חמדת שלמה חלק א קכב

כיון דבלא התקנה אין מקום כלל שתנשא לאחר א"ו דר"נ לא ס"ל כס' דרבא ושפיר אפשר להנשא לאחר והוצרכו לתקן דלא תצא שלא להחזיק הלעז, ועדיין דברים אלו בישוב קושי' המהרש"א צ"ע ודוק היטב בכ"ז

דף צ ע"א מתני' בש"א לא יגרש וכו' הנה כבר כתבתי במ"א [בשו"ת ח"ש חלק אה"ע סי' פ"ה] בסוגיא זו. ותרצתי קושיית המהרמ"ש שהקשה לב"ש מגרושה דכתיב בכהן וא"ל בעבר וגירש א"כ תפשוט אבעיא דר"פ ועיי"ש מה שתרצתי בטוב טעם. אך לפ"מ שפי' רש"י דאבעיא דר"פ קאי לענין אם צריך להחזירה ולעולם דגירושין מהני בל"ז ל"ק קושית הגאונים הנ"ל. אך המהרמ"ש דחה פי' רש"י דמהכ"ת לומר דצריך להחזירה יעיי"ש. ות"ל כן הקשיתי בהשקפה ראשונה וע"כ מפרש המהרמ"ש דאבעיא הוא אם מהני הגט. ולענ"ד יש לומר ראיה לפי' דלכאורה פשיטות רבא תמוה מדגלי רחמנא וכו' הא צריך לכתוב התם כל ימיו דלהוי לאו הניתק לעשה. וכ"ר שהקשה הפ"י ותי' תמוה מאוד דמה שתי' דכיון דבאמת הוי נל"ע למה לן הלאו כלל קשה דהא צריך אם ביטל העשה כדאי' במכות והיה נ"ל עפמ"ש כבר לעיל בסוגיא דתופס לבע"ח. ושם הבאתי הסוגיא דכ"מ דא"ר לא תעביד וכ' שם ליישב קושי' הבית מאיר שהקשה על קושיית התוס' בתמורה שהקשו לימא נ"מ בנשבע שלא לגרש והקשה הוא הא כ' התוס' בתחלת הסוגיא דגירושין איתקש למיתה ועיי"ש שנדחק. וכתבתי שם ליישב קושיתו דאליבא דאמת דהוי לאו הנל"ע לא צריכין לבא לההיקש. וא"ל א"כ למה בכהן לוקה ואינו מחזיר נימא דהגירושין לא מהני כלל ולא הוי גרושה כקושי' התוס' די"ל דע"כ לא אמר רבא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני רק היכא דלא הוי לאו הניתק לעשה וא"כ הדבר מצד עצמו אסור לעשות אבל היכא דהוי לאו הנל"ע א"כ אין הדבר מצד עצמותו אסור רק דצריך להחזירה וא"כ בישראל ודאי מהני דהא יכול להחזירה ולא עבר כלל וע"כ אף בכהן י"ל דמהני כיון דהמעשה גירושין מצד עצמותם אינם מנועים ולא דמיא לאינך דא"ר לא תעביד, ובזה יש ליישב מה שהקשיתי כבר בחי' פסחים מקנה חמץ בפסח נימא דלא מהני ודוק. אך עדיין צ"ע ממ"ד התם בסוגיא והרי גזל ומוכח דאף בגזל הוי שייך לומר א"ע ל"מ. וגזל הא הוי ניתק לעשה]. ולפ"ז מיושב היטב סוגי' הגמרא דר"פ הקשה לא מצא בה וכו' נימא דלא מהני כפי' מהרמ"ש ומוכח ג"כ דלא ס"ל ההיקש של גירושין למיתה ושני ליה רבא מדגלי רחמנא באונס דהוי לאו הנל"ע א"כ חזינן אף בגירש שלא כד"ת אין גוף הגירושין מנועים וע"כ לא אמרינן דלא מהני וה"ה בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר ל"א דלא מהני וכיון דמהני שוב אינו צריך להחזירה כס' מהרמ"ש דמהכ"ת הא ומדוקדק בזה לשון הגמ' דלא קאמר מדגלי רחמנא באונס מכלל דבעלמא. רק סתם התם הוא דגלי. ולפמ"ש י"ל ודוק]

