חמדת שלמה חלק א קב

הועילו בתקנתן דתקנו שיתחייב לשלם ועי"ז לא ינסך קשה כיון דבאמת זה האדם המנסך יין המשותף וודאי הוא רשע וכוונתו לנסך יין לע"ז ולא לצעורי כוונתו אם כן לא הועילו חכמים בתקנתן שיחלק היין וינסך חלק חבירו בפני עצמו ונהי דאנן לא נאסור היין דנאמר לצעורי קא מכוין מכל מקום באמת זה היין אסור דהא זה האיש שאנו דנין עליו הוא רשע באמת כיון דחיישינן שינסך יין המשותף ונהי דאם יתחייב לא ינסכנו בשותפות מ"מ יחלקנו וינסכו בפני עצמו והוא יהיה פטור דנימא לצעורי קמכוין ובאמת היין אסור וע"כ בשביל זה בוודאי לא תקנו וע"כ הוצרך לשנויי בישראל מומר וכיון דתיקנו במומר ממילא ה"ה בשותף חייב משום לא פלוג, אבל בקושי' הראשונה דהוי ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש אפילו אם כיון באמת לע"ז משני הגמרא שפיר דאית ליה שותפות בגויה, ול"ק קושי' הנ"ל מאי הועילו חכמים דינסך חלקו של השותף בלבד דלפ"מ דאית לן השתא אין אדם אוסר כלל אפילו כיון לע"ז לית לן בה דהא היין יהיה מותר באמת ודברי הטור נכונים, אך לפמש"ל (אות ב') לשיטת המל"מ דסבירא ליה היכא דקנאו בהגבהה ועושה אח"כ היזק שאינו ניכר חייב משום דעכ"פ לא עביד השבה מעליא ולפי דבריו במנסך חייב מצד הדין דכיון דאגביה קניה ובעי למיעבד השבה מעליא, והנה לפ"ז צריך להבין למה יהיה בשוגג פטור כיון דחייב מצד הדין ולר"י לית ליה כדי שיודיע ומכש"כ דבמומר ל"ש כדי שיודיע, אך לפמ"ש לעיל דבשוגג ל"ש לומר מדאגביה קניה א"ש דבשוגג פטור מטעם קלבד"מ ולפ"ז נסתר מ"ש בישוב דברי הטור דלא מצי לאוקמי בשותף דל"ה לתקוני בשותף מטעמים הנ"ל ולפ"ז דבמנסך חייב מצד הדין א"א לומר כן דכיון דחייב מצד הדין מאי נ"מ אם הוא שכיח או לא

(ד) אך לכאורה ק"ל לשיטת המל"מ דבמנסך לכולי עלמא חייב מדאורייתא מהא דקאמר הגמרא למאי דתני אבוה דרבי אבין אי תני מנסך הו"א משום דאפסדיה לגמרי והתם קאי על מנסך ממש דמש"ה קאמר דלא ילפינן ליה ממטמא משום דקלבד"מ וכיון דקאי על מנסך ממש הו"ל לאצרוכי דבמנסך חייב מצד הדין משום דקניה בהגבהה ולא מוכח מיניה כלל דחייב בהיזק שאינו ניכר בעלמא, ואפ"ל דקושי' הגמרא כיון דמנסך סובל שני פירושים מנסך ממש ומערב אם כן קשה לפ"מ דחזרו לומר מדמע הו"ל לומר מערב ולמה הוצרכו לומר מלתא אחריתא לגמרי ע"כ קאמר הגמ' דהו"א משום דמפסיד ליה לגמרי, ולכאורה בלא דברי המל"מ הנ"ל מוכרחים אנו לפרש כן דקשה למה לא קאמר הגמרא כדלעיל דאי תני מטמא ומנסך משום דעביד איסורא כמו דקאמר הגמרא לעיל בצריכותא דמתני' דאמאי דקאמר משום דהפסד מרובה קשה לכאורה דהא מטמא איירי אף בחולין כדקאמר הגמרא וחולין טמאים מצד הסברא שוים כמו תרומה וכ"כ הפ"י להדיא לקמן ואם כן ל"ה הפסד מרובה נגד תרומה וקשה למ"ל מדמע הא הו"מ למילף ממטמא חולין, אבל אי הוי אמר משום דעביד איסורא לא מצינן למילף אף ממטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה כדלעיל, א"ו צ"ל כנ"ל דהיה קשה להגמרא לתני מערב ע"כ הוכרח הגמרא לומר משום דהפסד מרובה ולפ"ז מוכח באמת דלמאי דתני אבוה דרבי אבין לא נכלל במטמא רק תרומה ולא חולין, ולפ"ז מיושב גם כן מאי דקאמר ואי תני מנסך הו"א משום דמפסיד ליה לגמרי ופי' רש"י דתרומה טמאה חזיא עכ"פ להסקה וקשה למה לי' להגמרא לדחוקי כולי האי הוי לי' למימר דמנסך הוי הפסד מרובה אבל מטמא אצטריך לאשמעינן משום מטמא חולין דהוי הפסד מועט ולפמ"ש א"ש דמוכח דלא הוי בכלל מטמא מדהוצרך למתני מדמע ולא ילפינן ליה ממטמא חולין ומערב וע"כ הוצרך הגמרא לומר משום דמפסיד ליה לגמרי וכמו שפי' רש"י דתרומה חזיא עכ"פ להסקה ולפ"ז יש לקיים סברת המל"מ הנ"ל [גם יש להביא ראייה לדבריו מב"ק (דף צ"ח ע"א) ולא אמרן אלא דאדיה אדיה אבל אגבהה השבה מעליא בעי למעבד דלכאורה הוי ממש סברת המל"מ ועיי"ש בש"מ שכתב דמטעם אחר ל"מ השבה וכ"כ הפ"י שם יעיי"ש]

