חידוד הלכה צו

בטעימה בעלמא. [דיבורים אלו צ"ע דהט"ז אוסר בטעימה כשא"א להכיר בלחיכה בעלמא. עסק"א] ואח"כ מותר אפי' לאכילה אם ירצה להקל לעצמו וכו'. ובפרט כשקדם וסלקו קודם שנח היורה מהרתיחה דמותר מן הדין כסוגיא דריש סי' צ"ב דאז ודאי נוכל להתיר ע"י טעימה שהישראל יטעום החלב היטב דגם אז עדיין הבשר לא נתבשל כמאב"ד. ועי' בדברינו בפתיחה זעירא לבב"ח וברס"י צ"ב ולק' סק"ו

[ד] מב"מ. כלומר שנפל בשר כשר עם בשר נבלה לרוטב דא"א לידע בטעימה אם האיסור לבדו נ"ט או שההיתר מסייעו ובעינן ס' דוקא נגד האיסור אבל מה שנרגש טעם מין בשר אין איסור דלא גרע מזוז"ג במעמיד ומחמץ דכשהאיסור עם ההיתר גורמין מותר. ומכאן ראי' לדברינו בשער התערובות ח"ג פ"א לסתור חשש הפמ"ג לומר כיון דחיך אוכל יטעם יהי' צריך ס' נגד הכשר ג"כ. וע"כ לומר כן דאל"כ איך שייך דין זה דמב"מ דאם ביבש הא די ברוב ואם לח בלח כגון חלב טמאה בחלב טהורה זה רק מדרבנן בעינן ולא מה"ת. ועוד דעיקר שיעור ס' נלמד מזרוע בשילה ושם ניכר טעם הבשר והזרוע בפ"א ברוטב ע' ביאור הגר"א כאן אות ו' וע"כ דלא חיישינן לטעם ההיתר ששוה להאיסור ובפרט לדברינו שם מטעם זוז"ג

[ה] בס'. ואם נפל חמאה או חלב קרוש וניתך ונעשה לח לא משערינן כשיעורו אחר התכה רק כשיעורו בקשיותו דהיינו בכזית ולא ברביעית ואם היה מהותך בשעת נפילתו משערין כלח. והמורה ישער במדידה כשאין שוין וכשטבען שוה השוקל משובח. וכשנפל בשר שור בין בשר עגל התפוח יכול לשער במדידה וכן להיפוך כמתני' דטהרות

סעיף ב

אם נתערב [ו] מב"מ ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד על שיעורו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע וכו' אסור: הג"ה. ולענין מב"מ אזלינן [ז] בתר שמא וכו'. אבל אם נתערב בא"מ ונשפך וכו' אפי' יודע שהיה רובו היתר [ח] אסור. ואם [ט] נתערב במינו וא"מ ונשפך וכו' ונודע לו שהי' במינו דוב [י] רואין את שא"מ כאלו אינו והשאר [יא] מינו רבה עליו ומבטלו

[ו] מב"מ ונשפך. גם מכאן ראי' למ"ש בסמוך סק"ד דנפל שני חתיכות בשר ואחת מהם נבלה לרוטב דבטעימה א"א לידע כיון דעכ"פ הטעם בשר ברוטב ורק דבעינן ס' נגד חלק האיסור ברוטב וכשנשפך ממנה אחר שנתקררה וא"י אם בהיותן רותחין הי' ס' או לא כיון שגופי החתיכות הי' בהיתר רוב ניתר מה"ת וניתרה הרוטב נ"כ אף שנרגש בה טעם אותו המין וכמו שהוכחתי מזרוע בשילה לעיל בסק"ד ובפתיחה

[ז] בתר שמא. כבר כתבתי בפתיחה דרך פשר דבר להשקיט קושית הש"ך מן הרמ"א דבדברים שאוסרין ביותר מס' במינו כגון תרומה ערלה וכ"כ ושביעית אזלינן בתר שמא דלא שייך במינו הרגש טעם דאין אוסרים ביותר מס' אלא במינם אבל כל איסורין שהא"מ חמור בהם מבמינו וכשהם במינו די ברוב וכשהם בא"מ בעינן טעימת קפילא או ס' ודאי דאזלינן בתר טעמא. ולזה מרמז הרמ"א כאן וה"ק ולענין איסורים שמינו חמור בהם מא"מ אזלינן כתר שמא ובזה"ז נ"מ לענין דשיל"מ וכה"ג. ובסק"ח אבאר דברי הרמ"א באופן אחר

[ח] אסור. הכרו"פ הקשה דבא"מ שהטעם נרגש וא"י אם הי' ס' ליטעמי' קפילא ארמאי. ותי' שהיתה תבשיל של ירקות ונפל שם כזית בשר שחוטה וכזית נבלה דכשיטעום ודאי ירגיש טעם בשר ורק אם הי' יודע שיש ס' הי' מותר אף שעדיין נרגש טעם בשר. ולדברינו לעיל דגם דין דמינו מיירי בכה"ג דהי' כזית בשר כשר וכזית נבלה במים ואפ"ה כשהבשר כשר גדול קצת הותר מה"ת הכל אף שלא נתערבו קודם בישול כיון ששניהם בספק יש בהם דין ביטול אפי' אם היו בשתי עירות דגם דין אשם תלוי שמביא על שהי' שם כזית חלב וכזית שומן ואם הי' בבירור א' גדול היה פטור כמ"ש הרשב"א להשואל הובא בדברינו בריש הפתיחה מהפמ"ג ובפרט כשידוע שהשומן הי' גדול מהחלב. וא"כ אין חילוק בין דין דהמחבר לעיל דנפל למינו ובין דין זה דנפל לא"מ. דע"כ הנך שני הדינים של המחבר אין הכונה בשניהם שנתערב המינו דלעיל ושנתערב בא"מ דכאן שהיתה התערובות קודם הבישול דא"כ גם כשאין בבירור ס' אח"כ בבישול מותר להיש מתירין בסי' ק"ט ס"ב בהג"ה בלא ס' ולהמחמירין שם במחבר מותר להוסיף עד ס'. וכן אפי' בתערובות יבש בא"מ אם קודם הבישול נתערבו הי' מותר מה"ת דרק רבנן גזרו ביבש בא"מ משום שכשיתבשלו יתנו טעם וע"כ דבשני הדינים מיירי שנפלו האיסור וההיתר במים או בירקות ובמים נרגש הטעם. דאם שניהם מינו הותרו שניהם כשההיתר גדול מהאיסור והרוטב בנו"ט וכשנשפך מותר בספק. וכאן ששני הנפילות שאחד היתר ואחד איסור הם שני מינים למה יהי' אסור הלא יכול להטעימו אם יש שם טעם המין האיסור וכקושית הכרו"פ

ולתרץ הכל ע"ל ולהבין הענין על בריו נקדים עוד דקדוק קל שהוא חמור. דהרמ"א כאן בדין שכתב דאזלינן בתר שמא הפסיק בין הדבקים של דברי המחבר. דכאן כ' המחבר ג' חילוקי דינים בנשפך א' במינו והשני בא"מ והג' במינו וא"מ. והרמ"א הציג דין דבתר שמא בין ב' דינים והפסיק ביניהם. וכי לא היה יכול לכתוב דין דאזלינן בתר שמא אחר כל הסעיף כדרכו ומכ"ש כאן שהדינים מדובקין זה בזה. וע"כ דלכונה הציג הרמ"א דבריו כאן שבזה יתורצו דברי המחבר דבפתיחה הבאתי דברי הב"י דבשר וכבד הם ב' מינים וכן בשר עוף ובהמה. שור ואיל וכבש ג'. לב וכבד ובשר ג'. ובסי' ק"ז בש"ך נסתפק אם דג טמא וטהור הם ב'. ולפי"ז א"ש הכל דהרמ"א מרמז לנו בזה דדעת המחבר בזה דכל מילי דממליך עליו השליח לאו מינו הוא כפלוגתת ר"ע וחכמים בנודר מן הירק אם אסור בדלועין

ולפי"ז נבין כל דברי המחבר בכל ג' דיניו. א' כשבישל בשר שחוטה עם בשר נבלה ברוטב. וידוע דכיון דדרך בישול בשר במים לעשות רוטב ממילא גם הרוטב נעשית מין בשר דכל טעם הבשר בו ולכונה זאת מבשלין בשר במים ודי כשיש בהיתר רוב להתיר גם הרוטב אף שמסופק אם הי' ס' נגד האיסור כיון שיש רוב במיני ממילא גם הרוטב מותרת. וקודם דין ב' הקדים הרמ"א להודיע לנו דעת המחבר דכל שמשונה בשמו אף שבטעם קרובים זל"ז כגון לב וכבד או בשר שור ואיל אזלינן בזה בתר שמא לקרותם א"מ וממילא נדע דדין שני שבמחבר מיירי שבישל בשר שור שחוט ובשר איל נבלה במים אז אף שנשפך ואף שבשר שור רוב נגד בשר איל האסור מ"מ כיין שאם היו מתערבים ביבש קודם בישול היו אסורים לכן אסיר כל המאכל אף שהסיר הבשר קודם השפיכה [דאם לא הסיר היו אוסרים עכשיו דעכשיו ודאי אין ס']. ולפי"ז א"ש קושית הכרו"פ דליטעמי' קפילא דכיון דקרובין הם בטעמן קריב הדבר שיטעה וגם אפי' אם יאמר שאינו מרגיש בטעם האיל המת נאמר שבמדומה אומר כן כיון דעיקר חומרתם ע"י חילוקי השמות. וגם יש קצת חילוק בטעמן אבל רק באוכלם בעין דודאי כשלועס בשיניו אז החיך מבחין בין בשר שור