שם תוס' ד"ה בית שמאי וכו' הקשו דר"ע בע"כ כב"ש ס"ל דאל"כ דבר למה ליה להקדיחה תבשילו. דהא אפילו מצא אחרת נאה הימנה מצי לגרשה [ונ"ל להוכיח מדבריהם דס"ל כמ"ש הרי"ף בתשובה בפי' הסוגיא דר"פ האשה שנפלו דיותר נוח לומר על תנא דס"ל דעת שלישית דלא כב"ש ודלא כב"ה מלומר דס"ל דוקא כב"ש משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה דהא הכא לא קשיא להתוס' דר"ע הוי דלא כב"ש ודלא כב"ט וא"כ אי הוי אמרינן כמו בעלמא דר"ע ס"ל לא נחלקו ממילא גם קושייתם לק"מ דס"ל כב"ש. דהא ס"ל דלא נחלקו א"ו דס"ל להתוס' כשיטת הרי"ף הנ"ל וא"כ הא דהוי דלא כב"ש ולא כב"ה ל"ק להו ולא הקשו רק דבדרשא דערות דבר ס"ל כב"ש דוק]

ולעיקר קושייתם י"ל דס"ל לר"ע דאף ב"ה הוי דרשי כמו ב"ש ערוה בדבר רק דקשיא ליה קושיית הירושלמי ולא ניחא ליה לומר לעבור בשני לאוין ע"כ הוצרך לדרוש או ערוה או דבר. אבל לפ"מ דס"ל לר"ע לדרוש כי בלשון או ואפילו מצא אחרת וכו' ממילא ל"ק קושיית הירושלמי דהוצרך לכתוב לא יוכל וכו' בגירשה משום מצא אחרת וע"כ שפיר מצינן לדרוש כב"ש ערוה בדבר וא"ש. ואין לומר דגלי רחמנא רק לכאורה הא ליתא דלר"ע ממילא ל"ק קושי' הירושלמי דהא ר"ע ס"ל אין קידושין תופסין בח"ל ובקידושין (דף ס"ח ע"א) קאמר הגמ' הכל מודים במחזיר סוטתו דקדושין תופסין ועיי"ש בתוס' שהעלו דאף לר"ע אם גירש סוטתו וחזר וקידשה תופסין הקידושין ואם קידשה אחר וגירשה וחזר וקידשה הבעל הראשון אין קידושין תופסין וא"כ ממילא ל"ק קושיית הירושלמי לשיטת ר"ע דהא הוצרך לכתוב לא יוכל בעלה הראשון להורות שיש לאו מיוחד בזה שגירשה אחר וע"כ אין קידושין תופסין דמשום לאו דסוטה הוי הקדושין תופסין:

