חמדת שלמה חלק א קטו

שם ע"ב תוס' ד"ה מחצה על מחצה עיין במהרש"א שכתב דלרב יוסף דמיירי בשני כיתי עדים ול"ש תי' התוס' צ"ל כפי' המרדכי דמיירי שלא נאבד רק שהלוה רוצה לחזור, ולכאורה קשה ע"ד א"כ אף לר' יוחנן דלמא מיירי שהמעות בעין, ונ"ל פשוט כיון דר' יוחנן ס"ל לגטין אמרו ולא לד"א דיכול לשמרו ל"ה קנין א"כ קרוב למלוה יכול הלוה לחזור בו דאף שזרק לו המעות מ"מ במאי קנה המלוה רק בנאבד הפסיד המלוה משום דאמר ליה זרוק לי חובי ואף שלא זכה מ"מ כיון שבזה פטרו וקי"ל מחילה א"צ קנין אבל הלוה נראה פשוט דיכול לחזור ע"כ הוצרך התוס' לפרש דמיירי בנאבד ולפי זה יש לומר הוכחה לפי' מהרש"א ודלא כפי' הפ"י, דלדבריו קשה למה לא פי' התוס' כן לעיל לרבה ור"י ור' יוחנן אבל לפי' מהרש"א ניחא דקודם דאסיק ר"י לגיטין אמרו הו"מ לפרש כפי' מהרש"א דלא מיירי בנאבד אבל עכשיו דאמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ומוכח דמיירי בנאבד דאל"כ וודאי יכול הלוה לחזור וע"כ הוכרח התוס' לומר דל"ש לומר המע"ה

וע"פ סברא זו נ"ל פשוט ליישב קושית המהר"ם שיף שהקשה לימא וכן לקדושין באומרת זרוק לי בתורת גיטין, ולפי זה ניחא דבשלמא בחוב שייך לומר כן דהוי מחילה אבל בקידושין כיון דל"ה קנין במה מתקדשת דהא בעינן דמטי' הנאה לידה ותימה על המהר"ם שיף שלא התעורר בזה, אך לכאורה תלוי בדין שכתב הרמ"א (סי' ל' סעיף י"א) באמרה תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך מקודשת ויש להחמיר ולפי זה אתי שפיר קושית מהר"ם שיף, ועיי"ש באחרונים שכתבו ויש להחמיר היינו מצד החומרא דמצד עיקר הדין אינה מקודשת דלא דמי לערב ועיין חי' רשב"א בקידושין שהאריך בזה והעלה גם כן דאינה מקודשת, ולפי זה יש להוכיח מכח קושית מהרמ"ש כשיטת הרשב"א הנ"ל ואין לומר כתי' המהרמ"ש דא"כ מאי קמ"ל דהא טובא קמ"ל דבכה"ג מקודשת כדין ערב א"ו דהאמת הוא כשיטת הרשב"א דבכה"ג אינה מקודשת כיון דלא זכתה בו ול"ד לערב כמ"ש הרשב"א דדוקא היכא דזכה בן דעת בשבילה נעשה הוא שלוחה לזכות בשבילה וממילא משועבדת ועל כן הוי מקודשת משא"כ בחנם על הסלע כנלענ"ד נכון: המגרש פרק תשיעי סוגיא דעל מנת

