חמדת שלמה חלק א יג

מתנה מ"מ אין שם ממון עליו לקדש בו ולקנות בו. אבל בתרומה דלא בעי רק נתינה ואפי' פחות משו"פ מקרי נתינה ע"כ יצא שפיר. אך אם נאמר כן הדרא קושי' התוס' לדוכתי' כיון דלא חזר מהמתנה ליבעי תנאי כפול. ע"כ הכריח הגמ' ואי קסבר ל"ש מתנה דמש"ה לא בעינן תנאי כפול דהוי חזרה אפי' תרומה נמי לא. ותי' התוס' שפיר דבאתרוג ל"ב תנאי כפול. ונ"ל להסביר סברת התוס' דס' הב"ש דוחק לכאורה, דאם יש לו אתרוג אחר מאי איכא למימר. ע"כ נ"ל דהיינו טעמא דבשלמא בגט ומתנה כיון דבע"כ נחית להנתינה כיון דכוונתו לגרשה או לקדשה וזה אי אפשר בלא נתינה. וכיון דנחית לנתינה צריך תנאי כפול, אבל באתרוג כיון דעיקר כוונתו לא הוי רק שיצא חבירו מצות אתרוג ואם היה לו אתרוג בפ"ע, לא היה צריך להנתינה שלו, א"כ לא נחית להנתינה רק כדי שיצא חבירו י"ח מש"ה ל"ב תנאי כפול כיון דלדבר הזה אין הכרח להנתינה, ואין להקשות אליבא דאמת דמסיק הגמ' בכולהו קני הדרא קושי' התוס' לדוכתי' כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ליבעי תנאי כפול, די"ל כיון דמסיק הגמ' דזו המימרא ליתא וכיון דהוא מימרא אחריתא י"ל באמת דמיירי בכפלי' לתנאו וכס' הב"ח ודוק היטב בכל זה. עיין בחי' גיטין מ"ש שם בעז"ה ליישב דברי הב"ש

דף ז' ע"א אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. יש להסתפק אם הפי' הוא דהוי כאלו שהיא מתחייבת להחזיר לו מה שנתן לפלוני ובשביל זה שאינה מחזיר לו תהיה מקודשת. וע"כ הוי כמו ערב ממש. או דנימא שמעולם אינה מתחייבת. רק בשביל ההנאה שעשה רצונה מתקדשת עצמה, ונ"מ אם נמצאו הקדושין בטילין שאינה בר תפיסת קדושין. ולטעם הא' חייבת לשלם מצד הערבות. ולטעם הב' מעולם לא היתה ערב רק שבההוא הנאה נתקדשה לו. ואם הקדושין בטילין אין חיוב עלי', ונ"ל דמדברי הריטב"א משמע כפי' בתרא שמעולם לא נעשתה ערב רק בשביל הנאה שעשה רצונה, עיי"ש שכ' דהנאה זו שנתן מנה ע"פ דבורה שוי' לה פרוטה, משמע דלאו משום חיוב ערבות היא מתקדשת, ונ"מ עוד אם אמרה תן פרוטה לפלוני ואקדש אני לך. י"ל דאינה מקודשת דהנאת נתינת פרוטה ע"פ דבורה י"ל דאינו שוה לה פרוטה כיון דכל הנתינה לא הוי רק פרוטה. משא"כ אלו הוי אמרינן שיש עלי' חיוב פרוטה לשלם רק במה שתתקדש נפטרה מן הפרוטה. מקודשת אפילו באמרה תן פרוטה לפלוני, וכן מוכח מהר"מ שמקודשת בההיא הנאה שנתן לפלוני עבורה. וכ"מ מצריכותא דלקמן דאי אשמעינן בקידושין הו"א דאתתא בכ"ד ניחא לה, ואי נימא דהוי ערב ממש למה לא תהני בממון דהא נפטרה מחיוב ערבות. ובפרט לגי' הכ"מ אליבא דהר"מ דההיא וכן בממון לא קאי רק אהאי דערב. אבל אי אמרינן דמעולם לא נתערבה רק דהגמ' מדמי דכי היכי דמשתעבד בשביל הנאה זו ה"נ מתקדשת בהנאה שעשה רצונה שפיר י"ל דלא מהני רק בקידושין משום דאתתא בכ"ד ניחא לה, כיון דמעולם לא נשתעבדה ואין לה רק הנאה שעשה רצונה י"ל דל"מ במכר. ולפ"ז בנתבטלו הקידושין י"ל דא"צ לשלם, וגם יש לדון