חמדת שלמה חלק א קמ

לא' ומטלטלין לא' מהני אבל למאי דמסיק מושכר למעשר או יד עניים שפיר מצינן למימר כתירוץ דר"פ משום חצר ומוכח דבד"א מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו כתירוץ ר"פ, ואין משם ראייה לדחות תירוץ של ר"פ, ולפ"ז מוכח לכאורה מספיקו של הטור אם חצירו של השליח מהני דס"ל חצר משום יד אתרבאי

דף יב ע"ב תוספות ד"ה במגביה מציאה עם מלאכתו, וא"ת הא דתני בפרק קמא דקדושין אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטילה לרבה היכא מתוקמא לרבא דבמגביה מציאה עם מלאכתה ליכא שכר בטילה, ותירצו התוספות דהתם ע"כ איירי בעבד נוקב מרגליות, ולענ"ד נראה דנ"מ בפשוט דודאי מי שמגביה מציאה אפילו מגביה עם מלאכתו צריך לבטל אחר ההגבהה קצת לטומנו כראוי ולשומרו. ואלו היה ביטול בשעת מלאכה סבירא ליה לרבא דהכל לבעל הבית דהוי מלאכת בעל הבית וע"כ צ"ל במגביה עם מלאכתו אבל לאחר שהגביה עם מלאכתו וזכה בו, הביטול שהוא אחר כך מחמת ההטמנה והשמירה, בזה אינו זוכה הבעה"ב בהמציאה רק צריכים ליתן שכר בטילה לבעל הבית ואתי שפיר כן נראה לי נכון לדינא ודוק: סוגיא דמצא שטר חוב עד סוף

הפרק

(א) שם מתני' מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים וכו' יש להבין במתני' דנקט דוקא שטר חוב ולא שטרי מכר או סתם שטרות בשלמא לאביי ולשמואל ניחא דלאביי טעמא משום פרעון וזה לא שייך בשטרי מכר וע"כ י"ל דשטרי מכר יחזיר אף אם יש בהן אחריות נכסים, ולפמ"ש הרא"ש בשיטת הרי"ף דבשטרי מכר אם מכר אח"כ לאחר לא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו והקשה הש"ך ממתניתין דקתני כותבין שטר למוכר וכו' וצריך ליישב ולומר דלא חיישינן לכתחילה לרמאות כזה שיכתוב שטר מכר לאחד ואח"כ ימכרנו לשני וימסור השטר לראשון ואף דבנפל חיישינן אף לזה כדמוכח מקושיית הגמרא לקמן (י"ט ע"ב) בשובר וליחוש דלמא זבנה כתובתה וכו' היינו כיון דאיתרע בנפילה חיישינן טפי וכן כתב הרא"ש להדיא דבנפל חיישינן לקנוניא ולכתחלה לא חיישינן וע"כ הקשה על הרי"ף שלא היה לו להזכיר קנוניא, (וצ"ל דהרי"ף לא כתב כן רק לרווחא דמלתא] ומתוספות גופיה מוכח ג"כ דיש לחלק בין נפל מלענין לכתוב לכתחילה ממ"ש לקמן בסוגיא דמצא גיטי נשים דמשום הכי כותבין לכתחילה משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואפילו הכי מקשה הגמרא וליחוש שמא כתב ליתן בניסן, אמנם מתוספות (דף י"ט ע"ב) ד"ה מצא מוכח לכאורה דלא סבירא ליה לחלק עיי"ש על קושייתם שהקשו אמאי לא מקשה ממתני' והוכיחו דמאי דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה ולכאורה דברי תוספות סתרי אהדדי