אמנם נ"ל דלכאורה קשה על תי' הירושלמי לעבור עליה בב' לאוין. האיך יוכל לחול האיסור דמחזיר גרושתו על לאו דסוטה הקדום לפ"מ דקי"ל אין אחע"א רק בכולל או מוסיף והכא ל"ה לא כולל ולא מוסיף וא"כ האיך מצינן למימר לעבור בב' לאוין דאיסור מחז"ג חל על איסור סוטה. א"כ נילף מינה וכעין שהקשה התוס' בחולין (פ' גה"נ דף ק"א ע"ב) יעיי"ש. וצ"ל דבאמת ב"ש ס"ל אחע"א ולפ"ז י"ל דה"ט דב"ה דלא דרשו כמו ב"ש ערוה בדבר דס"ל אין אחע"א וקשה קושיית הירושלמי ולפ"ז מיושב גם לר"ע עיין תוס' פ' גה"נ דס"ל לר"ע אין אחע"א אפילו בכולל. וא"כ י"ל ג"כ דס"ל דה"ט דב"ה דלא דרשי כמו ב"ש דאי אין אחע"א ממילא אף הקדושין תופסין דזה לא מקרי אפילו איסור כולל רק חמור קצת ור"ע לית ליה אפילו כולל באיסור חמור יעיי"ש. וכיון דזכינו לדין דה"ט דב"ה ממילא לר"ע דל"ק מלא יוכל לשלחה כיון דס"ל אפילו מצא אחרת נאה הימנה שפיר מצי לדרוש ערוה בדבר כב"ש דאף ב"ה לא הוי פליגא אי הוי סברי כר"ע. ולפ"ז י"ל מה דקשיא על תוס' שכ' דר"ע כב"ש וקשה לדידהו מהירושלמי שהביא הרשב"א דאתיא ר"א כב"ה. ולקושי' הרשב"א על הירושלמי למה לא קאמר אתיא ר"ע כטעמי' דנפשי' הו"מ למימר דאי הוי ניחא לב"ה למדרש כזקנים הראשונים בע"כ הוי דריש כי בלשון דהא כי היכי דלא לדחות דרשא דזקנים ראשונים ע"כ הוכרח הירושלמי לומר דאף לב"ה ליכא למימר כדרשא דזקנים ראשונים. אבל לפמ"ש התוס' דר"ע כב"ש הדרי הקושיא לדוכתיה. אך לפמ"ש א"ש דאי לא הוי דריש בלשון א"נ רק בלשון דהא והוי קשה מלא יוכל לשלחה ממילא היה מוכרח לדרוש כב"ה וע"כ קאמר הירושלמי שפיר דר"ע דחה דרשא דזקנים הראשונים אפילו לב"ה

ולפ"ז דר"ע כב"ש י"ל ג"כ קצת קושי' התוס' ריש סוטה על הירושלמי דס"ל מש"ה סבר ר"א חובה דסבר כב"ש והקשו דא"כ למה קאמר ר"ע חובה יעיי"ש. ולפ"ז י"ל דלכאורה קשה כאן על הברייתא ע"ב זו מצוה מ"ה לגרשה וקשה מנ"ל הא. והיה נ"ל דלב"ה כיון דדרשינן או ערוה או דבר ואילו הוי כ' הכי היה מוכח דערוה דהיינו פריצות מצוה לגרשה כיון דלא דרשינן ערוה בדבר הוי אמרינן דמיירי בפריצות בעלמא כמו שהארכתי במ"א [בספר שו"ת ח"ש חלק אה"ע סי' פ"ה] ונהי דמוכח לדרוש ערוה בדבר מדלא כתיב בהדיא או דבר מ"מ כיון דדרשינן או דבר דהוי כמו דכתיב או מדלא כתיב בדבר שמעינן תרווייהו כנלענ"ד מוכרח. ולפ"ז י"ל הא דס"ל לר' יהושע רשות משום דסבר כב"ה לאו משום דבפריצות מצי לגרשה דהוי כמו הקדיחה תבשילו. דהתם שאני דשונאה ואין אדם דר וכו' וכמ"ש הפ"י אבל בפריצות כיון די"ל שאינו שונאה ל"מ לגרשה וצריך לקנאות אותה רק כיון דסבר כב"ה ממילא מוכח דבפריצות מצוה לגרשה כדאי' בברייתא להדיא. אך כ"ז לב"ה אבל ר"ע דדריש ערוה בדבר א"כ לא מוכח דבשביל פריצות מצוה לגרשה די"ל דוקא אם לא מצאה חן בעיניו דאז יש לו קצת שנאה או ערוה בדבר שאסורה לו וכעין שכ' הפ"י וע"כ במצא בה פריצות חובה לקנאות אותה ע"כ קאמר ר"ע חובה ודוק היטב בכ"ז כי קצרתי מאוד ועיין בכ"ז הדק היטב כי ת"ל הדברים נכונים. וסיימתי בעזה"י מס' גיטין יום א' כ"ב טבת תקס"ג לפ"ק: