חמדת שלמה חלק א קח

ל"ח לשמא יאמרו ועיין ברשב"א שהקשה על תי' הגמ' מ"ל גזל מרובה ומ"ל גזל מועט, ולפ"ז י"ל דלפום אוקימתא דרבא דלא נודעה מש"ה מכפר משום דקנסו לענין שחוטי חוץ וכמ"ש לעיל, רק דקושי' הגמ' לר"י דייאוש קני' ול"ה רבותא בלא נודעה דמצד הדין מכפר] א"כ ל"צ לדחוקי ל"מ קאמר רק דחטאת הוי רבותא, דאפילו חטאת דהכהנים אוכלים ויותר מסתבר לפסול כמ"ש בשם המפורשים דל"ש לומר טעמא דלה' הארץ ומלואה והו"א דלא תקנו בזה להעמידו ברשותו ולהכשיר הקרבן ע"כ קתני לרבותא דאפילו חטאת שלא נודעה מכפר ומכש"כ עולה, וא"ש דנקט הר"מ אפילו חטאת דלענין הכשר עולה מסתבר טפי להכשיר ע"כ נקט אפילו חטאת, וא"ש נמי מ"ש הר"מ בנודעה אינו מכפר החטאת וכן העולה ולפי שיטת הגמ' הוא כש"כ עולה ולפמ"ש א"ש די"ל דהר"מ ס"ל כקושי' הרשב"א מ"ל גזל מרובה וכו' רק לר"י צריכין בע"כ לומר כתי' הרשב"א עיי"ש אבל לרבא לא צריכין לדחוקי בכך ע"כ קאמר וכן העולה, ועיין פי"ח מה' מעה"ק מוכח להדי' דהר"מ סובר ג"כ כפי' רש"י דהעמידו ברשותו כדי שיתחייב משום שחוטי חוץ ועיי"ש בלח"מ ודוק היטב

שוב כשזכיתי ללמוד שנית מס' גיטין נ"ל יותר פשוט ומוכרח דברי הר"מ הנ"ל, די"ל דקשי' ליה דבברייתא קתני סתמא כה"ג בחוץ ענוש כרת, וקאי על גנב והקדיש ומדקתני סתמא משמע דלאו בחטאת לחוד מיירי אלא אפילו בעולה, גם משמע דאפילו בנודעה לרבים חייב כרת מדקתני סתמא וקשי' לעולא דלדידיה הו"ל לחיובי רק בחטאת ובלא נודעה, ע"כ ס"ל להר"מ דוודאי אלו לא תקנו בחטאת שיהי' מכפר משום שלא יהיו כהנים עצבים לא היו מעמידין ברשותו משום קנס שיתחייב על שחוטי חוץ דהוי תקנתו יותר מקלקולו שיהי' כשר ומתקבל בפנים, רק מחמת שהוצרכו לתקן בחטאת משום שלא יהיו כהנים עצבים שיהיו מכפר ע"כ כיון דממילא מרצה העמידוהו ברשותו ג"כ לחייב משום שחוטי חוץ וכיון דהעמידוהו ברשותו בחטאת ע"כ לא פלוג רבנן בכל הקרבנות ולפ"ז צ"ל לעולא הא דנקט חטאת כיון דעולה ג"כ כשר בלא נודעה י"ל דנקט חטאת לרבותא דאפילו מה שבא לרצות על חטא וודאי הי' ראוי לפוסלו שלא יהא קטיגור נעשה סניגור ואפ"ה מכפר רק לר"י דהתיקון הוא על נודעה שאינו מכפר, וע"ז הקשה הגמ' שפיר מאי אירי' חטאת אפילו עולה נמי אבל לעולא הוי חטאת רבותא, רק לפ"ז קשה כיון דהעמידוהו ברשותו א"כ אפילו נודעה יהא מכפר דאין לומר בנודעה לא העמידוהו ברשותו דהא בברייתא קתני סתמא כה"ג בחוץ חייב ולא מחלק בין נודעה ללא נודעה, [גם הר"מ כ' סתמא בפ' י"ח מה' מעשה קרבנות עיי"ש]. גם מצד הס' קשה הדבר, אם בתחלה לא הי' נודעה לרבים ואח"כ נודעה וכיון דכבר אוקמוהו ברשותו הי' לו לכפר, וליישב זה צריך ע"כ לומר דעולא ס"ל ס' ר' יהודה דנודעה אינו מכפר משום של"י מזבח אוכל גזילות ועל כן אינו מכפר בנודעה, רק דעולא ס"ל דאפילו בלא נודעה צ"ל לתקנת חכמים משום כהנים עצבים ועי"ז ממילא העמידוהו ברשותו ולא חילקו בין חטאת לעולה וע"כ ממילא חייב משום שחוטי חוץ, וע"כ ל"ק לעולא מאי אירי' חטאת דלדידיה דעיקר התקנה הי' על מה שלא נודעה מכפר וודאי הוי חטאת רבותא דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. מלבד מה שי"ל דחטאת הוי עיקר התקנה ע"כ נקט חטאת]. וא"ש דהר"מ נקט אפילו חטאת לענין ההכשר של לא נודעה ובנודעה אין מכפר משום של"י מזבח אוכל גזילות דלפמ"ש אף לעולא מוכרח לבא לטעם זה הואיל וכבר העמידו חכמים ברשותו כדי שיתחייב על שחוטי חוץ ולענין הפסול של נודעה כ' וכן העולה דלעולא ל"צ לומר כש"כ עולה, גם אינו כש"כ הואיל ועכ"פ איכא סברא לפסול בחטאת יותר משום אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ כ' וכן העולה, ובזה אתי שפיר פסק הר"מ כעולא וגם דרבא הוי אליבא דעולא: האומר פרק ששי סוגיא

דשליש

(א) דף ס"ד ע"א גמרא בעל אומר לפקדון וכו' עיין בבעה"ת שהביא דעת האיכא מאן דאמר דהיכא דמכחיש השלישות ואומר שלא מסרו בתורת שלישות רק בתורת פקדון אין לו דין שליש, והקשה הבעה"ת עליהם מסוגיא דשמעתין בעל אומר לפקדון ומוכח דאף בפקדון הוי שליש והרי"ף פסק כר"ח עיי"ש והנה הש"ך בחו"מ (סי' נ"ו סק"ה) החזיק בסברתם ומיישב קושית הבעה"ת דהפי' פקדון היינו על תנאי עיי"ש, והנה בספר אורים ותומים ובפ"י השיגו עליו מכח קושית הגמרא ממתניתין ע"ש, ולענ"ד קשה לי על הש"ך דהא צריך להבין גוף הסברא באמת מה חילוק יש בין פקדון לשלישות הא בפקדון שייך גם כן הימנא והש"ך לא כתב רק דלא שבקת חיי זה לא הוי רק מצד התקנה אבל כיון דזה נוגע לדין דאורייתא צריך להבין שורש הסברה הנ"ל מה חילוק יש בין פקדון לשלישות, ואודה לה' שזיכני לעיין בבעה"ת וראיתי טעם האיכא מאן דאמר הנ"ל הוא דעיקר דין שליש הוא היכא שיש ביניהם שום עסק או ענין ומסרו הדבר להשליש מסתמא דעתם שיהיה השליש נאמן בכל מה שיאמר כדי שלא יהיה ביניהם עוד שום הכחשה אבל בפקדון לא שייך זה דמנ"ל להוכיח מזה שהפקיד בידו והיה נחשב בעיניו לנאמן שיאמין לו בכל מה שיאמר בלי שום הכרח כלל לאפוקי בשליש דמוכרח לזה דהצדדים אינם מרוצים רק בענין זה ובאמת הדעת מכרעת כסברה הנ"ל יעיי"ש [הסברתי קצת מדעתי אבל הוא נכון וברור], ולפי זה לא הבנתי תירוץ הש"ך הנ"ל דהנה הש"ך כתב באותו ס"ק דמוכח מתשובת הרא"ש אף שהלוה אינו יודע אפילו הכי נאמן השליש וכ"מ מסוגיא דגיטין ע"ש, ולכאורה לפי סברת האיכא מאן דאמר הנ"ל תמוה מאד אמאי נימא בכה"ג הימנא כיון דעיקר ההימנא לא הוי רק מטעם הנ"ל דשכנגדו אינו רוצה רק בענין זה כי היכי דלא יהיה עוד הכחשה ביניהם אבל אם הוא עצמו א"י מהכ"ת נימא הימנא דמהכ"ת יחייב עצמו להאמין להשליש באופן זה מה שאין השכנגדו רוצה ממנו דהא אינו רוצה רק שלא יהיה הכחשה ביניהם אבל מהכ"ת נימא דשכנגדו רוצה דוקא שיאמין להשליש בכל מה שיאמר זה הוא נגד החוש, בשלמא לשיטת הסוברים דאף בפקדון שייך הימנא דמרצונו הטוב מאמינו מסתמא שפיר י"ל אף אם הלוה א"י מאמינו אבל לדעת האיכא מאן דאמר הנ"ל דצריך הוכחה דוקא לנאמנות השליש קשה מאד היאך שייך כאן הימנא ואף אם ירצה אחד לדחוק שום סברא ע"ז מ"מ קשה מה מקשה רבי אבא אף לשיטת הש"ך דר"ה מיירי בפקדון על תנאי מ"מ הא יש לחלק כסברה הנ"ל דהא שם בברייתא קתני זה אומר כך משמע דהאשה גם כן טוענת משום הכי שייך הימנא, וא"ל לפ"ז דשם מיירי דהאשה יודעת גם כן קשה בל"ז מאי פריך הגמרא הא בקמי דידי מודה ר"ה וכן הקשה באמת בספר קיקיון דיונה עיי"ש מה שרצה להכריח מזה שיטת רש"י דגם בפלוגתיהו איכא מגו, אך זה יש ליישב או דמיירי בכל גוונא אף באתחזיק וכמ"ש התוס' לענין שתי עיירות, ובפרט לשיטת הרי"ף דסובר אם הגט ביד השליש ל"ש מגו דהוי מגו למפרע וודאי לק"מ אבל מה שהקשיתי על שיטת הש"ך במקומה עומדת דזה וודאי יש לחלק אליבא דר"ה דסברת הימנא ל"ש רק היכא שהאשה טוענת שקיימה התנאי דזה סבר וקיבל כסברת האמ"ד הנ"ל לאפוקי בפלוגתיהו דאין האשה יודעת כלום משום הכי לא שייך הימנא

והנלפענ"ד דאפשר ליישב דעת הנך רבוותא דהנה התוס' פי' בהא דמשני הגמרא שאני ממון דאיתייהב למחילה שיש בידו למחול על ממונו להפסיד אף שלא כדין עיי"ש והר"ן הקשה על התוס' מ"ש מנאמן עלי שלא פייסתי עיי"ש, והנלפענ"ד ליישב זה דר"ה סבירא ליה בשלמא בממון י"ל מתוך שהיה השליש מוחזק בעיניו לנאמן משום הכי מסרו לידו דהיה בטוח עליו שלא ישקר ואם כן אף אם משקר מ"מ כבר האמינו על עצמו יותר ממאה איש לאפוקי בגט דאין בידו להאמינו רק שצריך למסור הדבר שיעשה כמו שירצה זה אינו רוצה לעשות שיהיה הדבר תלוי בדעת חבירו דבשלמא מה שתלוי בנאמנות י"ל דבטוח בחבירו אף אם יתנו לו כל חללי דעלמא לא ישנה בדבורו אבל למסור הדבר בדעתו אם יעשה כמו שירצה לא יהיה בכלל דובר שקרים זה אינו רוצה לעשות וזה נלפענ"ד קרוב מאד למרכז האמת ומדויק עד למאד בלשון התוס' והצעתי פי' זה לפני כמה לומדים והסכימו לפי' זה ור"ח סובר שמוסר הדבר לדעת השליש שיעשה כמו שירצה עד שאני תמה מה עלה בדעת רבי אבא להשוות נאמנות ממון לגט כיון דלא הביא כלל הך דוכן לגיטין בקושי' קמייתא משמע שהיה לו סברא פשוטה להשוות ממונא לאיסורא ולפי הסברתי הנ"ל לא דמו להדדי כי עוכלא לדנא

ע"כ לתרץ זה נלפענ"ד ע"פ סברא נכונה והוא דוודאי אם זו סברא פשוטה כמו שנראה לפום רהיטא מדמסר לשליש בודאי הימנא שלא יהיה עוד הכחשה ביניהם וכדעת האמ"ד הנ"ל וודאי יש להקשות הקושי' הראשונה הנ"ל שהקשיתי על דעת האמ"ד וגם קושיתי השניה, אך באמת נראה דאין זה מוכרח מצד הסברא דמדמסר לו הימנא לגמרי שלא יהיה נאמן להכחישו די"ל כוונתם במסירת השלישות כדי שיוכל השליש למסור השלישית כל זמן שיש לו מגו לכל מי שירצה והיינו בלא אתחזק אבל באתחזק דאין לו מגו והבע"ד מכחישו