אמנם יש לומר דלעולם סבירא להו לתוספות דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחילה והא דכתבו בגט לחלק היינו דבנפל לא שייך לומר לא מקדים אינש וכו' דיש לומר באמת היה רוצה ליתן תיכף רק הואיל ונפל ממנו ולא היה בידו ע"כ לא היה יכול ליתן הגט ולעולם דסבירא להו לתוספות דכל מה דחיישינן בנפל חיישינן לכתחלה רק דלפי זה קשה על ראייתם שם שכתבו דמוכח מקושיית הגמרא דמקשה לכתחילה היכי כתבינן וסבירא להו לתוספות דקושיית הגמ' הואיל דחיישינן בנפל ה"ה לכתחילה הוה ליה למיחש שמא כתב ליתן בניסן, ולפי מה שכתבתי בשיטת התוספות קשה מנא ליה להגמרא להקשות דלמא אף בנפל לא הוי חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן דמסתמא ימסרנו תיכף רק דמחמת נפילה לא היה יכול למסרו תיכף ע"כ נשתהה ולעולם לכתחלה לא חיישינן דמסתמא ימסרנו תיכף, ובשלמא לשיטת רש"י שפירש שכבר לוה ממנו ומן המלוה נפל מחמת שלא היה כשר לא נזהר לשמרו הקשה הגמרא שפיר כיון דמחמת ריעותא דנפילה חיישינן שנשתהה המסירה קודם הנפילה אף שלא הית' הנפילה סיבת ההאחרה מוכח דמחמת ריעותא דנפילה חיישינן ה"ה לכתחלה הוה ליה למיחש, אבל לפירוש התוספות דעתה רוצה ללות בו קשה שפיר דלמא לא חיישינן כאן רק דמחמת הנפילה נתאחר הדבר וזה היה נראה לי ראייה גדולה לפירוש רש"י, אמנם לפמ"ש הרא"ש להדיא לחלק ולפי מה דמוכח מתוספות גבי גט קשה באמת לכאורה מנ"ל להגמרא להקשות לכתחלה היכי כתבינן מנ"ל לדמות לכתחילה לריעותא דנפילה כיון דאליבא דאמת חיישינן בנפל יותר [וי"ל דתוספות סבירא להו גם כן לסברא פשוטה דיש לחוש לנתאחר הנתינה רק דלא חיישינן שהלוה ימסרנו אחר כך, אבל השתא דחיישינן בנפל מקשה הגמרא שפיר לכתחלה היכי כתבינן דכל מה דאיכא. למיחש בנפל הוה ליה למיחש לכתחילה ולא קשיא דלמא בעלמא לא חיישינן כלל לנתאחר רק הכא הנפילה היתה סיבה לזה כדלקמן בגט דהכא סבירא להו לתוספות לסברא פשוטה דאיכא למיחש שנתאחר הנתינה כן נראה לי ליישב דברי תוספות, אך אעפ"כ קשה מנ"ל להגמרא להקשות בפשיטות דלמא כולי האי לא חיישינן]

(ב) והיה נראה לפי עניית דעתי לפרש דהיה להגמ' סברא פשוטה דאיכא למיחש לשמא כ' ליתן בניסן לכתחלה דאיכא למיחש שימשוך הדבר ממילא ובלא שום רמאות יכול לבא לידי פסידא דלקוחות דלאו כ"ע דינא גמירי ואפילו העדים אינם נפסלים בכך, והא דמקשה הגמרא הקושיא הכא לכתחלה היכי כתבינן דמזה הוכיחו התוספות דקושיית הגמרא דוקא הואיל דחייש בנפל ה"ה לכתחילה הוה ליה למיחש, יש לומר לשיטת הרי"ף והרא"ש הא דתלי הגמרא הקושיא הכא היינו דבלא סוגיא זו היה באמת מוכח דעדי' בחתומין זכין לו וממילא ליכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן וכו' אבל השתא דבע"כ מוכח דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הקשה הגמ' לכתחילה היכי כתבינן ולעולם דאין זה ראייה דמאי דחיישינן בנפל חיישינן גם כן לכתחילה רק לשמא כתב ליתן בניסן וכו' חיישינן מסברא חיצונה דבלא שום רמאות יכול לבא לידי זה