דף פ"ב ע"א מתני' המגרש וכו' כיצד יעשה וכו' ויאמר לה ה"א מותרת לכל אדם, וכתב הר"ן דהרי זה גיטך סתמא לא מהני דע"ד הראשונה הוא נותן אך בהר"מ איתא להדיא דאף הרי זה גיטך מהני, וקשה חדא למה לא אשמעינן מתני' זו הרבותא וגם מנ"ל להר"מ הא, והיה נ"ל די"ל כך לפמ"ש הפ"י לפי מה דאסקינן דבעל מנת אף לרבנן מהני א"כ למה לא תני שיטלנה הימנה ויאמר לה ע"מ ותי' די"ל דעומד עדיין בדעתו הראשונה שלא תהיה מותרת לזה רק שמוסיף ע"ד כעת שאם תנשא לו יהיה הגט למפרע בטל ולא מהני ע"מ רק בנתינה הראשונה יעיי"ש שהניח בצ"ע, ולפי זה יש לתרץ הקושיא הנ"ל דמש"ה לא תני במתני' ויאמר לה הרי זה גיטך דאי הוי תני הכי הו"א דמכ"ש דמהני באומר לה על מנת והא דלא תני על מנת דמתני' רצה להשמיענו דהרי זה גיטך סתמא מהני ודלא כסברת הר"ן ולעולם באומר להדיא ע"מ מהני ע"כ אשמעינן דצ"ל ה"א מותרת לכל אדם בלא ע"מ ומוכח כסברת הפ"י דעל מנת לא מהני בנתינה השניה, רק דקשה באבעיא דאמר האי אלא ע"מ הוא וקשה הא מוכח דלא הוי ע"מ דאל"כ למה לא תני יאמר לה הרי זה גיטך דהשתא ליכא למימר דאתי לאשמעונין דעל מנת לא מהני בנתינה השניה דהא אף בנתינה הראשונה ל"מ לפום הו"א זו דאלא ע"מ הוא ואי דלפום הו"א זו באמת היה מוכרח סברת הר"ן א"כ יותר קשה אליבא דאמת מנ"ל להר"מ דלא כס' הר"ן כיון דבהו"א זו היה מוכרח כסברת הר"ן, רק לענד"נ דיש לחלק דע"כ ס"ל להרמב"ם דלא כהר"ן רק בחוץ א"כ מתחלה לא נתן לה הגט רק לחצאין דהיינו חוץ מזה, וע"כ כשאומר אח"כ סתם הרי זה גיטך משמע שנותן לה לכל אבל בע"מ דלא אסרה רק דרך תנאי דמש"ה אליבא דאמת ל"ה שיור כלל א"כ אפילו לפי הו"א זו דפוסל בגט מ"מ לשון הרי זה גיטך אינו מבטל זה התנאי כיון דבאמת הוי גט לכ"ע רק שאסרה בדרך תנאי ומכש"כ לשיטת הר"מ דאינו אסרה רק לזמן ע"כ בעל מנת אי הוי פוסל וודאי ל"מ אחר כך שיאמר הרי זה גיטך סתם, והא דפסק הרמב"ם הרי זה גיטך מהני דוקא בחוץ [ובזה יש לסתור ראית הב"ש מ"ש דשלא תשתי יין כ"י חייכי אינו פוסל לכהונה מדאסברה הרמב"ם לכיצד בחוץ ולפמ"ש יש לומר דמשום הרי זה גיטך נקט חוץ דוק]: ולפ"ז יש להוכיח שיטת הרמב"ם עפמ"ש כל המפורשים מנ"ל להגמרא אי אלא חוץ מודו רבנן בעל מנת דלמא פליגי רבנן אף בעל מנת והא דנקט חוץ להודיעך כחו דר"א, ולפי זה יש לומר דהיה פשיטא ליה להגמרא דהרי זה גיטך מהני כשיטת הרמב"ם וקשה למה קתני ויאמר לה ה"א מותרת וכו' ולא קתני סתמא הרי זה גיטך דבשלמא אי הוי על מנת ל"ק דבעל מנת ל"מ הרי זה גיטך כמ"ש אבל אי הוי חוץ קשה, וצ"ל כנ"ל לאשמעינן דעל מנת ל"מ בפעם שניה כמ"ש הפ"י ואי נימא דאף בנתינה ראשונה ל"מ לרבנן ע"מ א"כ פשיטא דבפעם שניה ל"מ ואי לאשמעינן הא גופיה דעל מנת לא מהני הא מזה לא מוכח די"ל כסברת הפ"י דדוקא בפעם שניה ל"מ א"ו דהאמת הוא כן דאי פליגא בחוץ דעל מנת לא מהני רק בנתינה שניה ומש"ה נקט ה"א מותרת לכל אדם אבל בנתינה הראשונה מהני ומוכח כשיטת הרמב"ם

אך עדיין יש להקשות לפי מה דאבעיא ליה אי אלא חוץ או על מנת ומוכח דלבעל האבעי' היה לו ב' משמעות בלשון אלא רק דמספקא ליה איזה עיקר וא"כ מאי פשיט מהא דתנן כל הבתים וכו' דלמא משמע על מנת ג"כ רק דהתם ל"ש על מנת וע"כ בע"כ הוא חוץ אבל במתני' יש לומר דסובל תרווייהו וכמו דאשכחן כמה לישני דמשתמעי לתרי אפי, ור"א ורבנן בתרווייהו פליגא דר"א מכשיר בכל גוונא א"כ יהיה כוונתו על מנת או חוץ ס"ס מותרת ורבנן פסלי בכל גוונא ואדרבא בזה ניחא דנקט אלא ולא נקט חוץ לאשמעינן דפליגי בתרווייהו, ובזה נסתר תי' הנ"ל דהו"ל למיתני הרי זה גיטך כמ"ש לעיל דכיון דקאי על על מנת גם כן כיון דאלא משמע על מנת ג"כ ויש לומר דכוונתו היה ע"מ ע"כ צ"ל הרי את מותרת וכו' כמ"ש לעיל דבעל מנת מודה הרמב"ם

