חמדת שלמה חלק א קכו

דלא נאסרה מחיים דאף לתנא דבי ר"י לא נאסרה מחיים דהיינו ר"י בקדושין וא"כ לא מצינו למעט שלא יזווג כיון שאין בו איסור וטרפות לא צריך למעט דיליף מכשיר ממכפר וא"כ חיות למה לי וע"כ למחוסר אבר וא"כ ע"כ מחוסר אבר אינו פוסל בעגלה ערופה דאל"כ מצינן למילף מחוסר אבר מכשיר ממכפר גם י"ל דס"ל בפשיטות דמאן דאמר הא לא אמר הא וקשיא ליה קושיית תוספות חיות למה לי ולא ניחא ליה לומר דכולהו מודו לתירוצא דרבא דמחוסר אבר כשר בעגלה ערופה וצריך חיות למחוסר אבר אך הא קשיא דהא רבא גופיה תירץ התם ביומא (דף ס"ג) כגון ששחט אמו וא"כ למה ליה לדחוקי' ולומר שלא יזווג דלא קאי ולא תי' חד משארי תי' דקאי במסקנא והנה לפי מה דאיתא בכל הספרים בתוספות כאן וי"ל דרבה ורנב"י לא פליגא נראה דהיה גרסי רבה בגמרא י"ל דרבה הוי סבר כתירוץ דרבינא התם ואפשר לומר דהרמב"ם היה גורס רבה גם אפ"ל דרבא הוצרך לשנויי למאן דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא ולדידיה לא צריכין לומר ששחט אמו עיי"ש ולדידיה מוכח דמחוסר זמן כפשוטו פסול ולא צריכין לתירוץ ששחט אמו וא"כ לדידיה מוכח לפסול כל אינך ממה הצד דמחוסר זמן ובע"מ וע"כ שני לרווחא דמלתא דאף לדידיה א"ש ועכ"פ לדידן לפום תי' דרבא שם אין ראייה שלא לזווג לה אחרת די"ל דלא ממעטינן רק איסורי הנאה לגמרי ודוק

