה על הבעל המאור מ"ש דאשנויא קמא סמיך דלא חיישינן לשתי כתובות כמו שכתב הרמב"ן, ונראה לי דיש לומר לפי מה שהקשו התוספות והר"ן דלמא הקנתה במעמד ג' דאינו יכול למחול ותירצו התוספות ממ"נ אם לא יהיו עדים יכפור, ואם יהיו עדים לא יועיל השובר דחזינן שהוא שקר כיון שנתרצה במה שמכרה ועל כן לא יועיל השובר, ולפי זה יש לומר דה"פ אביי אמר לשתי כתובות לא חיישינן ועל כן שפיר יש לומר בשטר כתובה יוצא מתחת ידה כי מצד הסברא לא חיישינן לשתי כתובות ועוד אפילו תימא דמצד הסברא הוי לן לחוש לשתי כתובות וע"כ סבירא לי' לומר ש"מ איתא לדשמואל הרי שובר בזמנו טורף וכיון שטורף בזמנו דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אמרינן אף א"נ איתא לדשמואל מוכח דלא חיישינן לשתי כתובות, דאל"כ קשה דלמא מכרה במעמד ג', ולא שייך תירוץ התוספות דלא יועיל לו השובר, דשפיר יהיה מועיל אע"ג שהיה במעמד ג' כיון דהשובר נכתב קודם ועדיו בחתומיו זכין לו, א"כ יש לומר דבשעת מכירה עדיין לא היה השובר בידו, וע"כ לא עיכב המכירה ואח"כ מסרה לו השובר וממילא לא מהני המכירה במעמד ג' שמכרה קודם מסירת השובר כיון דהשובר זכה לבעל משעת כתיבה, וע"כ אף א"נ איתא לדשמואל מוכח גם כן דלשתי כתובות לא חיישינן, ועל כן כתב הבעל המאור שפיר דאתי' קמא סמוך דהיינו מחמת דשובר בזמנו טורף מוכח דלא חיישינן לשתי כתובות ודוק היטב כי נראה לי בעז"ה נכון בישוב דברי הבעה"מ התמוהים, ולפי עניית דעתי לשון הגמרא מסייע לדברי הבעה"מ, דמה דאמר ואביי לשתי כתובות לא חיישינן נראה דזה הוא לישנא סתמא דתלמודא ליישב דלא חיישינן לשתי כתובות וממילא מה דסיים ועוד שובר בזמנו טורף הוא ג"כ לישנא דסתמא דתלמודא וקשה למה לא שני אביי הכי, ולמ"ש אתי שפיר דזה הוא רק הוכחה דל"ח לשתי כתובות דליכא למימר דחיישינן רק איתא לדשמואל כמ"ש רבא דלמא מכרה במעמד ג' ולא שייך תירוץ התוספות וכמו שכתבתי לעיל אבל לתירוץ קושית הגמרא וליחוש לא מצי אביי לומר שובר בזמנו טורף דקשיא קושית בעל המאור ודוק היטב

(יט) והנה בפירוש דברי הרי"ף הנ"ל שכ' בשובר דמחילה היה נראה