חמדת שלמה חלק א יב

ובד"א נ"ל ליישב קושי' הנ"ל עפ"י מה שנתקשיתי על הא דמקשי ה"ד אילימא בשאין עסוקין בא"ע מנא ידעה וכו' הא איכא למימר דמבעיא בקדושי שטר דהיינו שכתב לשונות אלו בשטר ונתן לה ואמר לה ה"א מקודשת לי בזה השטר, ואם הלשונות הוי לשון קדושין מקודשת, אבל אי לא הוי לשון קדושין נראה לכאורה ברור דאינה מקודשת אף שאומר לה ה"א מקודשת כיון דמקדשה בשטר, א"כ ודאי צריך שיהא בשטר לשון קדושין, דאל"כ ל"ה שטר קדושין. והנה בש"ע לא העתיק אבעית הגמ' רק בקדושי כסף, אבל ברמב"ם אי' להדיא האבעיא אף בשטר, וא"כ מאי מקשי הגמר' הא נ"מ טובא דבשטר אף דידעינן בבירור דכוונתו היה לקדושין מ"מ כ"ז שלא מוכח מן השטר דהוי לישנא דקדושין לא נקרא שטר קדושין, ופשיטא דלא דמי כלל למוכח מתוכו דגבי גט דשם לא הוי רק לענין מי המתגרשת או מי המגרש, אבל בלישנא דגרושין אין ספק כלל. אבל הכא שי"ל שלשון הכתוב בשטר ל"ה לישנא דקדושין אף דידעינן כוונתו, האיך הי' נקרא שטר קדושין, וצריך עיון. ועיין בפ"י שלא נחית לס' זו ולדידי נראה פשוט כמ"ש דהשטר ל"מ היכא שהלשון מסופק. ומה שהיה נ"ל ליישב עפ"מ שיש לדקדק בתי' הגמ' והכי קא מבעיא למלאכה קאמר לה דהו"ל לשנויי בקיצור דהני לישני גרע טפי משתיקה דזו הס' דלמלאכה קאמר לה ידע ודחי המקשן ג"כ, דאל"כ באיזה ס' נסתפק הבעל אבעיא אם אין ללמוד פי' אחר רק לישנא דקדושין. גם דקארי לה מה קארי לה פשיטא י"ל דהני גרע טפי משתיקה כיון די"ל דגילה דעתו למלאכה, אבל בנתן בשתיקה ועסוקין בא"ע מסתמא על דעת הראשונה הוא נותן, ע"כ נ"ל דהמקשן היה סובר דבהני לישני דמספקא לבעל האבעיא דהיינו עזרתי נגדתי וכו', הספק הוא אם הוא לשון קדושין ממש, או דנימא כיון דאשכחן הני לישני באישות לענין התועלת לא לענין גוף הקנין, א"כ י"ל שאין נותן לה רק לשם חיבה בעלמא ואפשר בתורת אתנן, אבל למלאכה לא היה סברא כלל אצל המקשן ע"כ הי' בעיני המקשן סברא פשוטה כיון דבע"כ נחית לענין השייך באישות ודאי דמהני בעסוקין בא"ע כיון דבע"כ כוונתו לדעת הראשונה במקצת ממילא אמרינן דכל כוונתו לדעת הראשונה, ומתרץ הגמ' דהאבעיא הוא דאיכא למימר למלאכה קאמר לה, וא"כ סותר לגמרי כוונתו הראשונה וע"כ גרע טפי מנתן לה בשתיקה, ולפ"ז מיושב הקושי' הנ"ל דעל לשונות הודאים דהיינו לוקחתי לא מצי להקשות דשם הי' פשוט להמקשן דאיכא למטעי דלמלאכה קאמר לה כמו עבד ואמה וה"ה בשאר לישני ה"א שלי וכו'. אבל עזרתי נגדתי צלעתי לא היה מסתבר דלמלאכה קאמר כיון דלא אשכחן הך לישנא רק באישות. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת שכוונתי בסברא זו לדעת הרב הגדול מהרי"ט עיי"ש. ועם זה נתיישב לי קושי' הנ"ל דלמא נ"מ בקדושי שטר די"ל בקדושי שטר לא שייך לומר שנותן לה משום אהבה או בתורת אתנן דמה מתנה הוא זה מה שכותב בשטר עזרתי נגדתי כו', אבל בכסף שפיר י"ל שנותן לה מתנה לשם אהבה, אבל אם זה הלשון כתוב בשטר אין לספק בכוונת הלשון רק לשם קדושין ומוכיח מתוך השטר ע"כ מקודשת בודאי. אבל לפי מה דמשני הגמ' דלמלאכה קאמר לה שפיר יש לספק אף בקדושי שטר דלמא כוונתו לקנותה בזה השטר למלאכה, ע"כ העתיק הרמב"ם אליבא דאמת האבעי' אף בקדושי שטר. והנה יש נ"מ לדינא שכתב הרמ"א בהגה"ה (ס"ג) במי שאמר שנותן בשביל אהבה וחיבה, ועיי"ש בב"ש שכ' דזה הלשון ל"ש לומר למלאכה קאמר לה, ואיכא לאשכוחי נ"מ אם כתב לשון זה בשטר יש לדון דהוי ודאי מקודשת לפי הסברא הנ"ל, ודוק היטב בכל זה