ונ"ל על פי מה שפסק הרמב"ם דבעל מנת שלא תנשא לפלוני צ"ל דוקא לזמן דאל"כ ל"ה כריתות דהוי כמו אל תשתי יין כ"י חייכי ול"ד לכל ימי חיי פלוני דהתם תהיה מותרת לשתות יין לאח"מ פלוני אבל הכא לא תהיה מותרת להדבר שנאסרה, והר"ן חולק ע"ז והובאו ב' הדיעות בש"ע דקי"ל להחמיר כשני הדיעות, והנה פשטיה דמתני' אי אלא הוא על מנת וודאי דליכא למימר דמיירי לזמן דהא סתם קתני אלא לפלוני דמשמע לעולם וכמ"ש התוס' דאלא לפלוני משמע בין בזנות ובין בנשואין ולא רצו לפרש דמיירי בפי' להדיא לענין נשואין דוקא כיון דלא נזכר במשנה א"כ ה"ה לענין הזמן דמשמע לעולם וזה פשוט, ולפ"ז יקשה לכאורה לפ"מ דמשמע בסוף הסוגיא ורבנן האי כריתות מע"ל ופי' רש"י למה לא הקשו רבנן דר"א ב"ע לר"א מכריתו', משמע דדרשא דכריתות כ"ע דרשי אליבא דאמת דאל"כ מאי קושי' דלמא כמו דר"א לא דריש אף אינהו ל"ד א"כ צ"ל דהגמרא ס"ל זה לקושיא חזקה דכ"ע דרשי' כריתות וע"כ משני דאתי לע"מ שלא תשתי יין כ"י חייכי, וא"כ קשה אי אלא ע"מ ולפמ"ש דהיינו לעולם תקשי לר"א הא הוי כמו ל"ת יין כ"י חייכי כיון דאסורה לעולם לזה לפמ"ש הרמב"ם וצ"ל בע"כ דאי אלא ע"מ י"ל דמכריתות ממעט ר"א חוץ כיון דהוי שיורא בגט ע"כ ל"ה כריתות אבל לא תשתי יין כי"ח אף דלעולם אגידא ביה מ"מ כיון דל"ה שיורא בגט מותר וה"ה על מנת שלא תנשאי לפלוני כיון דל"ה שיורא מותר אף דאגידא ביה, ולפ"ז מוכרח בע"כ דאלא לא משמע תרווייהו דא"כ מותר לר"א הן בחוץ הן בע"מ של"ת לפלוני לעולם ואם כן קשה למ"ל כריתות, והא דקאמר בתחלת האבעי' האי אלא חוץ הוא אבל בע"מ מודו אבל לר"א תרווייהו מותר וקשה למ"ל כריתות, הא לק"מ דוודאי האבעיא הוא בעל מנת דומיא דחוץ דכמו דבחוץ ל"ש לומד דאגידא ביה לעולם כיון דמודה ר"א דלאחר שנשאת לאחר מותרת לזה שנאסרה עליו אם כן מאי דקאמר בעל מנת מודה היינו לזמן, אבל הפי' במתני' בע"כ היינו לעולם כיון דאמר סתם אלא לפלוני ומוכרח דלא משמע תרווייהו דאם כן יהיה ר"א מתיר הן בחוץ והן בעל מנת לעולם וקשה כריתות מאי עביד ליה, ובזה מיושב קושית הפ"י דלא מצי למימר אי אלא ע"מ בחוץ כ"ע להתירא דדוקא בעל מנת פסלי רבנן מחמת קושית ר"ש ור"ע על ע"מ דאי חוץ כ"ע להתירא קשה לר"א כריתות מע"ל]

ולפ"ז יש לתרץ קושית הרשב"א לקמן שהקשה למה קאמר הגמרא לר"ע דשמיע ליה איכא דמתני חוץ ואיכא דמתני על מנת למ"ד חוץ היינו פירכא וכו' והקשה לימא דר"ע שמיע ליה דפליגי בתרווייהו, ולפי זה ניחא דוודאי היה מקובל דמחולקים בהאי לישנא דקתני במתני' שאסרה לא' בסתם רק די"ל בעל מנת או בחוץ או בתרוויהו אבל עכ"פ לא נזכר כלל שאסר רק לזמן ומהכ"ת לחדש דבר שלא הוזכר כלל ואם כן אי פלוגתיי' היה בסתם שוב על כרחך ליכא