חמדת שלמה חלק א קמד

הנתינה וגם העדים אינם רשאין לכתוב בלא זה ע"כ אמדינן דעתו שמסתמא הוא מרוצה בכך שיזכו לו העדים וכיון שכן יש לומר שפיר דהיכא שמכר אחר כך השדה לאחר על זה אין לנו ראייה שהיה כוונתו אפילו אם ימכור לאחר אפילו הכי אם ימסור השטר אח"כ להראשון שיזכו לו העדים על זה אין לנו ראייה שהיה כוונתו כך ואדרבה מהכ"ת נימא כך כיון דלא פירש כלום וכיון שתיכף לא היה כוונתו רק כשלא ימכור לא שייך לומר היאך יכול לבטל התנאי הא תיכף היה דעתו לכך כשיבטל התנאי יבטל הזיכוי ועד"ז לא היה רצונו כלל שיזכו העדים

ועפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך דהא כבר כתבתי לעיל (אות י') בשם המל"מ דהיכא שכותב מתחילה לשם אמנה לא שייך לומר עבז"ל, ונהי דקשיא לי עליו דהיכא דבעי מטא לידיה ליכא לאפלוגי בין אמנה או לא מ"מ הוכחתי מדברי רש"י דהיכא דלא בעי מטא לידיה ודאי אינם זוכים העדים אם אמר להדיא שכותב לשם אמנה, והדבר מוכרע מצד עצמותו דהיאך יכולים העדים לזכות בע"כ, ולפי זה י"ל דבשוברין חיישינן דלמא אמר להדיא שכותב לשם אמנה רק לפ"ז קשה גם לקמן במצא שובר מה תירץ אביי ניחוש דלמא כתב לשם אמנה, אמנם לפי מה שכתבתי לעיל אתי שפיר, דהא אביי לא סבירא ליה דאקרי וכתוב, וא"כ אם אמר שלא יזכו העדים היאך רשאין העדים לכתוב וצריך לומר דפירש להדיא שאם ישלם לה אחר כך יזכו העדים למפרע לא מבעיא לסברת המל"מ דהיכא דפירש להדיא לשם אמנה לא אמרינן עבחז"ל ולפי מה שכתבתי לעיל דהתוספות אזלי בשיטת המל"מ, א"כ פשיטא דצריך לומר להדיא שיזכו אח"כ למפרע ואפילו לפמש"ל (אות י') דיש לומר דלא כסברת המל"מ הואיל דכל זיכוי העדים הוא ע"י מטא לידיה א"כ אין חילוק אם אמר לשם אמנה או לא, אעפ"כ בשובר יש לומר כיון דמסתמא לא בעי מטא לידיה והוא אומר שאינו רוצה שיזכו לו מיד ע"כ צריך לפרש שאם ישלם אח"כ יזכה למפרע, כמו שכתב רש"י לענין מסירה להמלוה דצריך לפרש להדיא כמ"ש לעיל, וא"כ כיון דצריך לפרש להדיא שאם ימסרנו אח"כ יזכו למפרע א"כ הוי תנאי ממש ע"כ אינו יכול לבטל התנאי אף אם מכר אח"כ לאחר דסוף סוף כשמטא לידו נתקיים התנאי ולא דמי ללא פירש להדיא רק שדנין על כוונתו דהתם דנין תיכף דכוונתו היה ג"כ לבטל התנאי ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה אבל היכא דפירש להדיא היאך יכול אח"כ לבטל התנאי, וא"כ תו ליכא למיחש כשמטא לידו אחר כך אף דמכרה בנתיים דהיכא דפירש להדיא שיזכה אחר כך למפרע תו לא מהני ביטול זיכוי, וזה לא ניתן להאמר דליחוש דלמא אמרה בהדיא שיהיה בידה לבטל זיכוי העדים דאטו בשופטני עסקינן ולמה לה לומר כך הלא בידה שלא למסרה, והנה אף בלא סברת המל"מ הנ"ל י"ל דהיכא שאמרה להדיא שלא יזכו לו תיכף צריכה לומר להדיא שיזכו אח"כ למפרע כדי שאם תמכור אח"כ תהני למפרע ולולי זאת אין רשאין לכתוב מחשש שמא תמכור אח"כ, ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן על הרי"ף דהיאך קתני בזמן שאין האשה מודה הא לא בעי מטא לידיה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דיש לומר בזמן שאין האשה מודה היינו שאמרה להדיא לעדים שלא יזכו רק דאפילו הכי מהני מטא לידיה רק דהרי"ף הוכיח דבמחילה לא בעי מטא לידיה, דאם לא כן קשיא דלמא לא פירש התנאי ואז לא מהני מטא לידיה כמשל"ל (אות י'), וזה נראה לפי עניית דעתי ברור ונכון בישוב הרי"ף ז"ל