ולפ"ז מיושב קושיית התוספות בשובר למה לא מקשה הגמרא ממתניתין דכותבין שובר ותירוצם ליתא לשיטת הרי"ף, חדא דסבירא ליה אף בהקנאה בעי מטי לידיה ועוד לשיטת הרא"ש דסבירא ליה דבשובר לא בעינן מטי לידיה ע"כ לאביי דמשני עדיו בחתומיו זכין לו הא דקתני אין האשה מודה שאומרת מזויף וא"כ הדרי קושיית התוספות לדוכתיה וליכא למימר כתירוצם דמתני' הו"מ למימר בשטר הקנאה א"כ אף מברייתא לא קשה מידי, אמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר דבשובר לא חיישינן לכתחילה שתעשה רמאות כזה למכור לאחר ואח"כ תמסור השובר לבעל להפסיד בידים להלקוחות דכיון דיודעת שכבר מכרה הכתובה א"כ הוי מסירות השובר רמאות גדול ע"כ לא חיישינן לכתחילה רק בנפל דאיתרע חיישינן הכל אבל בשטר חוב הקשה הגמרא שפיר דיש לומר דלא היה כוונתו לשום רמאות, וזה וודאי מצד הסברא איכא למיחש וע"כ רצה הגמ' להוכיח דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו

(ג) ולפ"ז יש להוכיח כתירוץ הש"ך על הקושיא שמקשים שם ליחוש שמא חייבת לאחרים ולא יכלה למחול, ותירץ הש"ך דל"ח להלואה דמי ילוה לאשה על הספק, אבל המהרש"ל הקשה כן ורצה להוכיח מזה דאף שעבודא דר' נתן יכולה למחול ע"ש ש"ך (סי' פ"ו) ולפי מה שכתבתי מוכח כתירוץ הש"ך דאי נימא כהוכחת מהרש"ל עדיין יקשה על המקשן דהוה ליה לאקשויי ממתניתין דלמא חייבת לאחרים, ועל זה לא שייך התירוץ הנ"ל דהתם לא הוי רמאות דלמא דעתה היא לפרוע הבעל חוב ממקום אחר ואפילו הכי יבא לידי פסידא, ולתירוץ הש"ך אתי שפיר ודוק

(ד) והנה לפמ"ש בדעת הרי"ף נראה מוכרח לאביי דבשטרי מכר לא יחזיר כיון דלכתחילה כתבינן אפילו בשטרי דלאו הקנאה משום הכי לא יחזיר דבנפל כיון דאיתרע חיישינן שמא מכרה לאחר בין הכתיבה למסירה וליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו לדעת הרי"ף ע"פ שיטת הרא"ש ואפילו הכי לא מצי למיתני במתניתין שטרי מכר דלענין חששא זו אין חילוק בין יש בהם אחריות לאין בהם אחריות, וכן לשמואל דמוקי לה באין חייב מודה א"כ בשטרי מכר אין חילוק אף לר' מאיר בין יש בהן אחריות לאין בהם אחריות כיון דאיכא למיחש לזיוף, אך לרב אסי יש לראות לכאורה לפי מה דמשמע בהו"א דלא אסיק אדעתיה חששא דקנוניא והוי סובר בפשיטות דאי חייב מודה אפילו יש בהן אחריות נכסים יחזיר וא"כ הוה מצי למיתני פלוגתייהו אף בשטרי מכר דביש בהן אחריות לא יחזיר דאיכא חששא שמא כתב ליתן בניסן (וזה לא מחשיב קנוניא דאין כוונתו להפסיד הלקוחות] ובאין בהן אחריות יחזיר כיון דלא חיישינן לקנוניא, והנה היה אפשר לומר דאכתי איכא למיחש להפסד המלוים שלוו להמוכר בין ניסן לתשרי שלא יוכלו לגבות מהלוקח שלא באחריות שיאמר שכבר קנה מניסן קודם להלואה [ונראה דמשום האי טעמא פסקינן (בסימן רל"ח) דאין כותבין שטרי מכר רק בשטרי אקנייתא דאי משום שמא מכר לאחר בנתיים לפי מה שכתבתי לעיל הא זה הוי רמאות ולא חיישינן ליה ות"ל מצאתי ראיה לדברי בהר"ן (פ"ב דכתובות) גבי שטר אמנה]

(ה) אמנם יש לראות בזה לפי מה דמקשין העולם דאף באין בהם אחריות נכסים למה יחזיר לרב אסי הא איכא למיחש שיפסיד למלוה בשטר מאוחר לשיטת הסוברים דמלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר [ואפשר לומר כיון דזה תלי אי אמרינן שעבודא דאורייתא או לא ע"כ י"ל דר"א סובר של"ד] והיה נראה לי ליישב קושיא זו