חמדת שלמה חלק א קי

(ג) ראיתי בס' פמ"א שכתב ליישב הש"ך דכתב לר"ה אף בב' עיירות אין השליש נאמן וכתב דלהכי קאמר ר"ה אי איתא משום דס"ל מדאורייתא שייך הימנא אף באיסורא וכקושית רבי אבא רק דרבנן חששו גבי איסורא כיון דאין דרך לעשות כן והו"ל לתקוני דליהמן בזה השליש מש"ה אמר דיש כאן ריעותא אי איתא לפ"ז היכא דאינו אומר בפ"נ כגון בארץ ישראל אף בב' עיירות אינו נאמן [ול"נ דאפ"ל דהש"ך סובר דר"ה קאמר אי איתא כי היכי דלהוי הבעל מהימן בודאי אבל בשתי עיירות מידי ספיקא לא נפקא וכ"מ לשונו קצת שכתב ואני אומר אף בב' עיירות יכול הבעל לטעון טענה זו ול"ק שהבעל נאמן], ועיי"ש בפ"מ שרוצה ליישב בזה דעת הרי"ף

ואני אומר עפ"ד הוכחה לשיטת הרי"ף וגם ליישב ההמשך בדברי הרי"ף וגם לתרץ קושית העולם למה הביא הרי"ף דברי ר"ה ללא צורך כיון דפסק כר"ח, דהנה הש"ך סי' נ"ו כתב להוכיח מסוגיא דידן דשייך הימנא אף שאין האשה יודעת ולא נימא דסמך על האשה שלא תרצה לקבל הגט וה"ה בממון אף דאין הבע"ד יודע והוא אומר לטובתו נאמן, והנה לכאורה לשיטת הרא"ש ורבינו אפרים היכא שאין הבעל מכחישו נאמן השליש אף לר"ה ובע"כ צ"ל כמ"ש הפ"י דבפקדון טענה גרועה היא דמטעם הימנא א"א לומר כיון דר"ה לא סבר ליה הימנא ועיין בפ"י לפ"ז לא מוכח מידי גבי ממון די"ל לעולם לא אמרינן הימנא רק היכא שהבע"ד יודע מזכותו דאל"כ י"ל שסמך עליו אבל בגט ל"ש זה דבע"כ הימנא אף שאין האשה יודעת דדלמא ימסור לה שלא בפני הבעל ויהיה נאמן מצד הדין ותלך ותנשא בו ותהיה מקולקלת אבל בממון ל"ש זה כיון דאיתא בחזרה רק לשיטת הרי"ף דס"ל בלא הימניה אף באינו מכחישו אין השליש נאמן הקשה הש"ך שפיר א"ו מוכח דינו אף בממון, אך לפ"ז קשה דבספר קיקיון דיונה הקשה מאי פריך ר"א על ר"ה הא התם קתני זה אומר כך וזה אומר כך משמע דהבע"ד יודע ג"כ ואית ליה מגו וכבר הבאתי קושיא זו לעיל (אות א') והנה לשיטת הרי"ף לק"מ דס"ל היכא דהגט יוצא מתח"י השליש ל"ש מגו וכמ"ש הר"ן בשמו, אך אי קשיא הא קשיא מנ"ל להגמרא להקשות על ר"ה דלמא ס"ל כהו"א של הש"ך דל"א הימנא רק היכא שהבע"ד יודע, וצ"ל דקושית הגמרא הוא ממ"נ אם זה סברא דאורייתא לחלק בין הבע"ד יודע או לא למה לו לר"ה לומר אי איתא אף בלא אי איתא אין השליש נאמן וא"ל דזה סברא דרבנן לחלק וי"ל כעין שכתב הפ"מ דצריך אי איתא דאל"כ הו"ל לתקן להאמין לשליח בפ"נ קשה על הברייתא דלא נקט רבותא אפי' היכא שאין הבע"ד יודע נאמן בממון [ועיין בב"ח שמפרש שאני ממון אבל בגט א"נ מדרבנן ועיין בפ"י שכתב דבממון וודאי לא שייך חומרא דרבנן], וא"ל דלמא מש"ה לא תני בברייתא רבותא היכא שאין הבע"ד יודע משום דרצה למיתני וכן בגיטין, די"ל אדרבא מדלא הביא ר"א וכן לגיטין י"ל דקושייתו היה מברייתא דקתני וכן לשטרות והמקשן שהקשה מוכן לגיטין הקשה על תירוץ של התרצן דמחלק בין ממון לגט ועוד אפ"ל דס"ל להגמרא דבזה לא החמירו חכמים בגט כיון דבממון דל"ש חומרא דרבנן וכמ"ש הפ"י וודאי נאמן אף בגט לא החמירו וע"כ הקשה ותירץ שאני ממון וכו' פי' דאיכא מקום להחמיר ושפיר החמירו בגט וכן מוכרח לומר לפי' הפ"מ דהא סברת הפ"י הנ"ל היא סברא פשוטה דבממון ל"ש חומרא דרבנן ולמה לא משני הגמ' בקיצור בגט החמירו א"ו דבלא סברא לחלק ל"ש לחלק בין גט לממון אבל היכא דיש סברא לחלק אף דאין הסברא חזקה כ"כ לחלק מדאורייתא שפיר, החמירו בגט אבל בסברא הנ"ל א"א לחלק כיון דבממון שייך ג"כ זה היכא שאין הבע"ד יודע ואפ"ה נאמן כיון דל"ש חומרא דרבנן בממון וסברא כזו מצינו הרבה פעמים ע"כ הקשה הגמרא שפיר, לפ"ז מוכח דעת הרי"ף דבע"כ לומר דאין סברא כלל להאמין השליש בלא הימנא אף היכא דאין הבע"ד מכחישו דאל"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה דלמא לעולם ר"ה סבר לחלק כנ"ל מדאורייתא בין היכא שבע"ד יודע או לא וא"ל למה ליה סברת אי איתא ז"א די"ל כנ"ל להכי צריך סברת אי איתא כי היכי דלא ליהמן השליש אפילו היכא שאינו מכחישו בלא הימנא וממילא ל"ש הימנא כיון שהיא אינה יודעת וא"ל כנ"ל דלמא יתן לה היכא שלא יהיה הבעל מכחישו ותלך ותנשא בו דהא אינו נאמן מטעם אי איתא א"ו מוכח כדעת הרי"ף דבלא הימנא אין סברא בעולם כלל להאמין השליש אפילו באין הבעל מכחישו והקשה הגמרא שפיר כנ"ל לפ"ז הוצרך הרי"ף להביא מודה ר"ה דבל"ז לא מוכח דינו דהוי אפשר דפלוגתייהו קאי היכא דהאשה טוענת ג"כ דבל"ז לא שייך הימנא כלל ולא הוי פליג ר"ח וא"כ היה אפ"ל כדעת ר"א אבל השתא דאמרינן בזה מודה ר"ה מוכח שפיר וכן הש"ך הביא מודה ר"ה להוכיח דפלוגתייהו קאי באינה יודעת

(ד) עיין בב"ש אה"ע (סי' קמ"א ס"ק י"ד) מ"ש ליישב דברי הגמרא דמיירי שמסר הגט בפני עדים ואפ"ה הוי אין שלישית בידו מש"ה בבעל מכחישו אינו נאמן וכו', ולא הבנתי לפ"ד אפילו באין הבעל מכחישו תהוי ספק מגורשת דהא קי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי הוי ספק מגורשת כדאיתא באה"ע (סי' קנ"ב ס"א) ועיין לקמן בב"ש (ס"ק פ"ד), ואפשר לחלק בין שליח להולכה לשליח קבלה דלקמן סי' קנ"ב כתב הב"ש בשם רש"י והר"ן בטעם דאינו נאמן אף דבידו לגרשה דאי איתא דגרשה הו"ל קלא, לפי זה יש לומר בשליח להולכה ל"ש זה דעדיין לא נפקא קלא כיון דאינה מגורשת עדיין, ובפרט לדעה זו דאין צריך עדים במינוי השליח וכדכתב הב"ש דהוי כשליח תרומה לית ליה קלא ומסירת השליח הא הי' באמת לפני עדים וצ"ע לדינא ועיי"ש עוד בס"ק הנ"ל לכאורה קשה ליהמן במגו כיון דיכול למחות וצ"ל וכו', דבריו נפלאים כיון שאומר לפקדון למה לא יהיה זה כמו ביטול, אחר כך מצאתי בס' פ"מ לחי' גיטין תמה עליו בזה ועיי"ש