אם כל הנתינה ל"ה רק פרוטה האיך הדין וצ"ע. ועיין בר"ן שכ' שהר"מ השמיט דין עבד כנעני גבי מכירה. ונדחק לומר דהר"מ ס"ל דדוקא גבי קידושין אמרינן דאשה ילפינן גז"ש לה לה מע"כ עיי"ש, גם בש"ע הובא דין זה לספק גבי מכירה. ועיין פ"י שתמה ע"ד דע"כ לר' מאיר הוי סברא חיצונה. ודבריו דחוקים קצת. ואני הוספתי לשיטת הר"ן בנדרים דאף לר"מ באומר מה שתרצי עשי אין לרבו רשות בו וא"כ מוכח בפשיטות דלר"מ הוי ס' חיצונה. דהא מצי לאוקמא ע"י עצמו אם נתן לו ע"ז האופן מה שתרצי עשי. [ועיין לקמן (דף כ"ג ע"ב) בר"ן בסוגי' דיד עבד כיד רבו] ולכאורה הייתי רוצה לומר די"ל דוקא בע"כ מסתבר שאין הכסף צריך להיות משל העבד הואיל ויוצא בע"כ ומש"ה יוצא בכסף ע"י אחרים הואיל וקבלת רבו גרמה לו כדאיתא התם. ע"כ אין צריך להיות הכסף משל העבד כיון דהוא אין רוצה לקנות ואפ"ה יצא, משא"כ בשאר קנינים שצריך להיות דעת הקונה. ואין הקנין מצד המקנה לבד שפיר מצי למימר דבעי דוקא משל הקונה. ולפ"ז הוי א"ש דדוקא בקידושי אשה אמרינן כן. אע"ג דצריך דעת הקונה ולא דמי לע"כ. אפ"ה ילפינן מגז"ש דלה לה. משא"כ בשארי קנינים

אמנם עכ"ז הדבר תמוה דג"ש דלה לה מיירי מיציאה ולא מקנין. והלא אינה יוצאת בכסף וכמ"ש הפ"י. ויותר תמוה לי שלענין חליפין כתב הר"מ דא"צ להיות הסודר משל הקונה רק אפילו משל אחר. וא"י מקום מוצא לדין זה רק מדין ע"כ. וא"כ מוכח דאף לענין שאר קנינים ילפינן מדין ע"כ וע"כ תמוה יותר למה השמיט גבי מכירה וצע"ג. והנ"ל בזה לפמ"ש הר"מ באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם שצריך שיאמר אותו פלוני התקדשי בהנאת קבלת המתנה שקבלתי ברצונך, והרשב"א בחי' דקדק עליו וכתב שא"י למה צריך שיאמר כך. והי' נ"ל בזה די"ל דנהי דילפינן מדין ע"כ. מ"מ י"ל דמש"ה מהני אפי' אם המעות הוא משל אחר כיון דהאחר נותן להרב כדי שישחרר העבד מסתמא הוא מסולק לתועלת העבד (ואף שהעבד אין רוצה בכך דהא מיירי התם בע"כ, מ"מ הנותן מכוון לטובת העבד להכניסו בקדושת ישראל. רק דעבדא בהפקירא ניחא לי' וא"ר בכך אבל לעולם הוא טובת העבד] וע"כ כיון דהנאה שבאה להרב הוא מחמת העבד דהא הנותן לא נתן רק מחמת העבד. דאין לומר שנתן לו רק מחמת הרב. דא"כ למה נתן לו דוקא כדי שישחרר העבד. ולפ"ז לא מצינן למילף מזה רק דומי' דשם דהיינו באומר לה הילך מנה והתקדשי לפלוני. דג"כ בא לה ההנאה מחמת אותו פלוני. דהא ע"כ הנותן לא נתן רק משום אהבת הפלוני. דאלו הי' רוצה ליתן לה הי' לו ליתן לה בלא אמירה התקדשי לפלוני. משא"כ באמרה לו תן מנה לפלוני ואתקדש. י"ל דהנותן לא נתן משום אהבת הפלוני רק משום אהבתה ולעשות רצונה. וע"כ ל"ה מצינן למילף מדין ע"כ, וע"כ צ"ל כיון דעכ"פ נגמר הנאתה שעשה רצונה ע"י קבלת הפלוני ס"ל לרבא דיש לדמותו לדין ע"כ, והנה וודאי הנאה זו לא שוה כ"כ כמו באומר הילך מנה והתקדשי לפלוני. ע"כ הוסיף הר"מ שצ"ל להדיא שתהי' מקודשת בהנאה שקבל המתנה מרצונה. שעי"ז נגמר הנאת נתינת אותו פלוני והוי כאלו ההנאה בא לה ע"י המקדש. והנה צ"ל טעמא מאי כיון דעיקר תלוי בהמקנה מחמת שיש לו הנאה מקונה. מה לי אם בא לו מכח הקונה או לא. דאין לומר דהקנין צריך לגמור ע"י עשיית הקונה ג"כ. ועיין בס' מקור חיים להגאב"ד דק"ק ליסא דבשביל זה רצה להשיג על נ"ב שכתב דבחמץ מהני קנין כסף לחוד דמסתמא גמר ומקני, וכ' הוא כיון דל"ה קנין מצד הקונה י"ל דלא מהני, ואני השבתי להגאון שיחי' דמוכח מדאבעי' לקמן במטלטלין אג"ק קרקע לזה ומטלטלין לזה אם מהני. ואי נימא דהקנין צריך להיות מצד הקונה אין מקום לשאלה זו דהא מצד הקונה אין כאן אג"ק. וכיון שכן דהעיקר תלוי בהמקנה למה באמת צריך להיות שההנאה בא לו מחמת הקונה

ונלענ"ד בזה די"ל דוודאי היכא דמוכר השדה ולוקח דמי שווי השדה א"כ אין כוונת הקנא' שלו רק לתועלתו שצריך למעות, א"כ מה לו אם המעות בא לו מהקונה או מאחר. אבל בקידושין שמקדשה עצמה בפרוטה. ואפילו בסך הרבה אין זה דרך קבלת שווי הדבר. רק הואיל והוא נותן לו מתקדשת לה. בזה שפיר י"ל דצריך לבא לה ההנאה מחמת אותו פלוני וע"י שהיא מקבלת הנאה ממנו אף היא גמרה ומקני' לי'. וע"כ באמת צריך שתבא ההנאה מחמת אותו פלוני. וע"כ יליף מדין ע"כ דהתם נמי לאו בשיווי מיירי דומי' דע"י עצמו דא"צ דמי שיווי כיון דההנאה באה לו מחמת העבד. וע"כ מסתמא הא דאמר ר"מ בכסף ע"י אחרים ג"כ בלא דמי שיווי מיירי ואפ"ה יוצא לחירות, ומוכח דאף בהנאה זו הבאה לו מחמת העבד מקנה ה"ה בקידושי אשה. ולפ"ז מיושב קושי' הפ"י בפשיטות דליכא למילף בגז"ש דר"מ לשיטתו מוכרח לזה עי"ש. ולפמ"ש הוי מצי לאוקמי בכסף ע"י אחרים ובשוה דווקא. ומדאמר סתם בכסף ע"י אחרים מוכח דאף בפרוטה נקנה וא"כ מוכח דבלא הכרח אמר כן ע"כ ה"ה לדידן ואפילו בקידושי אשה. ולפ"ז מיושב דברי הר"מ על נכון דבמכר לא הוצרך להביא מדין ע"כ כיון דמוכר בשווי' אין מקום לספק כלל דמה לי אם בא לו המעות מצד הלוקח או לא כיון דאין כוונתו לתועלת הלוקח. וע"כ לא הוצרך הר"מ להביא דין זה במכירה. רק בקנין סודר. דהתם נעשה הקנין רק בהנאת קבלת הסודר שאינו דמי שווי' ואפילו במתנה מהני בזה שפיר הו"מ למימר דצריך דוקא שיהי' סודר של המקבל, וע"כ קמ"ל כיון דילפינן מדין ע"כ דאפילו בכעין זה לא בעינן שיהי' הפרוטה משל המקבל ה"ה בקנין סודר, כן נלפענ"ד נכון וישר. והנה לפמ"ש הר"מ הנ"ל דצריך שיאמר בהנאה שקבלתי המתנה ברצונך. נראה דבאומרת לראובן תן מנה לשמעון ואתקדש ללוי אינה מקודשת, דשם אינו מגיע לה ההנאה מחמת לוי ואינו יכול לומר בהנאה שקבלתי המתנה. ועיין תוס' רי"ד שכ' שאף בכעין זה מקודשת. ולפמ"ש במחלוקת שנוי' דלשיטת הר"מ א"מ. ויש לפלפל בזה במ"ש התוס' לקמן שתי בנותיך לשני בני בתר נותן ומקבל אזלינן. וכ' התוס' בתר נותן הוא לאו דוקא דל"ה רק שליח, ולשיטת הרשב"א ותוס' רי"ד הנ"ל אפ"ל כיון דאין הנאה צריך להיות מכח המקדש שייך שפיר לומר בתר נותן אזלינן כיון שהוא נותן פרוטה אף שהמקדשים