חמדת שלמה חלק א יא

וכיון דמשמע לשון קדושין ג"כ ממילא מהני בעסוקים בא"ע דלא גרע משתיקה. ואף לפי גירסתינו י"ל דקושי' הגמ' ל"ה רק לפום ס"ד דל"מ בעסוקים בא"ע וצריך לשון ברור. וע"כ נהי ביהודה הי' קורין כך ומוכח דהוי קצת לשון קדושין מ"מ אטו יהודה הוי רובא דעלמא. והוצרך לומר האומר חרופתי ביהודה. אבל אליבא דאמת דע"כ מיירי בעסוקים בא"ע, וכיון דסובל לשון קדושין ג"כ שוב ודאי לא גרע משתיקה. וע"ז שפיר מייתי ראי' מדהיו קורין לארוסה חרופה, דודאי מוכח עכ"פ דמשמע לשון קדושין ג"כ, דהא ודאי ל"ה מדברים לשון עלגים, וע"כ מוכח שפיר לדידן דמהני עכ"פ בעסוקין בא"ע

ועיין בהרא"ש שכ' דבלשונות הוודאים לאו כל כמיני' לומר שלא כיון לשם קדושין, וכ' הב"י דדוקא האיש אינו נאמן אבל האשה נאמנת. ולכאורה החילוק פשוט דכיון דפשיטא לן דהוי לשון קדושין דהיינו שכל האומר כן כוונתו לשם קדושין ע"כ א"נ לומר נגד פשיטות הגמ' אבל האשה שהיא לא אמרה כלל שייך שפיר לומר מנא ידעה, והייתי תמה על מהרי"ט שתמה בזה על הב"י דאף לגבי האיש קשה מנא ידע. ומאן יהיב לי' קבא דקמחא לילך ללמוד ולדעת. ולמ"ש אין מקום לתמיהתו דכך הוא פשיטת הגמ' שכל שאומר ובודה לעצמו כוונתו לקדושין, וע"כ א"נ שלא הי' כוונתו כך. ולפמ"ש לעיל א"ש די"ל דודאי דסובל לשון אחר ג"כ, רק כיון דסובל לשון קדושין ג"כ ע"כ לא גרע מנתן לה בשתיקה במדבר עמה על עסקי קדושי' וע"כ שפיר י"ל היכא שאומר להדי' שלא הי' יודע שלשון זה סובל כלל לשון קדושין והי' סובר שסובל רק למלאכה ל"ש לומר כל כמיני'. ואין זה ענין לפשיטות הגמ', די"ל דפשיטות הגמ' ל"ה רק דסובל לשון קדושין ג"כ וע"כ לא גרע משתיקה ומהני בסתם. אבל באומר להדי' שלא עלה ע"ד כלל שלשון זה סובל לשון קדושין. י"ל דלא הוי ודאי קדושין, וע"כ הוצרך המהרי"ט לומר דהרא"ש מיירי בלשונות הודאים בלי ספק כלל עיי"ש ודוק

שם אילימא בעסוקין באותו ענין וכו' ואמר ר"ה אמר שמואל הלכה כר"י, ואי בשאין עסוקין בא"ע מנא ידעה, וקשה לי מזה לכאורה לשיטת רשב"א והובא בש"ע דאפי' מענין לענין באותו ענין מהני לר"י דקיי"ל כוותי'. וכתב הרשב"א בחידושיו דבאותו ענין ממש אפי' ר"י מודה והא דאמר ר"י אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין היינו מענין לענין באותו ענין א"כ בע"כ הא דסבר ר"י במעל"ע בא"ע דלא מהני היינו דלא מוכחי מלתא כ"כ דנתן לה לשם קדושין. דא"ל דטעמא דר"י דצריך לפרש משום דהוי דברים שבלב אף דמוכחי מלתא טובא דא"כ אף בא"ע ממש למה לא צריך לפרש לר"י א"ו דטעמא דר"י דבאותו ענין מוכח מלתא טובא ע"כ לא צריך לפרש אבל מעל"ע דלא מוכח מלתא כ"כ מש"ה צריך לפרש. ולפ"ז קשה למה לי' להגמ' לאתויי' הא דאמר רב הונא א"ש הלכה כר"י משמע דלר"י לא קשה הא לר"י קשה ממ"נ היכא מיירי אי בעסוקין באותו ענין ממש אפי' לא אמר לה כלום מהני אף לר"י, ואי במעל"ע א"כ כיון דצריך לפרש לר"י ובע"כ מטעמא דלא מוכח מלתא דנתן לה לשם קדושין, וא"כ קשה בהני לשנא מנא ידעה, דבשלמא בלא שיטת הרשב"א הייתי אומר אליבא דר"י הטעם משום דברים שבלב ולעולם דמוכח מלתא טובא דלקדושין קאמר א"כ אי אמר בהני לשנא אי הוי באמת לשון קדושין ל"ק מנא ידעה כיון דמוכחא מלתא טובא ודברים שבלב לא הוי כיון דקאמר לשנא דקדושין, אבל לשיטת הרשב"א דבע"כ טעמא דר"י משום דלא מוכחא מלתא וא"כ הקושי' אף לר"י ולמה לי' לאתויי' הא דאמר ר"ה א"ש הלכה כר"י וצ"ע. ובדוחק י"ל דלר"י הייתי יכול לומר אף דמעל"ע לא מוכחי מלתא היינו לדידן אבל האשה ודאי סוברת דאמר לה לשון קדושין דהסברא חיצונה לרוב ב"א דנתן לה ע"ד ראשונה ע"כ ל"ק לר"י. ויש פנים לסברא זו. אמנם אם זאת סברא פשוטה קשה מזה להחולקים על הרשב"א וסוברים דלר"י בעי דוקא באותו ענין ממש דמאי מקשי הגמ' הא אמר ר"ה א"ש וכו' דלמא מיירי במעל"ע בלו"ז ל"ה קשה דממ"נ אם ל"ה כעסוקין באותו ענין קשה מנא ידעה אבל לסברא זו קשה דלמא אף דלדידן ל"ה מוכח דלשם קדושין נתן מ"מ היא סברא בודאי דלשם קדושין נתן לה, ויש מקום עיון בזה

שם ת"ר ה"א אשתי וכו' מקודשת אבעיא להו ה"א מועדת לי עזרתי כו' ה"ד כו' הא אמר ר"ה א"ש הלכה כר"י. וכתב הרא"ש דבלשונות הודאים א"נ לומר שלא הי' כוונתו לקדושין. והרשב"א והר"ן כתבו דאפילו בלשונות הודאים צריכה שתבין ואם לאו א"מ. וכ' הב"י דלפי' הרא"ש דיש חילוק בין האשה להאיש דהאיש א"נ לומר שלא כיון לקדושין כיון שהוא האומר ודאי ברור לו מה שאומר עיין בב"י. וראיתי במהרי"ט שגמגם על הב"י דאפי' בלשונות הודאים מאן יהיב לי' קבא דקמחי ללמוד הדין דהוי ודאי לשון קדושין עיי"ש. ולפענ"ד נראה דהאבעיא של הגמ' הוא כך מי שאומר עד"מ עזרתי כו' ודאי כוונתו איזהו דבר אם זה הלשון סובל לשון קדושין ולא דבר אחר א"כ זה האומר עזרתי כיוון לקדושין, או דלמא דזהו הלשון סובל ג"כ מלאכה א"כ אין ראי' שהי' כוונתו לקדושין, א"כ הלשונות דפשיטא לן דהוי לשון קדושין היינו שהאומר זה הלשון כוונתו לקדושין א"כ תו א"נ לומר שלא כוון לקדושין דהא קים לי' לרבנן שזה האומר כן כיון לקדושין א"כ האיך יכול לומר שלא כוון לקדושין, דלולי זאת איני יודע כוונת האבעי' דאטו לשנא דקדושין גמרא גמירי לה רק עיקר הוא כוונתם ע"כ זה הספק האיך כוונתו אם אומר זה הלשון, אבל לגבי דידה ל"ש זה כיון דהיא ל"א כלל דלמא אינה יודעת באמת לשון שאומר. רק לפ"ז צריך להבין דעת הח"מ והב"ש שכ' על לשון הרמ"א דדוקא בלשונות הודאים אבל בלשונות המסופקים נאמן לומר שלא כיון רק למלאכה. כיון דאנן מספקא לן על כל אדם האיך כוונתו ובאותו צד דמספקא לן דהוי לשון קדושין ודאי משקר במאי שאומר דלא הי' כוונתו לקדושין. וצריך לי עיון טובא בדבריהם. אם לא שנאמר בכוונתם כך דודאי מי שאמר לשון מהלשונות שנסתפקו חכמים דהיינו בעם הארץ רק שאומר זה הלשון מחמת שבדה לו מלבו לאיזה כוונה ואנן מספקא לן אם כוונתו לקדושין או לא זה ודאי א"י לומר שלא כיון לקדושין כיון דהש"ס הניח זה הספק על כל מי שאומר כך, רק דנ"מ באחד שאומר שיודע שחכמי הש"ס נסתפקו בזה הלשון ע"כ בירר זה הלשון וסמך עצמו שיאמינו לו אם יפרש כוונתו כיון שהי' יודע שיש לחכמים ספק בזה הלשון, ולפ"ז נסתלק קושי' בעל בית מאיר דכמו שהיא אינה נאמנת בלשונות הודאים בעסוקים בא"ע א"כ גם הוא לא יהי' נאמן בלשונות המסופקים באם עסוקים באותו ענין ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא לגבי דידה שאמרה על לשונות הודאים שאינה מבינה כוונת הלשון כלל א"כ בעסוקין בא"ע לגבי דידה לא גרע מנתן לה בשתיקה, אבל בלשונות המסופקים לגבי דידי' בע"כ היינו שאומר שיודע שנסתפקו החכמים בזה הלשון ע"כ סמך שיאמינו לו אם יפרש כוונתו א"כ ל"מ מה שעסוקין בא"ע דס"ס נסתפקו החכמים אם למלאכה כיון ודו"ק