(ה) עיין בסנהדרין (ס"פ ז"ב דף ל"א) דקאמר רבא כמאן כרבי, ולכאורה מוכח דמיירי שמסרו לה בלא עדים דאל"כ האיך יכולה לטעון קניתיו כיון שנמסר לידה בתורת שלישית וודאי דאינה נאמנת, ואם כן קשה אמאי לא מהימנא בלא מגו דקניתיו דהא פסק הטור בחו"מ (סי' מ"א) אם השטר יוצא מתח"י אחר אינו יכול הלוה לטעון נפל ממנו דהנפקד נאמן במגו שהי' מסרו להמלוה אבל במקום דל"ש מגו אינו נאמן וכ"כ להדיא בדרישה שם ובאו"ת, ולפי זה כאן פשיטא דמהימנא דהא הלוה יכול לטעון נפל ממני ומצאת ואז ל"ש לומר דהנפקד נאמן דהא כאן הנפקד טוען ג"כ פרוע וצ"ל דשם הוי אתחזיק בבי דינא דהיינו שהודה כבר שהשטר בא לידה בתורת פקדון ואז היתה נאמנת מגו שהיתה מחזירה להמלוה, אבל לפי זה לא שייך גם כן מגו דאי בעי אמרה דידי הוא אפילו אליבא דרבי כיון שהודה כבר שבא לידה בתורת פקדון וא"ל דמיירי לעולם שנמסר לה בעדים רק קושית רבא הוא דמש"ה הימנא כיון שיכולה לטעון קניתיו אליבא דרבי, הא ליתא דהא ע"כ צ"ל הא דל"ס רבא מגו דאי בעי קלתי' כסברת התוס' שם עיי"ש אבל לענין הימנא וודאי ל"ש זה וזה פשוט, ואפשר דמזה יצא לרש"י פירושו בהא דקאמר הגמרא כמאן כרבי הכי נמי קנתה היינו דרבא היה סובר דאין להאמינה בשום מגו כיון דהיה כתוב בו הנפק כפי' רש"י ע"כ היה סובר דמש"ה הימנא דבאמת טוענת שהוא שלה אבל אתחזיק כפי' התוס' אי אפשר לומר דממ"נ אם היה ידע רבא דאתחזק בב"ד א"כ האיך יכולה לטעון שקנתה ואי לא אתחזיק הא באמת אית לה מגו א"ו כפי' רש"י שכתב בו הנפק ומש"ה יכולה לטעון קנתה רק מגו אין לה, אך עדיין יש לפקפק לעולם אתחזיק כפי' התוס' וכפי' הטור שנתנה לקיים השטר ושתקה ואפ"ה יכולה לטעון קנתה אך ז"א דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה דלמא נפל ומדשתקה בקיום אין ראיה דדלמא יביא ראיה שממנו נפל

דף ס"ה ע"א מתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי עיין בס' מים חיים להגאון פ"ח מה שהקשה מכאן על סוגיא דקידושין (דף מ"ד), ולענ"ד דלק"מ דהא קתני במתני' שאין קטן עושה שליח ולפ"מ דס"ד דמתני' מיירי ביש לה אב אפילו נערה א"י לעשות שליח כנלענ"ד פשוט ונכון, ועיין לעיל ר"פ מ"ש הגאון בעל משנת דר"ע שתי' ע"פ קושיא הנ"ל שיטת הבעל עיטור ולמ"ש לק"מ, אך אפ"ל דלפמ"ש הפ"י להקשות לשיטת התוס' דקטן מזכה לאחרים מדאורייתא וכתב דבמידי דשייך הוי שליח והא דאינו עושה שליח בגט יעיי"ש שנדחק בטעם הדבר ומ"ש בזה משם הר"מ, ולפי זה יש לומר דהא דאמרינן אדם יודע היינו אי אמרינן דבכל התורה אין קטן עושה שליח אבל אי אמרינן דבכל התורה עושה שליח במידי דשייך ובגט אינו עושה מטעמים הנ"ל שכתב הפ"י, י"ל דלא שייך אדם יודע דבשלמא מה שהוא נוהג בכל הענינים י"ל שפיר שהוא ידוע לכל ממעשים בכל יום אבל מה שאינו נוהג רק בגט ל"ש לומר אדם יודע, [דבוודאי משום דקתני כך במתני' ל"ש לומר אדם יודע דאטו כ"ע בקיאי במתני'], ולפ"ז לפמ"ש התוס' דלמאן דמזכה לאחרים היינו מדאורייתא והר"ן כתב בשמם להלכה כן א"כ מוכח אליבא דידן דניחא לה דתתגרש כל היכי דמיגרשה

שם מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד וכתב התוס' דחומרא בעלמא הוא כמו באומר לשלוחו וכו' יעיי"ש, ולכאורה היה נ"ל מזה ראייה לדברי הרמ"א (סי' ל"ה) שכתב באומר לשלוחו צא וקדש אשה פלונית מותר בקרובת פלונית אם מת השליח כיון דליכא למיקנסיה, והשיגו עליו