חמדת שלמה חלק א קלד

דיבור ודיבור אבל לענין שתיקה כהודאה לא מהני ויהיה מוכח מזה כשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבעדים אמרינן וודאי שתיקה כהודאה, ולעת עתה נראה לי די"ל ע"כ ל"ס ליה להרשב"א דבעדים לא אמרינן שתיקה כהודאה רק בתוקפו דכיון דהם לא יוציאו מידו דאין שם מקום המשפט ע"כ מה הוי ליה למצווח אבל בהקדש דלפי ס' הגי' תוספות הנ"ל היכא דצווח אין התחלה להקדישו כלל א"כ אף בעדים הוי ליה למצווח ואין חילוק בזה בין לפני עדים או לפני ב"ד, ובזה מדוקדק קצת לשיטת הרשב"א דלא נקט הגמרא באבעיא דהקדישה בפנינו כמו בתקפה (ולשיטת הרמב"ן וודאי דא"ש רק לשיטת רשב"א צריך להבין] ולפמ"ש אתי שפיר דבהקדישה אין חילוק ואדרבה יש להעיר בזה קצת על שיטת הרמב"ן דלדידיה דבעדים אמרינן וודאי שתיקה כהודאה א"כ הוה ליה להגמרא לאבעיא אף אי אמרינן תקפו מוציאין מ"מ יש להסתפק בהקדישה לפני עדים אי הוי כתקפו לפני עדים או לא ועיין

שם גמרא ת"ש דההוא מסותא וכו', לכאורה הו"מ לפרש בפשיטות הגמרא ממסותא כך די"ל אי אמרינן דהיכא דהדין כל דאלים גבר מהני הקדישה ומוכח דהקדש הוי כתוקפו וממילא היכא דהדין דלא אמרינן כל דאלים גבר אפילו הכי היכא דשתק מהני משום שתיקה כהודאה דכיון דהקדש הוי כמו תקפה ממילא אמרינן שתיקה כהודאה, אבל אי אמרינן דאפילו היכא דהדין כל דאלים גבר אפ"ה לא מהני הקדישה דלא הוי כמו תקפה ממילא אין סברא לומר דהוי שתיקה כהודאה, ולפי זה אתיא פשיטת הגמרא שפיר ולא הוי צריכין לדחוקי כמ"ש המפרשים המהרש"א ומהרמ"ש, ואין לי כעת טעם נכון למה מיאנו לפרש כן ואף שיש לחלק קצת אפ"ה נראה שיש לפרש כן

שם תוספות ד"ה והא הכא דאמר ח"כ א"מ מידו נראה דהאבעי' כיון דדינא כל דאלים גבר עד סוף הדיבור, ולכאורה קשה למה לא פירש כפשוטיה דהאבעיא הוי אם הקדש הוי כתקפו או לא ולמה הוצרכו לומר דהאבעיא הוי אי נימא דעדיף הואיל שאין האחר יכול לחזור ולתוקפו, ואגב זה יבואר מה שיש לדקדק ע"ד התוספות שהעמידו דבריהם על פשיטות הגמרא ולא על האבעיא, גם המשך קושיית התוספות שהקשו אח"כ הא מצי למימר לכהן אחר אתן שאין לו המשך לדבריהם הקודמים ואפשר לומר דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דעדיף מתקפה דלולי זאת הפי' תמוה דאף דנימא דהקדש הוי כתקפה לענין שתיקה כהודאה וכיון דאודי אף דאידך מוחזק בחצי אין בזה כלום דכבר אודי מדשתק משא"כ בבעיא דמסותא דרצה לפשוט מספק בכור דהקדש הוי כתקפה ומשום דהוה כתקפה לפיכך אסור בגו"ע קשה הא הבעלים המה מוחזקים לגמרי ועדיין הדבר בספק עומד ולמה יהיה אסור בגו"ע]

והנ"ל בזה דקשיא לתוספות דלכאורה משמע דהואיל ורב המנונא סבירא ליה תקפו כהן אין מוציאין מידו ע"כ סבירא ליה הא דאסור בגיזה ועבודה משום דהוי כמו תקפו ורבה דס"ל ת"כ מוציאין ע"כ הוצרך לומר לעולם אימא לך ת"כ מוציאין וקדושה הבאה מאליה שאני ועל זה קשה לפי מה שהכריחו התוספות לקמן דתפיסה ברשות וודאי מהני ולפ"ז אפילו אי אמרינן תקפו כהן מוציאין אותו מידו היינו משום דתפס שלא ברשות דכבר היו הבעלים מוחזקין משא"כ תפיסת הקדש לענין גיזה ועבודה דהיינו משום כח ההקדש הנולד עמו הוי תפיסה ברשות ולא היה צריך רב המנונא למשכוני נפשיה משום דקתני המוציא מחבירו עליו הראיה משמע דתקפו כהן אין מוציאין ומשום הכי אסור בגו"ע ועיין בש"מ שדקדק על לשון זה דמשמע לולי המשמעות גם רב המנונא היה מודה דטעמא משום קדושה הבאה מאליה שאני לא משום תפיסה ולפי מה שכתבו התוספות דתפיסה ברשות וודאי מהני הוה מצי למימר בפשיטות דמשום הכי אסור בגו"ע דהקדש הוי כתקפו ותפיסה זו וודאי מהני, גם לשון רבה משמע ג"כ לעולם אימא לך תקפו כהן אין מוציאין וע"כ צריכין לומר קדושה הבאה מאליה שאני ולפמ"ש דזה מקרי תפיסה ברשות אין זה ענין לתקפו כהן אין מוציאין, ע"כ כדי ליישב זה הוצרכו התוספות לפרש פירושם והוא די"ל כיון דבכור הוא ממון בעלים כדאיתא (פ"א דמעשר שני משנה א') הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ואע"ג דבזה"ב אין מוכרין אותו כיון שעומד להקרבה וכמ"ש התוי"ט בשם הר"ש וכ"פ הרמב"ם מ"מ נראה פשוט דהיינו דווקא בוודאי בכור שעומד להקרבה אבל בספק בכור כיון דסוף סוף אינו עומד להקרבה לא גרע מבכור תמים בזה"ז שהוא ממון בעלים לגמרי מטעם שאינו עומד להקרבה ולפ"ז ליכא למימר דמשום הכי אסור בגו"ע משום דהקדש הוי כתקפו דהא סוף סוף אין כח להקדש בו כיון דאינו יכול להקריבו, והא דאסור בגו"ע לאו משום רשות הקדש וכמו בכור בזה"ז שהוא ממון בעלים לגמרי ואפילו הכי אסור בגו"ע ואפילו פסולי מוקדשין אסורים ג"כ בגו"ע משום איסוריה דרביע עלי' לא משום כח הקדש ולפ"ז צריך לומר דהא דהוי סובר רב המנונא משום דתקפו כהן אין מוציאין מידו משום הכי כי לא תקפה אסור בגו"ע לא הוי משום דהקדש הוי כתקפו דלא שייך הכא כלל רק הואיל שאם יתפסנו הכהן ויהני תפיסתו וודאי שיהיה אסור בגו"ע ע"כ אף עכשיו שהוא ברשות בעלים לא מהני חזקת הבעלים לומר שהוא וודאי של הבעלים ואינו בכור שיהיה מותר בגו"ע וע"כ חשבינן כאלו כבר תקפו הכהן והקדישה וכמ"ש התוספות, ולפ"ז ליכא למימר דהאבעיא הוי אי הקדש הוי כתקפו דזה לא הוי מוכח מספק בכור כלל דהתם ע"כ לא משום דהקדש הוי כתקפו אתינן עליו וכמ"ש דהתם לא שייך יד הקדש כלל וע"כ הוצרכו לפרש דפשיטא להגמרא דהסברא נותנת דהקדש הוא כתקפו, רק דאבעיא להו כיון דדינא כל דאלים גבר ויכול השני לחזור ולתפסו, ואלו הוי הקדש שוב לא יכול לתפסו משום הכי יש לומר דלא תהני ההקדש דתקיפה כזו לא מהני היכא שהדין הוא כל דאלים גבר כיון דהתקיפה גורם תיכף שלא יכול האחר לתפסו ועל זה פשיט שפיר מדתני אסורים בגו"ע והיינו משום דאלו יתקפנו הכהן יהיה אסור בגו"ע ואי נימא דתקיפה כזו לא מהני כיון דע"י תקיפתו מגרע זכות חבירו דמשום הכי אמרינן דהקדש לא מהני הואיל ושוב לא יכול לתקפו, א"כ ה"נ למה יהני תפיסת הכהן לאסרו בגו"ע למעט זכותו של הבעל הבית שאם יתקפנו אחר כך וודאי יהיה אסור בגו"ע, וע"כ מדוקדק לשון הפשוטות שפיר והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וכי לא תקפו אסור בגו"ע ומוכח דתקיפת הכהן מהני לאוסרו בגו"ע ולגרע כח הבעלים אפילו אם יתקפנו אחר כך ע"כ ה"ה הקדש בלא תקיפה מהני אע"ג דמגרע כח הבעלים, ולפי זה מיושב הדקדוק הנ"ל שהעמידו דבריהם על הפשיטות ולא על האבעיא, דהאבעיא הו"מ קאי כפשטיה אי הקדש הוי כתקפו אבל לפום פשיטות הגמרא מבכור והתם וודאי לא שייך לומר דהקדש הוי כתקפו ע"כ הוצרכו לפרש האבעיא כמו שפירשו

ולפ"ז י"ל על נכון קישור דבריהם מ"ש דמצי לומר לכהן אחר אתן דבלא זה אלו הוי מפרשינן כפשוטיה דאף בבכור שייך יד הקדש ומשום הכי אסור בגו"ע דהקדש הוי כתקיפה ל"ה קשה קושית התוספות דמצי לומר לכהן אחר אתן דהא כתבו התוספות לבסוף דאלו אכלו וודאי פטור דהוי כמזיק מתנות כהונה ולפ"ז הו"מ למימר דראיית הגמרא הוא רק דאלו תקפו ואכלו וודאי פטור ע"כ חזינן דל"ה וודאי ברשות בעלים דהא בזה לא שייך לומר דמצי לומר לכהן אחר אתן וע"כ ממילא אמרינן דכח הקדש הוא כתקפו שיהיה אסור בגו"ע, אבל לפי מה שפירשו התוספות עכשיו והיוצא מדבריהם דלענין בכור לא שייך כלל לומר דהקדש הוי כתקפו דאין כאן יד הקדש כלל רק משום דאלו תקפו כהן והוא ביד כהן אסור בגו"ע ע"כ אף עכשיו שהוא ביד ישראל אסור בגו"ע וע"כ מוכח דאפילו שהוא בעין מהני התקיפה על זה הקשו התוספות שפיר דהיכא שהוא בעין ביד כהן וודאי לא מהני דמצי למימר לכהן אחר אתן ודוק היטב

ולפ"ז יש מקום מוצא ליישב הקושיא שהקשה הש"ך על הרא"ש דס"ל דכל דאלים גבר אם תפס השני אח"כ מהתופס הראשון מפקינן מיניה, ומדברי תוספות בפי' האיבעיא מוכח דמהני תפיסת השני ועיין בתומים (סימן קל"ט) נדחק הרבה בקושי' זו, ולפמ"ש י"ל הא דהוצרכו לפירושם ולא פי' כפשוטו דהאבעיא הוא אם הקדש הוי כתקפו הוא משום דאלו הוי שייך בקדושת בכור לומר דהוי תקיפה א"כ הוי תפיסה ברשות כיון שהוא ממילא ולא תלי כלל בפלפולם אי תקפו כהן מוציאין או אין מוציאין דהתם וודאי מהני משום דהוי תפיסה ברשות וע"כ הוצרכו לפירושם ולומר דהתם לא שייך תפיסה כלל דלא הוי יד הקדש וכמ"ש לעיל והנה לפ"מ דמשמע מפשטות לשון הרא"ש כאן דתפיסה ברשות לא מהני שלא הביא תי' התוספות מתפיסה ברשות ותירץ קושיית התוספות משום טענות ברי, ועיין בספר תקפו כהן (סימן ס"ה וס"ו) שכן דעת תה"ד ומהרד"ך דלשיטת הרא"ש י"ל דתפיסה ברשות לא מהני ולפ"ז מצינן לפרש האיבעיא כפשוטיה אי הקדש הוי כתקפו או לא ולא צריך לבא לפי' התוספות ע"כ א"ש דהרא"ש לשיטתו לא חש לדברי תוספות אלו וס"ל דבכל דאלים גבר לא מהני תפיסת השני

וארווחנא לפירוש זה לפי מה שהיה עולה ע"ד לפרש האיבעיא הקדישה בלא תקפה מה דפשיטא להגמרא דאי בתקפה שייך שתיקה כהודאה ה"ה בהקדישה רק דהאיבעיא הוא אי הוי רק ספק הודאה דהיינו אי לא נפשטה האיבעיא ומהני תפיסה ע"כ איבעיא אם הקדש הוי כתקפו לומר דהקדש מקרי מוחזק וע"כ