חמדת שלמה חלק א קג

לא נילף ממטמא ומדמע תי' הראב"ד די"ל שאני הני דלהנאתו נתכוון ע"כ לא קנסו, ולענ"ד צ"ע דברי הראב"ד דא"כ דלמא גם לחזקיה פטור אף במזיד משום כדי שיודיע כקושי' הגמ' לעיל א"ה אפילו מזיד נמי ותי' הגמ' לא שייך השתא לאזוקי קא מכוין דהא בפרת חטאת אינו מכוין לאזוקי לס' הראב"ד, ובע"כ דוודאי אלו לא הי' כוונתו להזיק בשביל הנאה מועטת שיש לו לא היה מזיק לחבירו אלא וודאי שכיון לאזוקי וא"כ הדרי הקושיא לדוכתי' למה לא נילף ממטמא ומדמע אף למאן דס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק, ובע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א דידע הגמ' דאיכא שום פירכא וא"כ קשה על הר"מ מנ"ל לחייב בהעושה מלאכה, ותו קשי' על הר"מ שפסק דהמטמא טהרותיו של חבירו חייב משמע להדי' אף חולין וקשה דהא קאמר הגמ' ואי חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין וכו' וזהו כמשנה ראשונה דהוי ס"ל כן אבל לדידן דקי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כמשנה אחרונה כדאיתא בע"ז פ' ר' ישמעאל וכן פסק הר"מ להדי' א"כ מנ"ל דהמטמא חולין חייב, הן אמת די"ל כיון דאשכחן דאף מדמע דלא עביד איסורא ואפ"ה קנסוהו א"כ ה"ה מטמא חולין ומאי דקאמר הגמ' משום דעביד איסורא היינו אי לא אשמעינן מדמע, מ"מ קשה כיון דהגמ' קאמר ואי אשמעינן מדמע משום דשכיח א"כ ל"מ למילף ממדמע דדלמא מש"ה חייב אף דלא עביד איסורא משום דשכיח, ותו קשי' על רש"י שפי' במתני' המטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה וקשה כיון דהגמ' קאמר להדי' ואי חולין וכו' א"כ מוכח דמתני' אף במטמא חולין מיירי וא"כ אמאי פי' רש"י תרומה

וליישב כ"ז נלענ"ד ע"פ הדקדוקים הנ"ל בצריכותא דאבוה דר' אבין דקאמר ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי ופי' רש"י אבל תרומה חזי' להסקה למה לא קאמר בקיצור דמנסך הוי הפסד מרובה ומטמא אצטריך לאשמעינן משום מטמא חולין, וא"ל דא"כ ל"ה מצי למימר ואי תני הנך משום דהפסד מרובה אבל מדמע דהפסד מועט אימא לא דהא מצינן למילף ממטמא חולין דהוי ג"כ הפסד מועט. [ועיין בס' מים חיים להפ"ח שכתב ג"כ דמטמא הוי הפסד מועט ממדמע] הו"ל לסיים כדלעיל משום דעביד איסורא כמ"ש כבר לעיל, אשר ע"כ נ"ל די"ל דהגמ' ס"ל וודאי סתם מטמא י"ל דהוי תרומה דחולין אין קפידא כל כך כיון דחזי לי' בימי טומאתו, והא דקאמר הגמ' לעיל ואי חולין היינו דקשה לי' להגמ' כיון דגזרו ביחד על מטמא ומדמע ליכא למימר דמטמא איירי דוקא בתרומה ומשום הפסד מרובה דהא מדמע לא הוי הפסד מרובה ואפ"ה גזרו א"כ מוכח דאף חולין הוי בכלל מטמא וא"כ הוי ליה למימר בהדי' מטמא חולין ולמה לי מדמע וע"כ הוצרך הגמ' לומר דהו"א משום דאסור לגרום טומאה, רק דקשה כיון דע"כ צריכין לומר ואי תני מדמע משום דשכיח א"כ מנ"ל להגמ' לומר דאף חולין הוי בכלל מטמא דלמא בחולין לא גזרו משום דהוי הפסד מועט והא דגזרו במדמע אף דהוי גם כן הפסד מועט היינו משום דשכיח אלא וודאי מוכח דהגמ' ס"ל כיון דגזרו מטמא ומדמע במעמד אחד מצינן למילף מבינייהו דליכא למימר משום הפסד מרובה הא מדמע ל"ה הפסד מרובה ואפילו הכי גזרו וגם ליכא למימר משום דשכיח דהא מטמא ל"ש ואפילו הכי גזרו, ולפ"ז מיושב הקושי' הנ"ל על הר"מ דפסק מותר לגרום טומאה לחולין וכו' ואפי' הכי פסק דאף מטמא חולין חייב, ובזה ניחא דמוכח ע"כ דס"ל להגמ' דמצינן למילף מבינייהו וא"כ אף למאי דפסקינן מותר לגרום טומאה אפ"ה מצינן למילף ממטמא ומדמע דליכא למימר מטמא תרומה משום דעביד איסורא או דהוי הפסד מרובה מדמע יוכיח ואין לומר מדמע שכיח מטמא יוכיח, רק דבל"ז הוי קשה מנ"ל למילף בכעין זה ממלתא דרבנן דלמא משום חומר שיש בא' אף שאינו דומה לחומר שיש בחבירו אפ"ה גזרו, אבל לפמ"ש מוכח כן דאל"כ מנ"ל להגמ' דמטמא היינו חולין דלמא דוקא מטמא תרומה ומדמע דאיכא בכל חד צד למעליותא מאי דליכא בחולין דתרומה הוי הפסד מרובה ומדמע שכיח, רק לכאורה עדיין דלמא הגמ' ס"ל מטמא כולל הכל בין חולין ובין תרומה ולא דילפינן ממדמע וא"כ הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל להר"מ לדידן דס"ל מותר לגרום טומאה וכו' דחייב בחולין. אך לפ"מ שהקשיתי לעיל בצריכותא דאבוה דר' אבין דקאמר ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי למה לא קאמר משום הפסד מרובה ומטמא אצטריך משום חולין אלא וודאי מוכת דהגמ' ס"ל דלפ"מ דתני אבוה דר' אבין מטמא ומנסך דבתרווייהו איכא הפסד מרובה י"ל דבאמת לא מוכח כלל מטמא חולין דהוי רק הפסד מועט וע"כ קאמר הגמ' שפיר משום דמפסיד לי' לגמרי וא"כ מוכח דחולין ל"ה בכלל מטמא, והא דקאמר הגמ' לעיל ואי חולין היינו דילפינן מבינייהו וא"ש פסק הר"מ. רק לכאורה עדיין קשה כיון דחזרו לומר אף המדמע אף דהוי הפסד מועט וא"כ ממילא אף מטמא חולין חייב א"כ יותר הו"ל לומר מטמא חולין ולמה להו לומר ענין אחר לגמרי, אך נ"ל פשוט דוודאי מאי שגזרו במעמד אחד כגון לתנא דמתני' דגזרו מטמא ומדמע ביחד שפיר מצינן למילף מבינייהו דאין ס' לומר דגזרו בשביל ס' חלוקות כיון דביחד גזרו אין ס' לומר דמטמא הוי משום הפסד מרובה ומדמע משום שכיח אלא וודאי דמטעם אחד גזרו על שניהם ושפיר מצינן למילף מטמא חולין, אבל לאבוה דר' אבין דמתחלה גזרו מטמא ומנסך ואח"כ חזרו לומר אף המדמע י"ל שפיר דבתחלה גזרו משום הפסד מרובה ואחר כך חזרו לומר מדמע משום דהוי שכיח דהא חזינן בע"כ דלא הוי מטעם אחד מדהוצרכו לגזור בפעם אחר וא"כ י"ל באמת במטמא חולין דמגזירה ראשונה לא מצינן למילף דהוי משום הפסד מרובה ומגזירה שניה לא מצינן למילף דהוי משום מלתא דשכיחא

ולפ"ז דברי רש"י נכונים וברורים במאי שפי' במתני' במטמא תרומה דנהי דמסקינן דלתנא דמתני' אף מטמא חולין חייב היינו משום דמחייב אף מדמע אבל מטמא לחוד מוכח דהוי רק תרומה מצריכותא דאבוה דר' אבין וכמ"ש לעיל ומכש"כ דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ן דפסק כשמואל בדיני דקנסא מקנסא לא ילפינן וכיון דלפמ"ש מטמא לא משמע רק תרומה י"ל אף אליבא דתנא דמתני' כיון דלא ילפינן מקנסא י"ל אף אליבא דתנא דמתני' דלא גזרינן במטמא חולין וע"כ פי' רש"י תרומה במתני'

ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' הראב"ד על הר"מ די"ל מש"ה מקשה ר' אלעזר לחזקיה ולא לר' יוחנן דלר' יוחנן י"ל מש"ה לא גזרו במי חטאת ופרת חטאת די"ל דהוי לא שכיח [שוב ראיתי בס' מים חיים להפ"ח שכ"כ דהוי לא שכיח ועיי"ש] לא מבעי' פרת חטאת שנעשית לעתים רחוקים אלא אפילו מי חטאת י"ל כיון דעיקר מה שנפסל היינו על ידי היסח הדעת א"כ מי שרוצה להזיק חבירו ולפסול מי חטאת של חבירו מהכ"ת יעשה בו מלאכה ויתחייב יפסלנו ע"י היסח הדעת וע"כ י"ל דהוי מלתא דלא שכיח לעשות תקנה בזה רק דקשה כיון דגזרו במטמא דהוי ל"ש מצינן למילף ג"כ מי חטאת ופרת חטאת רק די"ל מטמא ומנסך היינו משום דעביד איסורא, ואף דחזינן דאח"כ גזרו במדמע אף דלא עביד איסורא מ"מ י"ל דהיינו משום דשכיח. אך כבר כתבתי לעיל דממאי דגזרו במעמד א' מצינן למילף מבינייהו דמש"ה מחייבינן במטמא חולין, ולפ"ז לתנא דמתני' דס"ל דגזרו תחלה מטמא ומדמע מוכח אף מי חטאת ופרת חטאת דליכא למימר משום דעביד איסורא הא במדמע לא עביד איסורא וליכא למימר דמדמע שכיח הא מטמא לא שכיח אבל למאי דתני אבוה דר' אבין י"ל שפיר דלא מצינן למילף מי חטאת ופ"ח דממאי דגזרו בתחלה מטמא ומנסך היינו משום דעביד איסורא והא דגזרו אח"כ מדמע היינו משום דשכיח דממה דגזרו בשני פעמים לא מצינן למילף מבינייהו כמ"ש לעיל דמש"ה לאבוה דר' אבין הוי דוקא מטמא תרומה, ולפ"ז מיושב הר"מ הנ"ל די"ל ר' אלעזר לא מצי להקשות לר' יוחנן דהו"מ למימר דברייתא זו ס"ל כאבוה דר' אבין וע"כ לא מצינן למילף מי חטאת ופ"ח די"ל נ"ל משום דהוי לא שכיח ולא עביד איסורא וע"כ הקשה רק לחזקי', אבל לדידן דס"ל כתנא דמתני' דתני מטמא ומדמע שפיר מצינן למילף אף מי חטאת ופ"ח וע"כ אף אליבא דידן צריכין לתרץ פרה שהכניסה לרבקה וכו' כשנוי' דר"א

(ז) והנה בעיקר קושית התוס' (ד"ה מנסך קלבד"מ), היה נ"ל לפי מה שכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח ע"א ד"ה הצורם) להוכיח דבעשאו בידים חייב וקשה כיון דהוי היזק שאינו ניכר למה יהיה חייב וצ"ל דהוי כמו מטמא מדמע ומנסך. וקשה לשמואל דלא יליף מקנסא היכא אשכחן תקנה זו, וצ"ל לפי זה כסברת המל"מ דאע"ג דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק אפ"ה אם עשאו בידים ל"מ למימר הרי ש"ל, ולפי זה י"ל לפי מה שכתבתי לעיל (אות ד') להוכיח דלא כסברת המל"מ דלדידיה אי אמרי' מדאגבי' קני' חייב מצד הדין ול"ה מנסך תקנתא ופשטיה דמתני' משמע דהוי רק תקנה, ולפי זה אתי שפיר דשמואל לא מצי סבר מנסך ממש אף דסבר כרבי ירמי' כיון דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן ומוכח ממתני' דתני או שנפסלה כסברת המל"מ ואם כן אי הוי סבר מנסך ממש ל"ה תקנתא, אבל לרב דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ולא מוכח כסברת המל"מ שפיר מצי סבר מנסך ממש והא דקאמר לשמואל מנסך קלבד"מ משום דע"כ בלא אגבי' מיירי דאי באגבי' חייב לדידיה מצד הדין. ולפי זה מצינן למימר דאף שמואל ס"ל כרבי ירמיה ואפ"ה ל"מ למימר מנסך וכמו שכתבתי: