חידוד הלכה צה

ואחת גדולה ואפי' נאכל אחד או נאבד קודם שנודע מותר השאר כיון שהי' הספק על שלשתן

הפ"מ מביא בשם הב"י דבשר וכבד הם ב' מינים. בשר עוף עם של בהמה ב' מינים. שור עז ואיל ג' מינים. לב וכבד ובשר ג' מינים. וע"ז כ' הפ"מ דרק לענין איסורי משהו אזלינן בתר שמא אבל באיסורי טעם כל הנך טעם אחד הם. מיהו בסי' ק"ט בש"ך סק"ח משמע דאפי' מיני עופות משונים חלוקין בטעמן. ובסי' ק"ז נסתפק הש"ך אם דגים טהורים עם טמאים הם ב' מינים. ואם דם בהמה בטל בדם דגים. מיהו מפסוק דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרינן בידוע שדם הפר מרובה וכו' משמע דמינו הוא דמשם מוכיח ר"י דמב"מ לא בטל. ובמנחות דכ"ח אמרינן דר"י אזיל בתר חזותא. אלמא דע"י ששניהם אדומים נחשבין מינו. וערש"י בחומש בפסוק ויטבלו הכתונת דדם אדם דומה לדם עזים משמע דדם שעיר משונה מדם שור וצ"ע. וחלב בחלב צ"ע אם הוה מינו. מיהו עכ"פ כתבתי לעיל דדין לח בהם ובעי ס' אבל נ"נ לא אמרינן בלח. וע"ל בחלק לח ובמש"ש

פ"ה. בענין איסורין מבטלין זא"ז. אזלינן בזה בתר טעמא. מיהו גם בעינן שיהי' משני שמות של איסור וח"ז בשר וח"ז חלב לנ"ט ירקות אף דאין כאן טעם בשר ולא טעם חלב ומעולם לא נצרפן להיותן איסור א' ומה"ת הכל מותר רק מדרבנן יש לאסרם. מיהו נ"ל שיכול להוסיף עד ס' נגד שניהם. ומב"מ שוים בטעמא וחלוקין בשם איסורן כגון זית נבילה ושני זיתים טריפה כ' הפ"מ שטעם שניהם שוה אף שחלוקין בשמן איכא איסורא ע"ש

פ"ו. בדיני נט"ל. אם נפסל מאוכל אדם לגמרי מותר מה"ת אפי' לאכלו בלא תערובות ומדרבנן עדיין אסיר אא"כ בתערובות ואז מותר אפי' בפגם קצת ואפי' אם האיסור עצמו מושבח רק שהתערובות פגמו. מיהו אם גם אינו ראוי למאכל אדם מותר אף שהאיסור רוב. ואם הוא עדיין ראוי למאכל אדם בעינן היתר רוב. וכ"ז באם האיסור בעין אבל טעמו אין אוסר אפי' ראוי למאכל אדם אפי' האיסור רוב דא"א שיהי' פליטתו רוב. וכאן לא מחמרינן כמו במושבח להצריך ס' נגד כולו משום דלא ידעינן כמה נפק מיני' אלא אמרינן סתמא אין הפליטה רבה כ"כ

ודברים הפגומין וגם מאוסין ועוד הסריחו ונפסלו מאוכל אדם צריך ג"כ רוב היתר נגדו כיון דהאיסור מאיס ואפ"ה אסרתו התורה מה יוסיף הסרחון וצ"ע

בפסח אסרינן גם נט"ל ומ"מ כשיפסל מאוכל אדם לגמרי מותר בתערובות באכילה ובלבד שלא יהא ראוי לחמץ אחרים כשאור. ובזה חמיר איסור בל יראה מאיסור אכילה דעדיין עובר אב"י עד שיפסל לכלב. ובגיפרעסטי הייווין שלנו עובר כיון שראוי לחמץ ובנתנו לעיסה עובר על רל כזית מהעיסה אף שגוף ההייווין אין ראויין לאוכל כלב

כל נט"ל אם המאכל יש בו רוב חריפות אסור דמחליא לשבח. ובנפסל מא"א אף ד"ח אסור

עפמ"ג בד"ה עוד הביא קו' הרשב"א דדייק דחריפות אין אוסר מה"ת בנט"ל דאל"כ הי' אוסר כלי מדין אפי' אב"י מטעם שמא בישל העכו"ם ד"ח. אמנם למ"ש החו"ד בסי' צ"ה דחריף אין מועיל רק בבישול של עכשיו ולא בבישול של שעת איסור א"כ ליכא חשש זה דאפי' אם בישל עכו"ם ד"ח אם הישראל יבשל דבר שאינו חריף אחר מעל"ע מותר. גם הש"ך בסי' קכ"ב כ"כ. וצ"ע שיהיו דבריהם סתורים משיטת הרשב"א. וי"ל דהרשב"א ה"ק שמא יבשל הישראל ד"ח. ובסי' ק"ג אבאר

