חמדת שלמה חלק א קא

סוגיא דהיזק שאינו

ניכר

(א) שם מתני' המטמא והמדמע והמנסך וכו' עיין פ"י שהקשה וכן הקשיתי בהשקפה ראשונה למה לא תקנו בכ"מ דאמרינן קלבד"מ דיתחייב משום שלא יהא כל א' וא' הולך וכו' ותי' הפ"י לא נתחוור לי דלכאורה במנסך אינו מוכרח דלאזוקי קא מכוון רק שעושה כדי לעבוד ע"ז דאלו היה ידעינן שכוונתו לאזוקי לא היה נאסר היין כדאי' בחולין (דף מ"א ע"א) אבל ישראל לצעורי מכוין ובע"כ דמיירי בישראל מומר או בהתרו בו (כדאי' בחולין) דמזה מוכח דכוונתו לעבוד ע"ז וא"כ שפיר איכא למיחש דינסך בינו לבין עצמו ונהי דלא יהיה נאמן מ"מ ישתה הישראל יין נסך וס"ס מאי הועילו בתקנתן [ועיין בחו"מ במוכר דברים האסורים מדאורייתא דצריך להחזיר הדמים, ובל"ז הדבר תמוה דיתקנו משום הפסד ממון ועי"ז ינסך בינו לב"ע ויבא לידי איסור דאורייתא, והא דמשני הגמ' לקמן אליבא דחזקי' לקו' א"ה אפילו מזיד נמי השתא לאזוקי קמכוין ולפמ"ש לא תי' הגמ' כלום על מנסך דל"ש לאזוקי קא מכוין, אך לפמ"ש הפ"י בעצמו דבמזיד אינו נאמן במנסך בינו לב"ע א"כ ל"ק קושי' הגמ' על מנסך כלל רק דבשוגג שייך שפיר כדי שיודיע דבשוגג נאמן לאסור וקצת יש להוכיח מזה שיטת הרא"ש (ביו"ד סי' ד') דאף באית ליה שותפות אמרינן לצעורי קא מכוין דאל"כ בשותפין הדרי קושי' לדוכתי' למה יהיו מזידין חייבין יפטור משום כדי שיודיע דבשלמא במומר ל"ק די"ל דלא מהמנינן לו כתי' הפ"י אבל בשותפין דמיירי אפילו באינו מומר קשה למה לא יהיה פטור משום כדי שיודיע לפ"מ דמשמע דאף במנסך נאמן אף דלכאורה י"ל אין אדם משים עצמו רשע ולכאורה מוכח כן מפיגול דהוי דאוריי', אמנם כן נלענ"ד דע"כ ל"א להר"מ דאף באית ליה שותפות ל"א לצעורי קא מכוין רק היכא דחזינן דניסך וכיון דעשה מעשה ביין שלו וודאי לא כוון לצעורי אבל היכא דל חזינן רק דהוא אומר שניסך במזיד אמרינן דלא ניסך כלל רק שאומר כן לצעורי [וע"כ אף להר"מ ל"ש לאפטורי משום כדי שיודיע]