וכיון דזכינו לדין לקיים סברת המל"מ דמנסך חייב מצד הדין מיושב שפיר קושית הפ"י שהתחלתי למה לא אמרינן בכל מקום דאמרינן קלבד"מ שיתחייב משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' די"ל וודאי היכא דחייב ממילא מיתה או מלקות אין צריך לתקן דממילא יהיה ירא לנפשו ומנסך שאני דחייב מצד הדין כיון דאגביה קניה ובעי למיעבד השבה מעליא, אך באמת דחיקא לי לומר דבמנסך חייב מצד הדין מדקתני דומיא דאינך דהוי רק משום קנסא וא"כ או דמוכח דלא כס' המל"מ או דמוכרחין אנו לחלק דהיכא דשייך קלבד"מ הוי כאלו נעשה ממילא ושפיר מצי למימר הרי שלך לפניך, ול"ד למאי דאמרינן אפילו למאן דסובר היזק שא"נ ל"ש היזק אפ"ה היכא דגזלו ועשה בו השא"נ דלא מצי למימר הרי שלך לפניך כיון דעשה בידים השא"נ כמ"ש המל"מ דהתם נהי דבשעה שעושה ההיזק הוי היזק שא"נ, אפ"ה כיון דעושה לחבירו היזק בידים תו לא מצי, למימר הרי ש"ל, אבל היכא דקלבד"מ לא הוי כאלו עשאה בידים כלל. [הן אמת דזה דוחק גדול לענ"ד. דהא אף היכא דקלבד"מ מ"מ חייב לצאת י"ש כמ"ש רש"י בב"מ אתנן אסרה תורה, וא"כ למה לא נימא לפי ס' המל"מ הנ"ל דהיכא דאגבי' ל"מ לומר הרי ש"ל, וצ"ע]. ולפ"ז דמוכח דמנסך הוי תקנה וצריכין אנו לומר כתי' בתרא שכ' התוס' דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה לבסוף, א"כ הדרי' קושית הפ"י הנ"ל לדוכתי' למה לא תקנו בכל מקום דאמרינן קלבד"מ, וגם קושיא השניה צ"ע למה קאמר הגמ' בב"ק מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף כר' ירמי' הא מצי למימר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב כמו שהניח הפ"י בצ"ע, גם יש לדקדק בגמ' דקאמר ורב סבר כר' ירמי' לפמ"ש התוס' בתי' בתרא דשמואל סבר ג"כ כר' ירמי' רק דס"ל דאפ"ה פטור משום דמצי אמר הרי שלך לפניך א"כ הו"ל להגמ' לאסוקי הכי בהדיא דבמאי דמשני סבר לה כר' ירמי' לא משני מידי כיון דשמואל סבר ג"כ כר' ירמי'

(ה) ונלפענ"ד ליישב כ"ז דוודאי היכא דשייך קלבד"מ י"ל דלא שייך כלל לתקן שלא יהא כל אחד ואחד הולך כמ"ש הפ"י ג"כ וכי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו רק כיון דכבר תקנו על היזק שא"נ היכא דל"ש קלבד"מ, ממילא נכלל בכלל זה שיתחייב אשעת הגבהה אפילו היכא דבשעת נסוך קלבד"מ דכיון דתקנו שיהי' חייב על היזק שא"נ אף דמן הדין ל"ש היזק ה"ה דמצי לחיובי אשעת הגבה' ואף דהוי לא שכיח י"ל כיון דגזרו על מטמא דהוי ג"כ ל"ש ממילא אין לחלק אף דמנסך הוי יותר לא שכיח כיון דמתחייב בנפשו מ"מ י"ל דאין לחלק כולי האי בין ל"ש טובא לל"ש פורתא בתקנת חכמים, ולפ"ז מיושבים כל הקושיו' הנ"ל דקושיא הראשונה למה לא תקנו בכ"מ דאמרינן קלבד"מ שיתחייב משום שלא יהא וכו' מיושב בפשוט דלעשות תקנה בפני עצמו דלא נימא קלבד"מ משום שלא יהא לא הוצרכו לתקן דממילא לא יעשה כן משום קלבד"מ, והא דגזרו במנסך לחייב אשעת הגבהה היינו משום דנכלל בגזירת מטמא, ואף דמנסך קלבד"מ מ"מ חייב אשעת הגבהה ולפ"ז מיושב ממילא קושי' השניה של הפ"י דהו"ל להגמ' לומר בבב"ק מעיקרא סבר כשמואל ואח"כ כרב, דלפ"ז א"א לומר כן דאי הוי סברי מעיקרא דאין סברא לחייבו אשעת הגבהה א"כ הא דלבסוף אמרו אף המנסך היינו משום דרצו לעשות תקנה במנסך לחייבו משום שלא יהא וכו' דליכא למימר דממילא נכלל בגזרת מטמא דהא חזינן דלא נכלל דהא מעיקרא ל"א מנסך אלא ודאי דרצו לעשות תקנה חדשה בשביל מנסך לחוד וא"כ תיהדר קושית הפ"י הראשונה לדוכתי' למה לא עשו תקנה בכ"מ דאמרינן קלבד"מ וע"כ הוצרך הגמ' לומר מעיקרא סברי כר' אבין וע"כ לא היה אפ"ל דמנסך נכלל בכלל מטמא דהא מנסך איכא לפטורי משום קלבד"מ אף אשעת הגבהה אבל לבסוף דסברי כר' ירמי' היינו דס"ל דדין דאורייתא הוא כך שלא לומר הגבהה צורך ניסוך א"כ ממילא חוזר וניעור להיות מנסך בכלל מטמא אבל לא שעשו תקנה חדשה בשביל מנסך, ולפ"ז מיושב גם כן הדקדוק הנ"ל דלא מפרש הגמ' טעמא דשמואל כיון דאף הוא סבר כר' ירמי' לפי תי' בתרא של תוס', ולפ"ז מיושב היטב כיון דאסיק הגמ' דשמואל ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ בע"כ דהוצרכו לתקן במנסך בפני עצמו דל"ל דהוא בכלל מטמא דהא לא יליף קנסא מקנסא וע"כ קאמר שפיר אף דסבר כר' ירמי' מ"מ מהכ"ת לתקוני במנסך בפני עצמו לחייבו אשעת הגבהה כיון דקלבד"מ לא תקנו בשביל זה כמו דלא תקנו בכ"מ דקלבד"מ, אבל לרב דס"ל ילפינן קנסא מקנסא י"ל שפיר כנ"ל דהוי בכלל מטמא, ולפ"ז צ"ל הא דקאמר הגמ' לקמן ואי תני מנסך משום דמפסיד לי' לגמרי ולפמ"ש כאן א"א למיתני מנסך לחוד, וצ"ל ג"כ כנ"ל דהו"ל למיתני מערב דהוי יותר דומיא דמנסך ממטמא, או אפשר דלרווחא דמלתא קאמר הגמ' דל"מ למילף מנסך ממטמא ובזה י"ל קושית המהרי"ן לב שהביא הפ"י על רש"י שפי' דקושית הגמ' להא דתני אבוה דר' אבין כיון דתני מנסך למה לי מדמע ולא פי' למה לי מטמא, ולפמ"ש א"ש דמוכח דלא נחית הגמ' בעיקר הצריכותא דליתני מנסך לחוד דוודאי על מנסך לחוד לא תקנו כלל, ע"כ פי' רש"י עיקר הקושיא כיון דתני מטמא ומנסך למה לי מדמע

(ו) ועפמ"ש לעיל בצריכותא דאבוה דר' אבין נלענ"ד ליישב קושית הראב"ד על הר"מ שפסק דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת חייב בדיני אדם, והקשה הראב"ד דהא דהוצרך הגמ' לאוקמי ע"מ שתינק ותדוש היינו אליבא דחזקיה אבל לדידן ל"צ לבא לתי' הגמ', ואף דקשה אליבא דידן ג"כ למה