חמדת שלמה חלק א קז

דממונא קנסינן יותר א"כ קשה מה הקשה הגמ' לעיל דר"מ אדר"מ גם מה הקשה מדם שנטמא ע"כ גם דברי הפ"ת תמוהין ואף אם נרצה לדחוק איזה חילוק ולומר דהר"מ רצה לפסוק כרבנן דרבים נינהו מ"מ מנ"ל לומר ס' הפוכות עם ר"מ דר"מ סובר בדרבנן קניס והכא לא קניס והרבנן ס"ל בדרבנן לא קניס והכא קנסו דלמא רבנן ס"ל בדרבנן קניס ול"ס להו ס' ר"מ גברא לשלומי מכוון ואי משום סתם משנה דמטמא ומדמע דמוכח דס"ל בדרבנן לא קניס למ"ש דמתני' אתי' כר"מ ומשום כדי שיודיע פטור אין ראיי' וי"ל דמתני' ס"ל קנסו שוגג אטו מזיד (ועיין פ"ח שכ' ראיי' להר"מ ממתני' (פ"ה דתרומות) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וחזר ונפלו שם חולין אחרים אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואני כבר תמהתי בזה למה לא הביא הגמ' משנה זו וע"כ לחלק ועיין]

ונלפענ"ד דאפ"ל כיון דכבר אכל התרומה וחל עליו חיוב תשלומין חולין טהורים ע"כ לא נפטר בתשלומי חולין טמאים אף אי לא קנסינן בעלמא שוגג אטו מזיד הכא שאני דכבר הי' עליו חיוב לשלם חולין טהורים ואע"ג דר"מ אף בכעין זה לא קניס הכא מ"מ לרבנן י"ל דה"ט דחוזר ומשלם דלא נפקע חיובו ממנו בהתשלומין גרועין כאלו ולא דמי למטמא ומדמע שמעולם לא הי' עליו חיוב רק משום קנס אטו מזיד. [ותורם מן הרעה על היפה דתרומתו תרומה גלי רחמנא ומן הטמא על הטהור בשוגג דתרומתו תרומה כדאי' (פ"ב דתרומות) י"ל לפמ"ש רש"י במכילתין דתרומה ל"ה חובת גברא רק אם רוצה לאכול ע"כ קודם שתרם לא הי' עליו חיוב כלל ודוק. ונ"ל להביא ראיי' לס' זו דהא ר' יוסי ס"ל בנפלו ונתפצעו דלא קנסינן שוגג אטו מזיד וקשה מהא דאי' פ' י"ח דאהלות אמר ר' יוסי בד"א בכרם שנעשה בית הפרס אבל הנוטע בית הפרס ימכור לשוק ופי' הרע"ב דקנסינן לי' שלא הי' לו ליטע בית הפרס ומשמע להדי' דאפילו שוגג קנסינן לי' מדתני בד"א בכרם שנעשה בה"פ משמע דבנוטע לא מהני בשום ענין דאל"כ הו"ל לפלוגי בנוטע גופי' בין שוגג למזיד ומדלא אשכח התירא רק בכרם שנעשה בית הפרס משמע דבנוטע בכל ענין אסור אפילו שוגג משום קנס כמ"ש הרע"ב וא"כ קשה דר"י אדר"י דבנפלו ונתפצעו לא קניס אטו מזיד וע"פ הס' שכתבתי א"ש כיון דהתם מצד הדין הוא טמא רק דחכמים הקילו ומה שהקילו הקילו היינו בכרם שנעשה בית הפרס אבל בנוטע כיון דלא הי' לו ליטע אף שהוא שוגג נשאר בעיקר הדין שהוא מוכשר עיי"ש היטב ועיין בפי' הרא"ש שם דמשמע להדיא כמ"ש, אך הוא כ' בנוטע במזיד אבל באמת לישנא דמתני' משמע להדיא אפילו שוגג וכמ"ש, אמנם גוף הס' משמע שם ברא"ש שכ' שלא רצו לבטל גזירתם הואיל ונטע במזיד ולענ"ד לשון במזיד הוא לאו דוקא וה"נ י"ל באכל תרומה שוגג כיון דכבר הי' מוטל עליו חיוב תשלומין רק דאנן נפטרי' הואיל ושילם בשוגג חולין טמאים, י"ל דזה ל"מ לפטרו ונשאר בחיובו וע"כ פסק הר"מ שפיר כרבנן דר"מ דחוזר ומשלם חולין טהורים כנ"ל ברור ונכון ודוק היטב בכל זה

שם ע"ב בגמ' דאתי לערומי עיין בהרשב"א שהקשה לעיל במטמא נמי הו"ל למקנסי משום דאתי לערומי. ולענ"ד נראה דהתם (בנפלו ונתפצעו) שפיר חיישינן דאף אם יהי' נראה מתוך עשיו שהוא מזיד מ"מ לא יפסיד מידי דבלא"ה הפירות אסורין, אבל הכא (במטמא ומדמע) ל"ח כ"כ דירא לעשות במזיד דדלמא יהי' ניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד ויתחייב לשלם, ועיין בפי' רש"י בהא דאתי לערומי נראה דאינו יכולים לעמוד על כוונתו דיכול לומר שלא כוון לבטל, ולפמ"ש בלא"ה א"ש דאף שנעמוד על כוונתו מ"מ לא יהי' נפסד כלל כנלענ"ד נכון

שם תוס' ד"ה אמר אביי, שיטת ר"ת דהא דמהימן אף בלא הי' בידו היינו משום שתיקה כהודאה והכא מיירי באומר איני יודע או מכחישו, ותמה הפ"י מנ"ל לר"ת דאף במכחישו להדי' שנאמן לרבא אף דאין לו מגו עכשיו רק שהי' פ"א בידו וכ' שכן הקשה הש"ך וכ' הוא דהוי מטעם הימנא כמו בשליש דאף במידי דאיסורא שייך הימנא, ולפעד"נ לפמ"ש שם בסוגי' דשליש דטעמא דהימנא שמסרו בידו שאם יאמר לגירושין גם הוא מרוצה בכך וממילא כבר נתגרשה, והבאתי ראיי' לזה מדברי התוס' וזה לא שייך הכא דאף דהימנא מ"מ למה לא יכול לחזור ולומר שיודע שמשקר וא"כ בוודאי היין מותר כיון דלא נתנסך, ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הפ"י דבע"כ מיירי שהי' פ"א בידו בלא הבעלים דאל"כ לא מקרי בידו רק דבשעה שאמר שנתנסך היו הבעלים ג"כ שם ואומרים שיודעים שלא נתנסך, וא"כ אמרינן דאלו הי' האמת כמו שאומרים הבעלים שלא נתנסך א"כ מה לו לשקר לומר שנתנסך באותו שעה שהיו הבעלים שם ויודעים להכחישו הו"ל לומר שנתנסך בפ"א שלא היו הבעלים שם ואז לא יכחישו אותו א"ו דהאמת אתו כנלענ"ד נכון ודוק, ונ"מ בזה לדינא היכא שא"י אם היו הבעלים שם רק שהבעלים אומרים שראו דרך חלון שלא נתנסך באופן דל"ש לומר מגו כיון דהוא סובר שגם באותו שעה שאומר עתה שנתנסך לא יכלו הבעלים להכחישו י"ל באמת שאינו נאמן, וצ"ע לדינא

דף נ"ה ע"א שמא יאכיל פקחת בחרש, ועיין במהרש"א וק"ל לפ"ד בקטנה נמי נגזור למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו שמא תאכל קטנה בחרש תרומה דאורייתא ע"כ נלענ"ד די"ל דליכא למגזר דלמא תאכל דנהי דמצווין להפרישו מ"מ אם אוכל מעצמו אין כאן איסור דהקטן אינו מצווה ואנן ל"י להפרישו וע"כ ליכא למגזר וע"כ אתי שפיר דלא גזרינן בקטנה שמא תאכל בחרש דאף אם תאכל אין כאן איסור דהיא אינה מצווה ואנן לא ידעינן להפרישו וכ"מ ממה שסיימו התוס' דל"ג משום דהוי קטנה אף דאזלי למ"ד מצווין להפרישו, ובזה אין אנו צריכין לומר דקושי' הגמ' קטן אוכל נבלות הוא קאי דוקא למ"ד אין מצווין להפרישו כמ"ש המהרש"א ודוק

שם אמר עולא עד סוף הסוגי'. עיין בהר"מ (פ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ז') הגונב וכו' ואם נתייאשו וכו' ואפילו חטאת וכו' ובהשגת הראב"ד אין כאן אפילו, ועיין בכ"ק שנדחק מאוד, ועוד הקשה הכ"מ למה פסק כר"י הא איהו פסק ייאוש כדי ל"ק והיינו כעולא וגם הלח"מ הקשה (בפ' י"ח מהלכות מע"ק) דלפ"מ דפסק כר' יהודה, למה פסק כאוקימתא דרבא דמתרץ אליבא דעולא

ונלענ"ד עפמ"ש רש"י העמידוהו ברשותו כדי לקונסו, והתוס' הקשו עליו דהא אפילו אחר חייב, ולכאורה דבריהם תמוהים, דפשיטא כיון דהעמידו ברשותו לחייב הגנב והוי הקדש גמור ממילא אף אחר חייב, אח"כ מצאתי להגאון פ"ח בס' מים חיים שהקשה כן והניח בצ"ע

ונ"ל ליישב דבריהם דס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' לעיל ליישב קושי' רש"י, דמש"ה התקנה מכפר בלא נודעו, והקשה רש"י האיך ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ותי' שב וא"ת שאני, והרשב"א הקשה על רש"י דהא הכהנים אוכלים ומקטירין חולין בעזרה דהוי קום ועשה, ע"כ תי' מטעם הפקר ב"ד והוי לגמרי דידי', ולפ"ז י"ל כוונת תוס' דהקשו על רש"י ממ"נ אי ס"ל לרש"י כיון דלענין א' אוקמי ברשותי' ה"ה לכל הענינים וע"כ אפילו אחר חייב הו"ל לרש"י לפרש דאוקמי ברשותי' שיהי' מכפר כדי שלא יהיו כהנים עצבים וע"כ ממילא חייב כרת בשחוטי חוץ וכמו שתי' התוס' באמת, ואי ס"ל לרש"י דאין סברא לחייב זה בשביל דבר אחר א"כ קשה למה יתחייב אחר הואיל והעמידו ברשותו שיתחייב הגזלן, וע"כ פי' התוס' באמת כיון דהעמידו ברשותו לענין שיתכפר ה"ה לענין שחוטי חוץ, ורש"י נראה דאזיל לשיטתו דס"ל לעיל דלא העמידו ברשותו לענין שיתכפר מדאורייתא רק משום דיש כח ביד חכמים וע"כ הוצרך רש"י לומר דלענין חיוב כרת משום שחוטי חוץ העמידו ברשותו משום קנס וממילא אף אחר חייב וקושי' הרשב"א י"ל בפשיטות לרש"י, דלא נודעה היינו עד לאחר הקטירו ואכלו הבשר וע"כ ל"ה קום עשה וכ"ר אח"כ בפ"י שכ' כן

ולפ"ז הי' נראה לומר דלרבא לא צריכין לטעמא דעולא משום שלא יהיו הכהנים עצבים, דמשום ה"ט גופי' דהעמידו ברשותו משום קנס, א"כ בע"כ צריך להיות ראוי לבא לאוהל מועד וע"כ מכפר בלא נודעה, רק בנודעה אין מכפר משום כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ובזה מיושב קושי' הכ"מ והלח"מ דאף דפסק כר"י בנודעה, צ"ל לטעמא של רבא, ועיין היטב, ולפ"ז י"ל השגת הראב"ד הנ"ל שכ' אין כאן אפילו, דלפי הנראה שם מלשון הר"מ שהביא קרא אני ד' שונא גזל בעולה ועיין במהר"מ לובלין או בכפ"ת (ר"פ לולב הגזול) שכ' עולה הוא רבותא אע"פ שהיא כולה לגבוה ולד' הארץ ומלואה והו"א דל"ש בזה פסול גזל, ומכש"כ חטאת דהכהנים אוכלים ומכש"כ שהקב"ה שונא עיי"ש, וי"ל ראיי' לס' זו מקושי' הגמ' לר"י מאי ארי' חטאת אפילו עולה לא מיבעי' וכו' והקשה הרשב"א דקארי לה מה קארי פשיטא דחטאת הוא רבותא דאפילו בחטאת אמרינן שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ומכש"כ עולה, ולפ"ז י"ל דס"ד דגמ' דעולה הוא רבותא דהו"א דל"ש בזה לומר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות כיון דל"ה רק לגבוה ולד' הארץ ומלואה וכיון דבאמת הקב"ה שונא גזל בעולה הו"ל לאשמעינן דאפילו עולה פסול משום שלא יאמרו, ומתרץ הגמ' לא מיבעי' קאמר, דהו"א דבחטאת כיון דל"ה רק חלב ודם לגבוה