(ב) והנה לכאורה היה נ"ל להוכיח דחזקי' ס"ל מערב דהא לדידיה מצינן לאצרוכי לאפטורי דאי הוי תני מטמא ומדמע הו"א משום דלא מפסיד ליה לגמרי מש"ה פטור בשוגג ולפ"ז מוכרח בע"כ דס"ל מערב דהא אי הוי מצינן מערב לאצרוכי אליבא דרב הוי ס"ל מערב כדמשני הגמ' דמש"ה ל"ק רב מערב משום דהיינו מדמע אבל בלא"ה הוי יותר מסתבר לומר מערב וא"כ לחזקי' דאיכא לאצרוכי ממילא אמרינן לדידיה דהיינו מערב ועיי"ש בפ"י שכ' להיפך ולפמ"ש אין דבריו מוכרחים ואדרבא מוכרח להיפך] והנה לכאורה י"ל דע"כ לא מקשה הגמ' לרב מ"ט ל"א מערב אע"ג דפשטא דמלתא משמע מנסך ממש, היינו משום דלדידיה צריכין לומר מדאגביה קני' וכן משמע מסידור קושי' הגמ' דמעיקרא פריך מ"ד מערב מ"ט ל"א מנסך ואח"כ מקשה להיפך, ולפ"ז י"ל לפמ"ש התוס' דנהי דקני' מ"מ יכול לומר הרי שלך לפניך רק דתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה לבסוף זה היה נראה דחוק להגמ' וע"כ הקשה שפיר לרב למה ל"ק מערב, אבל לחזקי' דס"ל היזק שא"נ שמיה היזק וע"כ ממילא א"י לומר הש"ל דחשיב ליה היזק ניכר כמ"ש התוס' לקמן (ע"ב ד"ה גזלן) וא"כ לדידיה אין דוחק לומר מנסך ממש וע"כ מצינן למימר דלחזקי' ס"ל מנסך ממש כרב וצ"ל הדברים הנ"ל דבמזיד ל"ש כדי שיודיע דלא יהיה נאמן רק בשוגג הוא נאמן וע"כ פטור משום כדי שיודיע וכמ"ש הפ"י, אך לפמ"ש המל"מ (בפ"ג מה' גזילה ואבדה) דאף למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק היכא דגזלה ועשה בידים השא"נ לא מקרי השבה וכתב בזה ליישב קושי' התוס' על רש"י בהא דאתפסתיה לתוראי דלעולם חשיב השא"נ ואפ"ה חייב דלא מקרי השבה יעיי"ש, הן אמת דאף לפי דבריו יש לחלק בין גזלן לשומר דבשלמא גזלן י"ל דחייב על שעת גזילה והיכא דעשה היזק בידים מ"מ ל"מ השבה אף דהוי השאי"נ אבל בשומר דאינו חייב רק בשביל שלא שמר כראוי וכיון דהשא"נ ל"ש היזק לא גרע משאר מזיק וא"כ שפיר הקשו התוס', אמנם באמת נראה להוכיח דאף בגזלן לא ס"ל להתו' כס' המל"מ לפמ"ש התוס' בתי' בתרא דשמואל ס"ל ג"כ הגבהה לאו צורך ניסוך הוא ואפ"ה ל"א מדאגביה קניה דיכול לומר הרי שלך לפניך וע"כ אינו חייב רק על שעת ניסוך וע"כ אמרינן קלבד"מ רק רב ס"ל דתקנו חכמים שיתחייב בשעת הגבהה אכל מה שיעשה אח"כ וזה לא ס"ל לשמואל ולפי ס' מל"מ הנ"ל י"ל דמדאורייתא חייב אשעת הגבהה כיון דהוא עשה אח"כ היזק שא"נ לא מקרי השבה ונהי דבשעה שעושה ההיזק קלב"מ מ"מ עיקר החיוב שלו הוא אשעת הגבהה וכיון דנסכו בידים אח"כ לא מקרי השבה וע"כ חייב אשעת הגבהה אשר ע"כ מוכח דהתוס' ל"ס כלל ס' המל"מ אף בגזלן, ולפ"ז יש להוכיח ס' המל"מ מדקאמר הגמ' בב"ק (דף קי"ז) מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה וקשה למה לא קאמר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף ס' כרב וכ"ר שהקשה הפ"י והניח בצ"ע ואף לפי התי' הראשונים שכ' התוס' מ"מ מוכרחים לבא למ"ש התוס' שתקנו שיתחייב אכל מה שיעשה אח"כ וא"כ למה לא קאמר הגמ' דמעיקרא לא רצו לתקן כן אבל לפ"ד המל"מ הנ"ל א"ש דאשעת הגבהה חייב מדאורייתא אם מזיקו אח"כ בידים, ולפי ס' המל"מ הנ"ל בע"כ צ"ל הא דקאמר הגמ' ורב מ"ט ל"א מערב אף דלדידיה דס"ל כר"י מדאגבי' קניה אין דוחק כלל לומר מנסך ממש כיון דל"צ לבא לס' תוס' שכתבתי לעיל וצ"ל דאפ"ה עדיף לומר מערב דלא צריך לאוקמי דמתני' מיירי דאגביה וכ"כ בחי' רשב"א, וא"כ לפמ"ש לעיל דלחזקי' מצינן לאצרוכי לאפטורי מערב כיון דמפסיד ליה לגמרי ועיין במהר"ם שיף] א"כ מוכח לחזקי' לומר מערב כי היכא דלא נצטרך לומר דמיירי באגבי' דוקא ואתי' שוגג ומזיד לדידיה כפשטי' ולא צריך לדחוקי לומר דשוגג מיירי בישראל כשר ומזיד במומר כמו שנדחק הפ"י