סליקא פתיחתא ובעזר השם נכנס לטרקלין ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה וממילא ישמחו חבירי

סימן צח סעיף א

איסור שנתערב בהיתר מין בא"מ כגון [א] הלב שנתערב בבשר [ב] יטעימנו [ג] עכו"ם ואם אמר שאין בו טעם חלב או שאומר שי"ב טעם אלא שהוא פגום מותר וכו'. ואם אין שם עכו"ם וכו' משערין בס'. וכן אם הוא מב"מ [ד] דליכא למיקם אטעמא מש משערין בס'. (ואין אנו נוהגים לסמוך אקפילא ומשערין [ה] הכל בס')

[א] חלב. בצירי דהוא א"מ לבשר ומיירי בבשר כחוש אבל אם הבשר שמן יש לצדד דהוה מינו. מיהו לדידן גם במינו צריך ס' בבישול כמו שאבאר לק' סק"ד. ובשר כחוש עם שמן הוה תמיד מינו

הפמ"ג הביא מעשה שהתיכו יורה חמאה ונפל לתוכו עוף חי ומת שם. ומסיק דלאכילה בעינן ס' ובהנאה אף אם נפל גדי מותר משום דהוה דרך טיגון ולא בישול. מיהו אם הי' נפל גדי בחלב כה"ג ג"כ יש להתיר בהנאה אף דהוה דרך בישול דהאיסור מתחיל אחר שמת שם ונבילה בחלב אינו דאורייתא לענין הנאה וגם דרך עירו מסתמא לא נתבשל כמאב"ד וגם נתבשל עם פרשו שבקרבו והוה פגום. מיהו הפמ"ג סי' פ"ז הסכים דנבילה בחלב הוה בהנאה דאורייתא לכן יש לצדד מאינך טעמי ליהנות מהחלב אבל ליהנות מהגדי יש להחמיר. ולענין א"א חל על איסור י"ל דכאן הוה איסור בת אחת. ואם הוציאו קודם שנתבשל בשרו דרך עורו כמאב"ד פשוט שהכל מותר בהנאה ולאכילה בעינן ס' נגד בשרו. ועורו ועצמותיו ופרשו מצטרפין להתיר להמחבר בסי' צ"ט וכאן לכ"ע יש להתיר בכה"ג מכ"ש דכולם פוגמים וגם צריך ס' נגד הדם שבו:

) [ב] יטעימנו עכו"ם. הט"ז הביא דברי הדרישה דמדאסור לישראל לטעום ש"מ שגם כשקונין בשר מהקצב ונסתפק אם נמלח דאסור לטעמו בלשונו. והט"ז תמה עליו מלעיל סי' מ"ב בספק חסרון המרה דמותר ללחוך בלשונו לידע אם טעם מר בכבד. ומסיק דבמקום שירגיש בטעימה בלשון בלא לעיסה מותר ושאני הכא דצריך טעימה ממש להרגיש אם יש טעם חלב בבשר. זת"ד. ולפי"ז בספק נמלח דדי בטעימה בלשון יהי' מותר. ולי קשה כל דברי הדרישה דהא בטעימת בשר חי אין שום איסור דהא בשר חי מותר באומצא. ובבירור יכול גם לאכול קצת וידע אם נתכשר לבישול. ועוד דהיכי משכח"ל במה שמצייר שקנה מהקצב ונסתפק אם נמלח הא בסי' ס"ט איתא שהי' מנהג הקצבים להדיח הדחה א' אבל לא למלוח. ועוד דאם הקצב מלחו מסתמא הדיחו גם אחר המליחה דאל"כ יאסר כשיקנה הבע"ב בעודו במלחו ויניחו בכשא"מ [אטו מעשה דרש"י שבסי' ס"ט כ"כ נהגו?] וא"כ איך ירגיש בטעימה אם נמלח כיון שהדיחו אח"כ והסיר המלח. ואם יכול להרגיש קצת אבל לזה צריך טעימה ממש וגם להט"ז אסור. והדרא קושיתי ראשונה דמותרת באומצא. וצ"ע לעני כמוני

[ג] עכו"ם. ובנדרים יטעום ישראל ובתרומה יטעום כהן [בא"מ דבמינו בעינן ק"א]. וכן בצנון שנחתך בסכין חולבת וכ' החו"ד דוקא אחר שסילק גוף האיסור ואין שם רק הטעם אבל בעוד הבעין בתוכו אין סומכין אפי' אישראל ובעינן ס' דוקא. עכ"ל. וצ"ע דדין דכאן דנתערב חלב בבשר בבישול א"כ נמחה החלב דאל"כ ניכר ומסירו וא"כ יש הבעין. ועשו"ת ב"א בנפל בשר ליורה חלב וסלקוהו מיד ונאבד מעט מהבשר וא"א לשער כמה הי' בו בתחלה דנסמוך אקפילא עכ"פ לענין הנאה. או אפי' אישראל