עיין בב"ש (ס"ק י"א) וי"א דאע"ג וכו' ולכאורה נראה מש"ס דלא כר"ן דהא אפי' בלשונות דברירי לן שהן לשון קדושין מ"מ בענין דהיא מבינה כו' א"כ למה הקשה בש"ס על לשונות אשר מבעיא ת"ל אפי' בלשונות הודאים ג"כ קשה א"ו שם מהני אם היא מבינה ולשונות המסופקים ל"מ עיי"ש. ולא בינת אדם לי להבין דבריו דהא בלשונות שנסתפקו בגמרא ואפשיטא כגון לקוחתי מהני ג"כ בידעה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה (סעיף ב') א"כ ע"כ דלא בעי לשון ברור לגמרי דהא בלקוחתי אסתפקו לן עד דאשכחנא ברייתא לקוחתי ה"ז מקודשת. וא"כ גם בלשונות שלא נפשטו בגמ' אי הוי אשכחנא ברייתא דמקודשת הוי כמו לקוחתי וא"כ מאי קושי' על בעל האבעיי' מנא ידעה הא איהו מסופק אי הוי ודאי לשון קדושין או לא ובאותו צד דהוי ודאי לשון קדושין נ"מ בידעה כמו בלקוחתי לאחר הפשיטא. ע"כ איני מבין דבריו כלל. ובעיקר הקושי' כבר אמורה בחי' רשב"א וריטב"א עיי"ש מה שתי' דבאמת הקושי' גם על לשונות הודאים וריטב"א תי' קצת בד"א

ולפענ"ד נראה לכאורה דקושי' מעיקרא ליתא דלשונות הודאים היינו אותן דקתני בברייתא הרי את וכו' הרי את ברשותי לקוחתי וכדומה וכיון דעיקר קושי' הגמ' לא הוי רק מדאמר ר"ה א"ש הלכה כר"י אבל לר"י ל"ק וכמ"ש לעיל א"כ על הברייתא ל"ק דהו"א דאתי' כר"י ומיירי בעסוקין בא"ע ע"כ לא הקשה רק על בעל האבעיא למאי נ"מ מספקא לי' כיון דבאמת קיי"ל כר"י, וא"ל דהקושי' על לשונות הודאים דנקט שמואל לעיל דהיינו ה"א מקודשת מאורסת לי לאונתו דאותן לשונות פשיטא דלא קשי' מנא ידעה כיון דהם לשון אשות ממש, ועיין בש"ע (ס"א). גם י"ל שם ל"ק דמשום סיפא נקט לה הריני אישך ל"מ ומיירי אף בעסוקין בא"ע. וכמ"ש בש"ע (ס"ו). גם שמואל לא נחית לאשמועינן לשנא דקדושין רק החילוק בין הרי את להריני, ואין הקושי' רק על הברייתא דנחית לאשמועינן לשנא דקדושין וברייתא י"ל דאתי' כר"י. ופלא על המפורשים שלא התעוררו לזה: