חמדת שלמה חלק א קה

אם עושה באמת היזק שאינו ניכר אף אי הוי אמינא דל"ה היזק פשיטא דהוי גזלן ולא הוצרכו לתקוני כלל ע"כ לשיטת התוס' מוכח דלא כסברת המל"מ

(יא) והנה יש מקום להוכיח כשיטת התוס' דאף דל"ה מזיק מקרי גזלן בהגבהה ממ"ד בב"ק שם בסוגיא לא אמרן אלא דאדי' אדוי' אבל שקלי' מגזל גזלי' ואי נימא דהיכא דל"ה מזיק לא הוי גזלן א"כ התם דלא הוי מזיק למה יקרא גזלן בהגבהה אלא מוכח כשיטת התוס', אמנם עדיין יש לומר לפמ"ש התוס' שם דצלולין לאו דוקא אלא יכול בר אמוראי לשקלו וא"כ בשעת זריקה לא הוי הדבר ברור שיוכל בר אמוראי לשקלו וע"כ שפיר הוי גזלן, ואדרבא לכאורה משמע מהתם כסברת המל"מ כמש"ל (אות ד'), דלפ"ד אתי' בפשטות הא דאמר התם אבל משקל שקלי' השבה בעי למיעבד, וקשה לכאורה כיון דלרבה ל"מ הפסד דמש"ה ל"מ מזיק למה לא מצי למימר הש"ל, ולפ"ד המל"מ הנ"ל י"ל כיון דמקרי גזלן והוא עושה קצת הפסד ל"מ השבה כמו בהיזק שאינו ניכר ועיין ש"מ ופ"י שם שכתבו טעם הדבר דבעי השבה מיד ליד, ולפ"ד המל"מ הנ"ל אתי שפיר על פי הסברא הנ"ל, אך לפמ"ש דלרבה מוכח ממתני' כסברת המל"מ מחמת קושית התוס' דתני ונפסלה ולרבה, ע"כ קנסא מקנסא לא ילפינן א"כ לרב י"ל שפיר דלא כסברת המל"מ וכמ"ש דאל"כ ל"ה מנסך תקנתא רק אי נימא כס' הנ"ל דלולי דתקנו במנסך ל"ה גזלן על ההגבהה כעין שיטת וס' הגאונים הנ"ל לרש"י בסוגי' דרבוצה

(יב) וע"פ סברא זו יש לתרץ הקושיא שהקשיתי על שיטת התוס' שכתב בפשיטות דאם נסכו אחר מצי לומר הרי ש"ל ולדידי קשה טובא למה לא נימא דהוי רוצה בקיומו וכמ"ש כבר, הן אמת לפי גי' הת"ח בהתוספתא יין ונתנסך אומר לו הרי ש"ל ע"כ מוכח לחלק, אך לפי גי' דידן קשה ולפה"ד הנ"ל אתי שפיר דהוכיחו התוס' דמצי למימר הש"ל דלולי זאת ל"ה מנסך תקנתא ועל כן הוצרכו לומר דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה אח"כ, ועיין בפ"י שהקשה מה דחקו לתוס' לומר דרב ושמואל פליגי בס' זו ולא כפשוטו דפליגי בפלוגתא דר' אבין ור' ירמיה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון דהוצרכו לחדש לרב דאף על גב מדאגביה קני' אינו חייב מצד הדין כי היכי דלהוי תקנתא, מעתה פשוט לומר דשמואל אתיא כר' ירמיה רק דס"ל דאפ"ה שייך לומר קלבד"מ, אמנם הקשה עוד דלפ"ז הו"ל לומר שם בב"ק מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב, וכבר הבאתי קושיתו לעיל (אות ד') וע"פ הס' הנ"ל י"ל אף אי נימא דשמואל מסתמא סבר כר' ירמיה כיון דהלכתא כר"י כמ"ש התו' וכמו שביאר הפ"י דבריהם ולפמ"ש דאף לס' המל"מ צריך לתקנה וקשה על שמואל למה לא אמר מנסך ממש, ולפמ"ש י"ל כך כיון דכ"ז דלא תקנו מנסך שיקרא מזיק ל"ש מדאגבי' קני' וע"כ אמר שמואל שפיר מנסך קלבד"מ כיון דאי אפשר בשום פעם לתקן על מנסך לחוד וע"כ ממילא אין לחייבו על ההגבהה אבל לרב דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ממילא שייך על מנסך שם נזק דהוי כמו מטמא ומדמע רק דאי אפשר לחייבו משום קלבד"מ אבל לתקן שיהיה הפסד ל"צ ועל כן ממילא שייך מדאגבי' קני', ולפ"ז א"ש דשם בסוגי' לא הו"מ לומר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב כיון דהתם אזלא הסוגי' דקנסא מקנסא ילפינן ממילא אי הוי סבירא ליה כר' ירמיה ליתא לס' שמואל כלל ושייך שפיר מדאגבי' קני' ע"כ הוצרך לומר מעיקרא סברי כר' אבין, וזה נכון כפתור ופרח לשיטת המל"מ דמצינו למימר דשמואל ס' כר' ירמיה ואפ"ה לא מצי התם לומר מעיקרא סברי כשמואל ודוק היטב

[אמנם בעיקר הס' הנ"ל שכ' משם הגאונים להוכיח לשיטת רש"י דהיכא דלא עשה הגבהה אדעתיה לעשות דבר שיהיה נזק ל"מ גזלן, לפענ"ד היה נראה ליישב באופן אחר ויתיישב ג"כ קושיא ראשונה של תוס' והוא דמה שהקשו התוס' מאיש כי יקדיש וודאי דאינו ראיה לענין לאסור וקדשים שאני דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה ואפילו ע"י מעשה נראה פשוט דאין יכול להקדיש היכא דלא קני' רק מצד הס' קושית התוס' חזקה מה מהני הא דחייב באחריות לענין שיוכל לאסור בפרט למה דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי)

(יג) ועפה"ד הנ"ל יש מקום לומר בהבנת דברי הר"מ (פ"ז מה' חו"מ) אשר לכאורה דבריו תמוהים, כשהעתיק דינא דמתני' כ' מטמא ומדמע או שעירב טפת יין נסך וזה הוא פי' דשמואל במתני' וע"כ דפסק קנסא מקנסא ל"י כשמואל ואח"כ סיים וכן כיוצא בזה ומוכח דס"ל קנסא מקנסא ילפינן כמ"ש הש"ך, והיותר תימה דלאחר שהעתיק כל הדינים מסוגיא זו כהנים שפגלו והעושה מלאכה במי חטאת כתב המנסך יין חבירו וקשה כיון דלרב זה הוא פי' דמתני' מנסך הו"ל לאקדומי תיכף כשהעתיק המטמא והמדמע הו"ל לפרש המנסך וכמ"ש בפי' המשניות דמנסך יש לומר על שני דרכים, גם כיון שכתב וכל כיוצא בזה א"כ מה שהעתיק מערב הוא משנה יתירה ומנסך דהוא עיקרא פי' דמתני' שבק ליה, גם יש לעיין שלא העתיק כלל מנסך שוגג פטור וכיון דמנסך דהוא פי' דמתני' הו"ל לאסוקי הכי ודוחק לומר דסמך אמ"ש לעיל

ולולי דמסתפינא היה נראה לי בעזרת השי"ת לפרש פי' נכון בהרמב"ם ולפי זה יהיה בעזה"י מקום ליישב השגת הראב"ד על מ"ש הרמב"ם בעושה מלאכה במי חטאת חייב, ותחלה נראה להוכיח דסוגי' הגמרא בצריכתא הנאמר בתחלת הסוגי' נשנית תחלה קודם דאסיק פלוגתא דקנסו שוגג אטו מזיד דלולי זאת יש לדקדק על הצריכותא דאמר ואי תני מטמא ומדמע הו"א מנסך קלבד"מ, ולכאורה אינו מיושב כ"כ כיון דהאי דינא תלוי בפלוגתא דר' אבין ור"י דנ"מ לדינא לא למילי דתקנתא וכיון דסברי אח"כ כר"י לדינא ממילא נדע דמנסך חייב, אך לפי מה שכתבו התוס' אתי שפיר דהוצרכו לתקן שיהיה חייב אכל מה שיעשה אחר כך וזהו תקנה, אך לשיטת המל"מ ולפמ"ש אני דבמנסך י"ל דל"מ לומר הרי ש"ל משום רוצה בקיומו הדרא הקושיא לדוכתיה גם התוס' נראה דלא נחתי לזה בתי' הקודמים ועל כן גם לדידהו אינו מיושב כ"כ, וקשה דהו"ל לומר אי תני מטמא ומדמע הו"א כיון דמתני' ר"י דסבירא ליה בדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד וקשיא מנסך וצ"ל כתי' הגמ' משום דע"ז מבדל בדיל מיניה על כן פטור בשוגג אבל בדאורייתא קנסינן אפילו היכא דבדיל מיניה, ולפי זה הו"מ לאצרוכי בפשיטות דאי לא תני מנסך הו"א מנסך דאורייתא קנסינן ליה אפילו שוגג א"ו מוכח דסוגי' דלעיל נשנית קודם דאסיק דשייך בזה קנסו שוגג אטו מזיד, וכיון דזכינן לדין יש לומר עפ"מ דקשיא ליה אסוגיא דלקמן דמקשה מכמה סתמי משניות דהוי דלא כר' מאיר, ותמי' לי כיון דבדין מטמא ומנסך גופי' סתם רבי דלא כר' מאיר ואם כן מה אולמא חד סתמא מתרי סתמא ומה קושיא, גם קשה קושית התוס' מכהנים שפגלו דהוי דאורייתא ולא קניס ר"י, ותירץ התוס' קשה טובא מ"ש לחלק משום ממנעי ולא עבדי דהו"ל להגמרא עכ"פ להקשות ולתרץ כך כיון דאין התירוץ פשוט, ויותר קשה לפום סוגיא דמנחות (דף מ"ט) דאביי ורבא מוקמי הא דשוגגין פטורין ופגולן פגול כדתני בברייתא מיירי באומר מותר לפגל דלולי זאת אם סבר שהוא שלמים ושחטן לשם שלמים הוי עקירה בטעות ול"ה עקירה וע"כ תי' דמיירי באומר מותר, וכן פסק הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות מעשה קרבנות, וכיון שכן שהוא כהן ע"ה שסובר שמותר לפגל נראה דבזה ל"ש ממנעי ולא עבדי דאדרבא ימנע וימנע כיון שהוא ע"ה בשלמא אם נתחלף לו שייך שפיר דהוי שוגג ושייך ממנע ול"ע, אם לא דנימא דלפי זה קושית התוס' מעיקרא ליתא דבאומר מותר ל"ש למגזר שוגג אטו מזיד שיעשה במזיד ויאמר סבור הייתי שמותר לעשות כן להחזיק עצמו בע"ה זה ל"ח, ויש ראיה מזה לפסק הרמב"ם שם דלא כרב חסדא דשם ולרב חסדא קשיא לכאורה וצ"ל כתירוץ התוס', [ומיושב בזה דאליבא דידן ל"צ לאסוקי תירוץ התוס'], גם קשה דמקשה לר"י מנסך דאורייתא הוא דלמא טעמא כדי שיודיע מש"ה לא קניס וכ"ה הפ"י, ומה שכתב הפ"י דבמנסך דמיירי במומר ל"ש כדי שיודיע, מלבד מה שיש לפלפל בדבריו כמו שכתבתי כבר, ק"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל בשותפין ל"א לצעורי קא מכוון ואם כן נ"מ בשותף, ולכאורה הייתי רוצה לומר דלר"י מוכח דס"ל בעירובין פ"ו מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד רבי מאיר אוסר, רי"א במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר, וכתב הרע"ב דפליגא בקנסו שוגג אטו מזיד ומוכח דר"י לא קניס בדרבנן וע"כ טעמא דשוגג פטור במטמא ומדמע ע"כ לאו משום כדי שיודיע, אך עדיין קשה מה הוצרך לדחוקי משום חומרא דע"ז להיפך מסברת רבי מאיר לימא משום כדי שיודיע, אמנם לפי מה דמשמע דהיכא דל"ש כדי שיודיע כגון בפני הבעלים או בפני עדים לא פטרינן ליה משום כדי שיודיע, כי לכאורה הייתי מסופק בזה מטעם שיבואר], וכמדומה שראיתי להדיא דהיכא דל"ש כדי שיודיע לא פטרינן לחזקיה בשוגג, וע"כ הוצרך הגמרא לשנויי במנסך טעמא משום חומרא דע"ז בדילי ולא קניס כלל אפילו היכא דל"ש כדי שיודיע דומיא דאינך ודוק

היוצא לנו מזה דע"כ מוכח דהיכא דל"ש כדי שיודיע לא פטרינן משום לא פלוג דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתה כיון דאין נ"מ הו"מ למימר במנסך טעמא משום כדי שיודיע אלא ודאי מוכח כנ"ל, ולפי זה י"ל דמתניתין דעסיק בתקנתא מפני תקון עולם דמש"ה נשנית בפ' הנזקין וכדתני עלה בברייתא י"ל דמיירי