דף ו' ע"ב בהנאת מחילת מלוה מקודשת ה"ד כגון דארווח לה זימנא, עיין רש"י ותוס' שהקשו למה ל"ה רבית מעלי' הואיל והוא מקדשה בההוא הנאה שמרויח לה הזמן הוי כאלו נתנה לו פרוטה ממש והוי רבית גמור. ועיין חי' רשב"א וריטב"א שכתבו דקדושי אשה ל"ה הנאה ממש, וכ"כ הפ"י ע"ש. ונ"ל להטעים דבריהם דנ"ל להוכיח פשוט דהא דאשה מתקדשת בפרוטה אע"ג דמצד הנותן ל"ה פרוטה אפ"ה מקודשת. מהא דאמר הילך מנה ואתקדש לך דמקודשת באדם חשוב בההוא הנאה דמקבל מינה. והנה מצד הס' נראה הא דבאדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות וכמ"ש רש"י שם מקרי קבלה אצלה בההוא הנאה דמקבל מינה, מ"מ הוא אינו נותן, דנהי שאינו רגיל לקבל מתנות מ"מ אינו מוכרח שיהיה רוצה להפסיד משלו כדי שלא לקבל ואפ"ה מקודשת. והיינו הואיל דמטיא לה הנאה מני', ומכש"כ למ"ש הר"מ בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו שצריך שיאמר התקדשי לי בהנאת קבלת מתנה שקבלתי ברצונך. ועיין לקמן מ"ש בזה דטעם הר"מ דהנאה צריך להיות דוקא מכח המקדש. וע"כ צריכה להתקדש בהנאת קבלת המתנה, ושם לא מיירי באדם חשוב ואפ"ה מקודשת אע"ג שאין חסר כלום, ועיין במל"מ (פ"ה מה' אישות) מ"ש בזה בשם תשובת מהרדב"ז שהוכיח כן מדברי תוס' לקמן דף ז' ע"ב בתר נותן הוא לאו דוקא כיון דל"ה רק שליח, ועיין מ"ש בזה לקמן. ולפום רהיטא נראה הראיי' שכ' מוכרחת. ולפ"ז י"ל בארווח לה זימנא אין הדבר ידוע שהרחבת הזמן שוה לו פרוטה, כלומר שהיה נותן פרוטה שתתן לו המעות מיד שיוכל להיות שאינו שוה לו פרוטה ואפ"ה היא מקודשת הואיל ולדידה שו"פ והגיעה לה הנאה ע"י מקודשת. גם אינו ברור שאלו היה מוכרח ליתן לה פרוטה שהיה מקדשה בכסף, והא דקדשה בהנאת הרחבת הזמן הואיל ולדידיה אינו שוה כסף. וע"כ ל"ה רק הערמת רבית