(יז) ועוד י"ל לפ"מ דגי' רבא דרבא לשיטתו הוכרח לתרץ שלא יזווג לפי מה דאיתא בכריתות (דף כ"ה) דרבא ס"ל דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים ומוכח לה ממתניתין דקתני עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ורב המנונא ס"ל דנאסרה מחיים ומסיק התם תנאי היא דתנא דבי ר"י נאמר מכשיר ומכפר וכו' ועיין שם בתוספות בתי' השני שכתב דהא דהוכיח הגמרא מתנא דבי ר"י דנאסרה מחיים הוא משום דאל"כ האי בנין אב דר"י למה לי א"ו מוכח דאתי לאסור ציפורי מצורע מחיים ומוכח ממילא דעגלה ערופה אסור מחיים והנה מפשטא דסוגיא דהתם משמע דרבא לא אמר שמעתי' כתנאי וע"כ דרבא סבירא ליה דאפילו לתנא דבי ר"י לא נאסרה מחיים וקשה למ"ל האי בנין אב ולכאורה מצינן למימר דתנאי דבי ר"י דס"ל בחולין (ר"פ אלו טריפות) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות משמע דס"ל טרפה חיה וא"כ ליכא למעוטי טריפה מחיות דכתיב גבי ציפורי מצורע ע"כ הוצרך לבנין אב וא"ל דס"ס נפקא ליה מטהורות די"ל אי לא הוי ידעינן טרפות מב"א הוי ממעטינן טרפה מטהורות ול"ה ידעינן לאסור ציפורי עה"נ ודומיהן דכשרים מצד עצמותן כמו דלא מצינן למלפינהו מב"א דמכשיר ומכפר וכמ"ש התוספות ואפ"ל הא דקאמר הגמרא תנאי היא היינו מאן דאית ליה ב"א דר"י וס"ל טרפה אינה חיה ואע"ג דהגמרא רצה שם להוכיח דר"ש ס"ל דנאסרה מחיים דמש"ה סבירא ליה עגלה ערופה שחיטה שא"ר היא ור"ש הא ע"כ לית ליה ב"א דר"י כדמוכח בקדושין דס"ל ציפורי מצורע לא נאסרה מחיים [ועיין בשו"ת פנים מאירות הנ"ל] ע"כ רצה הגמרא לומר די"ל דתנא בעלמא סבירא ליה דנאסרה מחיים ולפי זה י"ל דרבא רצה לומר דמצינן למימר דשום תנא לית ליה דנאסרה מחיים והא דצריכינן לבנין אב דר"י היינו דאתי לאורויי למפסל ציפורי עה"נ או החליפן בע"ז והרג את הנפש וממילא מוכח מזה כקושיית התוספות דאף למכפר אסורים דכמו דמוכחינן מזה לאסור עגלה ערופה מחיים והוי כעין בא ללמד ונמצא למד ה"נ מצינן למימר דאתי לאסור ציפורי עה"נ וכדומה ולהורות דפסולים במכפר בעגלה ערופה ושעה"מ [ואפ"ה צריך ילפותא למחוסר זמן ובע"מ בשעה"מ כיון דמוכח להדיא דמום אינו פוסל בעגלה ערופה הו"א דאף בשעה"מ אינו פוסל וכן מחוסר זמן ליתא בציפורי מצורע הו"א דאינו פוסל בשעה"מ] רק דלפי זה קשה טהורות למה לי ע"כ הוצרך לשנויי שלא יזווג לה אחרת דזה ל"ש במכפר כ"ז לרבא אבל לדידן דקי"ל דעגלה ערופה נאסרה מחיים וכמ"ש הרמב"ם להדיא דלא כרבא א"כ אם נרצה לקיים בנין אב דר"י מצינן למימר דאתי לאסור מחיים וטהורות אתי למעוטי ציפורי עה"נ ואין לנו ראייה לשלא יזווג ואע"ג דהרמב"ם פסק דציפורי מצורע לא נאסרו מחיים כר"י וא"כ קשיא לדידיה למה לי האי בנין אב ונימא ג"כ דס"ל כרבא דע"כ הא ליתא דהא ר"י גופיה ס"ל בחולין (דף פ"ב) דעגלה ערופה לא נאסרה מחיים ואנן קי"ל דנאסרה מחיים וא"כ נימא לדידן ג"כ דציפורי מצורע נאסרו מחיים ודלא כר"י בקדושין וע"כ לומר דמשמע להרמב"ם דר"י סבירא ליה דליכא שום תנא דסבירא ליה ציפורי מצורע נאסרו מחיים דאין סברא לאסרם מחיים וא"כ י"ל דאין סברא להוכיח מחמת הב"א שלא יזווג שאינו במשמע מלשון טהורות כקושיית התוספות ואדרבה הוי לן לומר דהב"א אתי לומר שציפורי מצורע נאסרו מחיים וע"כ ליישב מה דקשה לן למה לי האי בנין אב דר"י י"ל באמת כמ"ש לעיל דהב"א אתי לטרפה לר"י לשיטתו דסבירא ליה טרפה חיה כי היכי דטהורות יהא מיותר למילף מיניה ציפורי עה"נ ודומיהן, וי"ל דבזה פליגא רבא ורבינא ור"פ דרבא רצה לקיים הב"א דר"י ואפ"ה לא נאסרה עגלה מחיים רק דבנין אב אתי לציפורי עה"נ וסבירא ליה דפסול איה"נ אוסר במכפר מטעם ממשקה ישראל וע"כ טהורות אתי לשלא יזווג ורבינא ור"פ ס"ל דאין לאסור במכפר משום ממשקה ישראל דעל מכפרי חוץ לא קאי משקה ישראל וע"כ אצטריך טהורות לזה וב"א דר"י או דאתי לאורי' דעגלה ערופה נאסרה מחיים וכרב המנונא דפליג על רבא בכריתות או לדידן דקי"ל כר"י דציפורי מצורע לא נאסרו מחיים י"ל דלא קי"ל כב"א דר"י וב"א דר"י הוא לשיטתו למעט טרפות [גם י"ל דמוכח מסתמא דגמרא שם בכריתות דקאמר כתנאי ולמ"ש לרבא לשיטתו לא מוכח מתנא דבי ר"י דנאסרה מחיים א"ו מוכח דסתמא דגמרא לא סבירא ליה כרבא בזה] קצרן של דברים די"ל דרבא רצה ליישב כדי שלא להוכיח מתנא דבי ר"י דעגלה ערופה נאסרה מחיים וע"כ הוצרך לדחוקי דאתי שלא יזווג וכיון דחזינן דאינך לא תי' כן מוכח דלא ס"ל בזה כרבא ודוק

(יח) גם אפ"ל לדרך הראשון שכתבתי לעיל (אות ט"ו) דהרמב"ם היה מהפך הגי' ביומא דרבינא לרבא ורבא לרבינא כדי שיהיה נשנה תי' רבא קודם לרבינא (ויש לכאורה ראיה לזה מקושיית התוספות על ראיית רב המנונא בכריתות (דף כ"ה) דלמא עריפתה זו היא שחיטתה והדבר יותר תמוה על רבא למה לא תירץ כן ולגי' הנ"ל א"ש דרבא לא סבירא ליה עריפתה זו היא שחיטתה ודוק] ובזה אתי כפשוטיה שפיר דרבא לא מצי לתרץ כ"א מתירוץ רנב"י ור"פ ורבינא דלדידיה כ"ז מוכח מבינייהו דמחוסר זמן ובע"מ וע"כ הוצרך לתרץ שלא יזווג דאל"כ קשה טובא מנ"ל שלא יזווג דהא התוספות הקשו היאך משמע זה מטהורות ונהי דע"כ צריכין לדחוקי דמשמע כיון דבעי מצות שילוח ואסור לאכול מיד לא דמי לשאר טהורות מ"מ כיון דנוכל למעט ציפורי עה"נ וחליפי ע"ז או הרג את הנפש דאסורים לעולם מנ"ל למעט שלא לזווג ולפמ"ש א"ש וע"כ לדידן דקי"ל כתירוץ בתרא דשם לא מוכח שלא יזווג וכמ"ש לעיל

(יט) עוד היה נראה לי להוכיח לדחות תירוצא קמא דשם כגון שהומם וחללו דבזה ל"צ הגרלה וכבר כתבתי לעיל (אות י"ג) דהפ"ח בספר מים חיים העתיק דין זה להלכה ולכאורה יפלא בעיני על שהרמב"ם לא הביא דין זה ולפמ"ש א"ש דלתי' רנב"י ור"פ ורבינא מוכח דלא סבירא ליה כן וכמ"ש לעיל

ועוד נראה לי ממ"ד פ"ק דר"ה (דף ה') הוא ולא חילופיו ומקשה חילופיו דמאן וכו' אי חילופי עולה ושלמים מקרב קרבי ולמה לא יעבור ומשני כגון שהומם ברגל ראשון וחללו מ"ד הואיל מכח קמא קאתי כקמא דמי ויצטרף רגל ראשון לבל תאחר קמ"ל דלא ולפי זה קשה לכאורה למאן דתי' כגון שהומם וחללו דא"צ הגרלה הואיל מכח קמא קאתי כקמא דמי הא מהוא ולא חילופיו מוכח דלא אמרינן כקמא דמי אפילו לקולא מכש"כ דראוי לומר לחומרא דל"א מכח קמא קאתי וע"כ צ"ל דשאני הכא דגלי קרא דמוכח דאמרינן מכח קמא קאתי דאל"כ לא מצינן לאשכוחי מחוסר זמן משא"כ לתירוצא בתרא דתירץ כגון שנשחטה אמו וכיון דמצינן לאשכוחי מחוסר זמן שוב לא מוכח דאמרינן מכח קמא קאתי רק דהפ"ח ס"ל דאפ"ה מצד הס' מצינן למימר מכח קמא קאתי ולפמ"ש מוכח מהא דר"ה דל"א מכח קמא קאתי וע"כ אף לענין הגרלה לא אמרינן מכח קמא קאתי ע"כ יפה עשה הרמב"ם שהשמיט דבר זה והוא נכון וישר בעזה"י ודוק ועיין תמורה (דף ט' ע"ב) שני גופין וקדושה אחת מבעיא ליה מוכח ג"כ דלא פשיטא לומר כקמא דמי ודוק]

(כ) עוד נלענ"ד מה שיש לפלפל ע"ד הפמ"א דס"ל בשיטת הרמב"ם דהמשולחת לא נאסרה כלל דמשום הכי לא מצי למילף מטהורות והיינו כשיטת רש"י בקדושין וע"כ פסק דמותר לזווג, ולענ"ד י"ל דהא צריך להבין על רש"י לקושיית התוס' דתני ציפורי מצורע משמע דשניהם אסורים אך נראה פשוט דרש"י סבירא ליה דאסור לזווג כדברי רבא וע"כ אינה מקודשת בהציפור החיה דאינו שוה כלום דהא בעינן לקיים מצות שילוח אך לכאורה קשה דהא שוה פרוטה למצורע אחר לזווג והיאך פסיק ותני