(ג) ולפ"ז דלחזקי' אמרינן מערב נסתר מ"ש הפלתי ביו"ד סי' ד' בישוב דברי הטור דהא דאוקי הגמ' מעיקרא דאית ליה שותפות אזל אליבא דחזקי' יעיי"ש דלפמ"ש, לחזקיה בע"כ הוא מערב וסוגיא דהתם בע"כ אזלי אליבא דמ"ד מנסך ממש. ובדרך חידוד אמרתי לקיים עיקר יסודו של הפלתי עפמ"ש רש"י שם בחולין דר"ה נקט רבצה לרבותא דאלו לא היתה רבוצה אמרינן מדאגבי' קני' והקשו התו' על רש"י א"כ מאי מקשה הגמ' ממנסך הא מנסך מיירי בע"כ דאגביה, ונ"ל די"ל ע"כ ל"ס לרש"י דאמרינן מדאגבי' קני' ואוסר דבר שאינו שלו דוקא במזיד כיון שיודע שיין נאסר בניסוך ונהי דאנן אמרינן לא כל כמינך שתאסר ייני לאונסי מ"מ כיון דאינו יכול לאסור רק משום דהוי לאונסו וע"כ מקרי גזלן בהגבהה כיון דלולי שהיה ע"י אונס נאסר היין וע"כ קנה בהגבהה וזה נ"ל כוונת התו' [ועי"ז נדחה מ"ש הגאון בעל תורת יקותיאל וכן כיון לדבריו אדמו"ר הגאון המנוח מוהר"י זצוק"ל הכ"מ יעיי"ש], מ"מ היכא דהוי שוגג י"ל דלא שייך לומר מדאגביה קניה כיון דא"י כלל שיין נאסר ע"י הגבהה וא"כ אינו מוכרח כלל שהוא נגד רצון בעל היין וכ"כ הב"מ בפ"י מה' תרומות להדיא לשיטת הר"מ דבשוגג ל"ש לומר מדאגביה קניה, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' על רש"י די"ל דקושי' הגמ' קאי על הא דקתני במנסך שוגג פטור כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו נאסר כלל ל"ש למיתני פטור וע"ז משני הגמ' שפיר דאית ליה שותפות ול"ק קושי' הפלתי מהכ"ת יתקנו חכמים במילתא דלא שכיח כהאי כיון דאף יין שלו נאסר די"ל דעיקר התקנה היה באמת בשביל אחר שאינו שותף דאפילו הכי אוסר בהגבהה כשיטת רש"י רק כיון דכבר תקנו באחר ממילא אף בשותף דהוי ל"ש ממילא חייב משום לא פלוג וע"כ הוי אמינא דאף בשוגג חייב כיון דבשותף יכול לאסור ע"כ אצטריך לאשמעינן דבשוגג פטור אבל לפ"מ דאסיק לצעורי קא מכוון א"כ וודאי אף לרש"י א"י לאסור בהגבהה כיון דאמרינן דלא כיון לע"ז כלל רק לצעורי א"כ קשה קושי' הגמ' אף על מזידין חייבין במנסך היכא משכחת לה וע"כ לא מצי הגמ' לאוקמי באית ליה שותפות דקשה דהו"ל מלתא דל"ש כמ"ש הפלתי מהכ"ת יתקנו חכמים בזה והוצרך הגמ' לשנויי במומר, אמנם עיקר דבריו של הפלתי לא נתיישב לענ"ד כלל לומר דבשותף ל"ש לתקוני כיון דאף יין שלו נאסר הוי מלתא דלא שכיחא, כיון דהוא רשע ומנסך יין במזיד לע"ז מהכ"ת ימנע עצמו מלשתות היין וא"כ לדידיה ל"ה פסידא כלל ודוחק לומר דירא דלמא שמעי ביה רבנן ומפסיד לי' מיני'

ולענ"ד היה נראה ליישב שיטת הטור ע"פ ס' הסמ"ע בחו"מ (סי' שפ"ה) דבמנסך ל"א לצעורי כיון דהיה יכול לחלוק היין ולנסך חלק חבירו בפ"ע ומ"ש הש"ך (ביו"ד סי' ד' ס"ק ה') א"כ למה לא משני הגמ' במנסך דאית ליה שותפות, י"ל ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דזה אין סברא שיתקנו חכמים בשביל הפסד ממון היכא שעי"ז יבא לידי מכשול כמ"ש לעיל (אות א') בסתירת דברי הפ"י וראיה גדולה לסברא זו דהא חזינן לחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וחייב מצד הדין ואפ"ה פטור בשוגג כדי שיודיע מכש"כ דל"ש לתקוני היכא דפטור מצד הדין שיהיה חייב אם עי"ז יבא לידי מכשול לשתות יין האסור, וא"כ י"ל דלא מצי לתרוצי באית ליה שותפות כיון דלפי סברת הסמ"ע עיקר הטעם בשותף דל"א לצעורי קא מכוין דהו"ל לחלק היין ולנסך חלק השותף בפני עצמו ובע"כ דסבירא ליה לסמ"ע דזה הוא דבר נקל לעשות לחלק היין ואם כן קשה מאי