וע"פ ס' זו יש מקום מוצא לס' רש"י שהביא המל"מ (פ"ה מה' אשות הלכה א') במכרן וקידש בדמיהן דוקא קדושי אשה, וכ' דהיינו לענין דיעבד. וה"ט דקדושי אשה ל"ה הנאה הניכרת עי"ש. ולפי הס' הנ"ל דאפילו רבית ל"ה ע"כ לחלק דל"ה הנאה גמורה מצדו וכמ"ש. ועיי"ש במל"מ (סוף הלכה א') שהביא אח"כ בשם תשובת הרדב"ז בקידש באיסורי הנאה דרבנן והיא חולה. אפ"ה א"מ הואיל והוא לא נתן לה, וכ' שתשובה זו סותר לתשובה ראשונה שהביא בשם הרדב"ז דבתר דידה אזלינן. ולענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בפ"ב במקדש בחלקו אי הוי ממון גבוה א"מ דכיון דאינו שלו כלל לא בא לה הנאה ממנו. ולפ"ז י"ל באיסורי הנאה דרבנן ג"כ דלאו ברשותיה קיימי ולא בא ההנאה מממון שלו, משא"כ בדין הראשון שכ' הרדב"ז דעכ"פ הוי מחמת ממון שלו ע"כ שפיר מקודשת. ובחליפי איסורי הנאה שכ' רש"י דמקודשת אע"ג דלמקדש אסור בהנאה, מ"מ נראה כיון דל"ה רק משום קנס, והיכא דמת נראה דמותר לבנו דלדידי' קנסו לברי' לא קנסו, ואין האיסור מצד עצמות הדבר, ע"כ ל"ש לומר דל"ה ברשותו, כן נ"ל נכון בעזה"י

תוס' ד"ה לא החזירו, עיין ב"ש (סי' כ"ט ס"א) מ"ש בשם הב"ח דאיירי בכפל התנאי והשיג עליו מדברי התוספות הללו, וכתב דאין לומר דלא כתבו כן רק באתרוג כיון דהוא צריך ג"כ להאתרוג הא ליתא דהא מוכח לשיטתם דכל הסוגיי' מיירי דלא כפל התנאי אפי' בקדושין ואפ"ה התנאי קיים עיי"ש, וצל"ע טובא ע"ד הקדושים מהא דאיתא בגיטין (דף ע"ה ע"א) ה"ז גיטך והנייר שלי א"מ. ע"מ שתחזירי לי הנייר ה"ז מגורשת. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. וקאמר הגמ' דמיירי דלא כפל התנאי מש"ה התנאי בטל. א"כ מוכח דאף בע"מ להחזיר בעי תנאי כפול. וא"י שום סברא לחלק בין התם להכא. ע"כ נלפענ"ד דיש לומר כך. דלכאורה קשה למה הקשו התוס' קושייתם על אתרוג ולא תיכף על מימרא דרבא הילך מנה וכו' בקדושין א"מ, הא בעי תנאי כפול. עכ"נ דבהו"א לק"מ דכיון דאמרינן דמתנה עמ"ל ל"ש מתנה בע"כ היינו דאין עלי' שם מתנה כלל רק דהוי כמו שאלה בעלמא לזמן ל"ש לומר התנאי בטל ומעשה קיים דאין כאן מעשה כלל והוי כמו חזרה מכל וכל, דבשלמא בכל התנאים דעלמא כגון שמתנה הא"מ ע"מ שתתן לי מאתים זוז אף אם יתקיים התנאי הוי המעשה מעשה ע"כ כיון דלא חזר מהמעשה ורצונו בקיום המעשה, ע"כ צריך לכפול התנאי, ואם לאו אין התנאי מבטל המעשה, אבל הכא בע"מ להחזיר התנאי מבטל המעשה דאם מחזירו לו אין כאן מתנה כיון דקיימינן מתנה. ע"מ להחזיר ל"ש מתנה והוי התנאי חזרה מהמעשה, ופשיטא דיכול לחזור דהא צריך להתנות התנאי בזמן שיכול עדיין לחזור תכ"ד או כ"ז שעסוקין בא"ע וכיון דמתנה ע"מ להחזיר ל"ש מתנה הוי חזרה, ובזה מיושב נמי שלא הקשו התוס' לפום הס"ד דרבא דהוי תנאי ומעשה בד"א כיון דהתנאי סותר המעשה. ול"ש תי' השני של תוס'. ולפמ"ש א"ש דא"א מתנה ע"מ להחזיר ל"ש מתנה הוי חזרה גמורה ול"ש תנאי בטל ומעשה קיים ודוק. וע"כ הקשו התוס' מאתרוג דקאמר רבא אם החזירו יצא ממילא סובר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, וכיון דס"ס אף לפי תנאו לא חזר מהמתנה ע"כ בעי תנאי כפול. והקשה התו' שפיר

ועם זה מיושב הדקדוק בגמ' דמקשי מאי קסבר כו'. ולכאורה בפשיטות הוי לי' לאקשויי מ"ש קדושין ומ"ש תרומה, ולפ"ז ניחא דלכאורה הו"מ למימר דמתנה ע"מ להחזיר נהי דהוי