והנה לפמ"ש כאן מוכח דבשובר אין רשאין לכתוב לכתחלה, ולא כמש"ל (אות ב') דיש לומר דלא חיישינן לכתחלה לרמאות ולפ"ז קשיא קושית התוספות דהוי מצי להקשות ממתניתין דכותבין שובר, אמנם זה יש לומר בכמה אנפין חדא דיש לומר דאפילו הכי לא הוי מצי להקשות דהוה מצי למימר דלא חיישינן לערמה לכתחילה, ועוד יש לומר דלפמ"ש דהיכא דפירש מהני מטא לידיה אף במכר וא"כ י"ל דהקנאה הוי כמו פירש, ולפ"ז יש לומר אליבא דהרי"ף כמו שכתבו התוספות דממתניתין לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר בשטרי הקנאה ותו ליכא למיחש אף לשיטת הרי"ף דבהקנאה בעי מטא לידיה מ"מ מותר לכתוב כיון דאף במכר מהני מטא לידיה בהקנאה דהוי כמו פירש, ואין להקשות א"כ מאי מקשה מהברייתא דלמא מיירי נמי בהקנאה ולא שייך תירוץ התוספות דקשיא סיפא, דהא לשיטת הרי"ף דבעי מטא לידיה אתי שפיר ואי דהוי מחילה יש לומר דחיישינן שאמרה להדיא שלא יזכו העדים מיד י"ל דדחיקא לאוקמי ברייתא בשטרי הקנאה דא"כ הוה ליה לאפלוגי בכך ולא דמי למתני' דהתם דלא אתי לאשמעינן רק דלא חיישינן למחזי כשיקרא, אמנם עדיין מוכח דלא חיישינן לרמאות לכתחלה מדקתני התם כותבין שטר למוכר כקושית הש"ך לאביי [ועיין לקמן תוספות ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בסוף דבריהם דהיכא דיש לו על מי לחזור לא חיישינן לקנוניא עיין שם ולפי זה לא קשה הקושיא משטרי מכר דהתם יהיה מחויב לשלם שמכר דבר שאינו שלו] אמנם י"ל ע"פ קושית המהרש"ל שכתבתי לעיל (אות ג') דאיכא למיחש שחייבת לאחרים ואפילו הכי ממתניתין לא הוי מצי להקשות דהו"מ לאוקמי בשטרי הקנאה וברייתא דחיקא ליה לאוקמי הכי כמ"ש דהו"ל לאפלוגי בכך, ולפי זה צריך לומר דמשום הכי לא חיישינן שאמרה להדיא שלא יזכו העדים תיכף משום דבכעין זה לא אמרינן בשובר כלל עבז"ל על פי שיטת המל"מ וכמו שכתבתי לעיל דיש לומר בזה אף לשיטת רש"י לא אמרינן עבחז"ל, אך מ"ש לעיל דיש לומר דצריך לפרש להדיא משום חשש מכירה ליתא כיון דמוכח לכתחלה ל"ח לערמה ודוק ועיין היטב

והנה לפי זה הוי מצי לפרש דאף רש"י סובר כשיטת הרי"ף, והא דפירש באביי דבעי מטא לידיה היינו משום דהכא ע"כ חיישינן שאמר להדיא שלא יזכו העדים מיד מדקתני בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר ובזה שפיר בעי ומהני מטא לידיה כמ"ש בשיטת הרי"ף, אמנם מפשטן של דברי רש"י משמע דבעי בכל ענין מטא לידיה, אך לפי מ"ש לעיל (אות ט') דמוכח לרש"י דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם מדלא קאמר דקשיא לאביי מתניתין דנמלך, א"כ תו ליכא לפרש כמ"ש אליבא דהרי"ף דא"כ עדיין קשה ליחוש דלמא אמר יהא בידכם ומהעדים נפל ולא מהני מטא לידיה כיון דלא אמרינן להדיא שיזכו למפרע ואפילו הכי היו רשאין לכתוב כיון דהשובר היה נשאר תחת יד העדים ואם יבא היום ימסרו להבעל ע"כ הוכיח רש"י דאף בשובר בעי ומהני מטא לידיה, אך כל זה לרש"י דסבירא ליה דבהקנאה לא בעינן מטא לידיה מוכח דחיישינן שאמר לעדים יהא בידכם מכח קושיא דלעיל דהוי ליה לומר דקשיא לאביי מתניתין דנמלך אבל לשיטת הרי"ף דאף בהקנאה בעי מטא לידיה לא קשה כלל דלא מצי להוכיח ממתניתין דנמלך דיש לומר דלמא בשטרי הקנאה, ואפ"ה לא יחזיר דבעי מטא לידיה ולא צריכין לבא לחשש שמא אמר יהא בידכם, ואפשר דהרי"ף סובר דאפילו אמר יהא בידכם אין רשאין לכתוב וכמו שכתבתי לעיל (אות ט') דאפשר לומר דתלי בפי' הה"מ והרמב"ן בפירוש אין כותבין שטר למלוה ודוק [ועיין תומים שהביא בשם הריטב"א דלא חיישינן שנפל מהעדים ואני לא עיינתי עדיין הבריטב"א]

(טז) אך הא גופיה תמוה בשיטת הרי"ף דבשטר הקנאה בעי מטא לידיה דקשיא לשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה כו' א"כ היאך אפשר לומר דסבירא ליה כאביי, וגם דמשמע להדיא דמיירי באין הלה מודה כמו דאיתא בסוף הסוגיא, וא"כ היאך קאמר הא שיעבד נפשיה הא בעי מטא לידיה וכמו שהאריכו המפרשים בקושיא זו. ולענ"ד היה נראה דיש לומר כך דלכאורה נראה לי ראייה לדברי הרי"ף מפשטא דמתניתין דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דמיירי לרב אסי בשטרי הקנאה ואי נימא דלא בעי מטא לידיה א"כ היאך שייך לומר אע"פ שאין מלוה עמו כיון דלא בעי מטא לידיה וזוכין העדים תיכף להמלוה א"כ הוי ליה מלוה עמו, וכעין זה כתב הש"ך בשם הר"ן דמשום הכי לא שייך לאוקמי באמר לעדים בפי' שיזכו עבור המלוה, ואין לומר דהא גופיה קמ"ל דזוכה תיכף המלוה חדא דהא זה לא מוכח דלמא באמת בעי מטא לידיה, וע"כ דהוי סברא פשוטה וא"כ היאך שייך לומר אע"פ שאין מלוה עמו, ועוד דא"כ אין זה ענין לכותבין וכו' אע"פ שאין מלוה עמו רק הא גופיה הוי ליה לאשמעינן דזוכה מיד והוה ליה מלוה עמו וזה נראה לענ"ד ראיה גדולה דבעי מטא לידיה, אך זה לדידן דקי"ל דלא אמרינן עבחז"ל כמ"ש הרי"ף ז"ל א"כ מוכח שפיר, אבל לאביי דסבירא ליה עבז"ל ומתניתין מיירי בשטרי דלאו הקנאה א"כ יש לומר דבשטרי הקנאה לא בעי מטא לידיה ומתניתין דקתני אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו הקנאה, ומצד הסברא יש לומר ג"כ דתליא בהא דלאביי דס"ל אף בלא קנין עדיו בחתומיו זכין לו וכל מלתא יתירתא לטפויי אתא שיזכו לו מיד דאי כוונתו דבעי מטא לידיה למה לו הקנין הא בלא זה יזכו לו העדים למפרע, אבל לרב אסי דלא אמר עדיו בחתומיו זכין לו אין ראייה דכוונתו שיזכו לו מיד כיון דבלא הקנין לא היו זוכין לו כלל ועל כן הוצרך הקנין שיזכו לו למפרע כשיגיע לידו, ולפ"ז לק"מ על הרי"ף קושיא הנ"ל דשפיר מצי שמואל סבר כאביי ומשום הכי נקט שטר הקנאה דאי סבר כאביי יש לומר דמיירי בשאין הלוה מודה ואפילו הכי יחזיר דלאביי לא בעי בשטרי הקנאה מטא לידיה, אבל אי אמרינן דסבר כרב אסי צריך לומר דמיירי כשחייב מודה, ואפשר דמשום זה דחיק הגמרא לומר דסבר כאביי אף דהרי"ף פסק כרב אסי משום דמשמע פשטא דלישנא דמיירי באין הלה מודה, ומוכח דלא בעי מטא לידיה והיינו כאביי דלרב אסי אף בשטר הקנאה בעי מטא