חמדת שלמה חלק א קט

יוכל להיות דלא הימנא דע"ז אינו מוכרח להאמינו ואפ"ה מהני השלישות כנ"ל דמסתמא כל ענין שלישות הוא שימסור השליש לא' מהבע"ד ע"פ תנאים שביניהם זה י"ל היה סברת רבי אבא ע"כ היה קשה לו למה נאמר הימנא דהא אינו מוכרח הנאמנות כנ"ל ומזה הכריח דע"כ סברת הימנא אינו מצד הוכחה רק דאמרינן מסתמא כיון שמסר לידו ויכול לעשות בו כרצונו הימנא כדעת רוב הפוסקים באמת רק ע"ז היה קשה מהכ"ת נימא סברא כזו דהימנא בלי שום הוכחה דלמא מסרו לו משום שהיה נאמן בעיניו ומסתמא לא ישנה וכמ"ש לעיל בדעת האמ"ד ע"כ הכריח רבי אבא דהסברא הוא כך והוא דוודאי אם היה הענין נחשב בעיניו לכלום ורצונו לבל ישנה השליש מכל מה שמוסר לו וודאי היה לוקח כתב מהשליש או לכל הפחות היה מוסר לו בעדים לבלי יבא לידי הפסד בשום אופן ומדמסר לו בלא עדים וכדומה בוודאי דעתו למסור הדבר להשליש שיעשה כרצונו בלא שום הכרח דכמה פעמים מוסר האדם דבר שהוא שקול בדעתו ע"ד חבירו כפי מה שיעשה יהיה מרוצה וממילא לא יבא בשום ענין לידי הפסד וכיון דהסברא הוא כך ממילא אין שום חילוק בין גט לממון כיון דגם בממון צריך לומר שמסרו על דעת השליש שיעשה בו כטוב בעיניו וממילא אין שום חילוק בין פקדון לשלישות כיון דאמרינן הימנא בלא שום הכרח נסתר הסברתי הנ"ל לדעת האמ"ד זה היה קושית רבי אבא

והנה ראיתי בשו"ת מהרי"ט (סי' צ') שפי' בתירוץ הגמרא שאני ממון דאתייהב למחילה היינו שמסרו לו מתחלה ע"ד כן שיהיה נאמן בכל מה שיאמר עיי"ש לפ"ז י"ל כך הפי' בהתרצן דלעולם לא אמרינן הימנא רק מצד הוכחה וההוכחה הוא דבממון כיון דיכול להאמינו וכמ"ש לעיל בפי' התוס' דמסתמא כשמסרו לו השלישות היה דעתם שיהיה נאמן בכל מה שיאמר כדי שלא יהיה שום הכחשה ביניהם אבל לא שיהיה תלוי בדעתו דזה אין סברא כלל וממילא בפקדון לא שייך הימנא כיון דאין לנו ההוכחה הנ"ל וגם בגט אפי' על תנאי ל"ש הימנא דההוכחה הנ"ל אינו רק כיון שמסרו לידו והיה נאמן בעיניהם וגם צריכים לנאמנותו שלא יהיה הכחשה ביניהם ע"כ מסתמא האמינו בכל מה שיאמר מטעם נאמן עלי אבא אבל בגט דלא מהני נאמנותו כנ"ל רק למסור הדבר שיעשה כרצונו על נאמנות כזה לא נחתו כלל וכיון דהמני' להשליש למסור הגט בידו ס"ל לגמרא לסברא פשוטה דלא אמרינן הימנא דלזה אינו כדאי ההוכחה הנ"ל כ"ז לר"ה, אבל לר"ח ס"ל באמת כהו"א של רבי אבא ממילא אף בגט ובפקדון אמרינן הימנא, והאמ"ד הנ"ל י"ל דס"ל כר"ה ע"כ פסקו שפיר דבפקדון לא אמרינן הימנא וא"ש ודוק היטב כי ת"ל יש פנים לסברא זו בהלכה, ומיושב ע"ז מה שעמד רבינו הגדול בעל או"ת על הבעה"ת בהשיגו על האמ"ד הביא שהרי"ף פסק כר"ח ותמה עליו למה לו להביא הא בממון שניהם שוים, ולדברי מיושב היטב דגם הבעה"ת סובר דלר"ה אפשר לומר כנ"ל ע"כ הביא שהרי"ף פסק כר"ח אבל האמ"ד הנ"ל י"ל שפוסק כהפוסקים כר"ה

ועפ"ד הנ"ל יש ליישב קושית העולם דלמה לא מקשה הגמרא ממתניתין קודם קושית רבי אבא הגם דלפום רהיטא אינו קושיא כ"כ מ"מ ראיתי מגדולי עולם שפלפלו ע"ז גם בספר פנים מאירות כתב פלפול ע"ז], די"ל בלא קושית רבי אבא הו"א דפלוגתיהו קאי בפקדון על תנאי וכפי' הש"ך ומש"ה בעי במתניתין עדי קבלה דשמא יטעון הבעל פקדון בלא תנאי ובזה גם ר"ח מודה, אבל השתא דמשני ר' אבא שאני ממון וכפי' הנ"ל דבגט אפילו על תנאי לא מהני והא דקתני וכן לגיטין היינו שטרות קשה למה לא משני בקיצור דיש חילוק בין פקדון לתנאי א"ו דס"ל להתרצן דאין חילוק בגט וכנ"ל א"כ בע"כ דלר"ח אפילו בפקדון בלא תנאי נאמן השליש ע"כ הקשה שפיר ממתניתין על ר"ח, וא"ל דלמא לעולם יש חילוק כנ"ל והא דלא משני דמיירי בפקדון בלא תנאי דהיה קשה לו קושית הגמ' ממתניתין על ר"ח א"ו דבלא תנאי גם ר"ח מודה כמ"ש הש"ך, זה י"ל דאם היה סברא לחלק קשה דסתם פקדון משמע בלא תנאי יותר הו"ל להקשות על ר"ח ממתניתין מלהקשות על ר"ה מברייתא ולהוציא לשון פקדון ממשמעותא, בשלמא הש"ך לשיטתו כ' שפיר דס"ל בפקדון בלא תנאי אין סברא כלל דליהימן ומוכח מצד הסברא דמיירי בלא הפקידו סתם רק על תנאי אבל לדברי הנ"ל דיש סברא לומר דנאמן בסתם פקדון רק לר"ה מוכח דסתם פקדון לא מהני קשה שפיר מנ"ל להקשות על ר"ה א"ו דס"ל בגט אין חילוק כלל בין סתם פקדון לע"ת ע"כ הקשה שפיר

(ב) הרי"ף כתב והלכתא כר"ח דסוגין כוותיה כדמברר לקמן וכו' מתיב רבי אבא וכו' אמר רבה ומודה ר"ה וכו' עד וליהמנא לשליש מכאן שמעינן דהלכתא כר"ח, ותמה עליו רבינו אפרים תלמידו דהיכי מדמי מילתא דאית ביה הכחשה לדלית ביה הכחשה, ונלפענ"ד דרך פלפול ליישב בצירוף ישוב האריכות בלשון הרי"ף שהביא מתיב רבי אבא וכו' ואמר רבה וכו' ללא צורך, דהנה הש"ך כתב דהימנא שייך אף אם הלוה בעצמו מסופק ואינו רוצה לשקר וא"כ ס"ל דאף דלעולם לא היה מגו להשליש דלא היה מקבלו מ"מ שייך הימנא דמנא ידע דלמא ירצה לקבל ול"א דסמך על הלוה והביא ראייה משו"ת הרא"ש ומסוגיא דידן דמיירי דהאשה אינה יודעת דלולי זאת מודה ר"ה ואפ"ה מהימן לר"ח וכו' עיי"ש, רק לכאורה אי משום הא לא איריא די"ל לעולם כהו"א של הש"ך רק מש"ה שייך בגט הימנא דהא כתב הרא"ש באינו מכחישו וודאי השליש נאמן א"כ י"ל דבע"כ הימנא אפי' אם האשה אינה יודעת דאל"כ יוכל לקלקלה דהיינו שיתן לה הגט שלא בפני הבעל ואזי תהיה מותרת לינשא ול"ש לומר דהיא לא תרצה לקבל הגט כיון דבאמת נאמן כ"ז שאין הבעל מכחישו ובאמת הוא נתן לפקדון ותהיה באיסור א"א ובני' ממזרים לאפוקי בממון לא שייך זה דסמך על הלוה דממון איתא בחזרה, אך אם נאמר כסברת הרי"ף הנ"ל דגם באין הבעל מכחישו צריך לסברת הימנא מוכח שפיר סברת הש"ך הנ"ל

והנה לכאורה יש להקשות מאי פריך רבי אבא מברייתא דשליש נאמן הא התם קתני זה אומר כך וזה אומר כך משמע שהלוה או האשה יודעים ג"כ מהענין וא"כ אית לה מגו וכדקאמר הגמרא מודה ר"ה בקמי דידי כמו שהקשיתי לעיל (אות א') אך לדעת הרי"ף [כפי מה שהביא הר"ן בשמו דל"א מגו היכא שהגט יוצא מתח"י השליש] לק"מ דהא הכא מיירי שהשלישית ביד השליש, אמנם אי קשי' הא קשיא כיון די"ל כנ"ל דהברייתא מיירי כשהאשה יודעת ג"כ א"כ מנ"ל להגמרא להקשות דלמא גם ר"ה ס"ל הימנא היכא שהאשה טוענת ג"כ כיון דהיה יכול למסור לה וכהו"א של הש"ך הנ"ל, אמנם לפ"מ שמוכח מדברי הרי"ף דלעולם אין השליש נאמן לר"ה ואף היכא דל"ש אי איתא דאל"כ לית לן הוכחה כר"ח וכקושית רבינו אפרים א"כ בע"כ צ"ל דהפי' בגמרא במאי דקאמר לר"ה אי איתא היינו שאינו מאמין השליח בענין גירושין רק אם דעתו לגרשה מגרשה לחלוטין ובפרט לשיטת הב"ש שכתב לדעת הרי"ף אף בשתי עיירות אין השליש נאמן לר"ה הגם שדבריו מגומגמים מאד כנראה למעיין שם מ"מ צ"ל כן לפ"ז מוכח דר"ה סובר דבכ"מ לא אמרינן הימנא אף כשהאשה טוענת ג"כ דאל"כ למ"ל לומר אי איתא וכו' כיון דבאמת סובר הימנא רק הכא ל"ש כיון שהיא אינה טוענת, כ"ז אם אמרינן מצד הסברא באין הבעל מכחישו הבעל נאמן לר"ה אי לא אמרינן סברת הימנא דבאמת כך נוטה הסברא פשוטה אי לא אמרינן הימנא מה בין שליש לעד דעלמא, אבל לסברת רבינו אפרים די"ל באין הבעל מכחישו השליש נאמן אבל בוודאי דזו אינה סברא מוחלטת רק דלית לן הוכחה דלא כר"ה שהוא רבו של ר"ח א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה מאי פריך רבי אבא דלמא לעולם מודה ר"ה בשהאשה ג"כ טוענת דאמרינן הימנא והא דצריך לסברת אי איתא היינו כיון דיש סברא לומר באינו מכחישו השליש נאמן מש"ה קאמר אי איתא דמש"ה אינו נאמן אפילו באינו מכחישו ומש"ה ממילא ל"ש סברת הימנא אם היא אינה טוענת כיון דאינו יכול לקלקלה באינו מכחישו כיון דאינו נאמן משום אי איתא ולעולם אם האשה טוענת גם כן אמרינן הימנא, א"ו דס"ל להגמרא לסברא חיצונה דאי לא אמרינן הימנא אינו נאמן כלל בלא סברת אי איתא רק הא דקאמר אי איתא לסתור סברת הימנא ממילא מוכח דל"א כלל הימנא אף בשהאשה מכחשת ג"כ והקשה רבי אבא שפיר

ולפ"ז דמוכח דאין סברא כלל להאמין השליש לר"ה הוכיח הרי"ף שפיר מהא דפריך הגמרא ליהמנא לשליש דהלכתא כר"ח וכל דבריו בדקדוק דצריך להביא קושית הגמרא דמותיב רבי אבא דכל הוכחתו הוא מקושית ר"א וגם מודה ר"ה הוצרך להביא דאל"כ הו"א דפלוגתיהו קאי בשהאשה טוענת ג"כ כהשליש דאל"כ לא הוי קאמר ר"ח הימנא והקשה רבי אבא שפיר ולעולם יש סברא לומר באין הבעל מכחישו השליש נאמן מש"ה הביא מודה ר"ה ממילא מוכח דפלוגתיהו קאי באין האשה טוענת ומוכח שפיר כר"ח מכח קושית הגמרא, ועם זה י"ל קושית העולם דלא מקשה הגמרא מתני' עם הברייתא די"ל בלא ר"ח הו"א דל"ש הימנא רק אם האשה טוענת ג"כ ומתניתין מיירי דאין האשה יודעת אם קיבל השליח הגט או לא אבל השתא מר"ח ומקושית רבי אבא מוכח שפיר דאף באינה טוענת שייך הימנא והקשה הגמרא שפיר, ומיושב עם זה מה שמהפך הרי"ף להביא מודה ר"ה קודם קושית הגמרא קיבל למה לי להורות לן זה הפי' דלפ"ז קושית רבי אבא וקושית הגמרא הכל מכח מודה ר"ה דמוכח דפלוגתיהו קאי באינה טוענת: