חידוד הלכה צד

הפ"מ נסתפק בנפל זית היתר וזית איסור לתוך ס' זיתי ירקות [בדפוס איתא ח"ז וח"ז לס' וזהו טעות וצ"ל זית וזית או צ"ל לשלשים] מי אמרינן כיון שיש ס' נגד האיסור די. א"ד כיון שעכ"פ עכשיו נרגש טעם של מין האיסור עדיין אסור. ומסיק דמדינא שאם יש בחלק ההיתר משהו יותר מחלק האיסור אז האיסור נתבטל מה"ת רק שעכשיו נפל לא"מ אמרינן סלק הא"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ומותר כשיש ס' נגד האיסור לבד [וזה תמוה דכשיש רוב במינו י"א דגם ס' א"צ בבישול. עס"י ק"י ס"ב בהג"ה. ולהאומרים דבעינן ס' יכול להוסיף עד ס' בידים ע"ש. ורק בנפלו שניהם בב"א לירקות ולא נתערבו קודם ביבש ובעודן בירקות אין להם ביטול זה על זה]. ואפי' בנשפך וא"י אם יש ס' כיון שהי' במינו רוב ורק במחצה או שהי' האיסור רוב ויש ס' נגד האיסור לבד אם נאסור ע"י הרגש טעם של מין איסור. זת"ד. וק"ל כיון שלא מצא היתר גם בהי' ההיתר רוב רק ע"י סלק א"כ ע"כ שלא נתערבו הזיתים קודם שנפלו לירקות דא"כ כבר נתבטלו ומבואר בסי' ק"י לי"א דגם ס' א"צ ולהמחמיר שבמחבר שם יכול להוסיף עד ס'. ורק שנפלו הזיתים זה בפ"ע וזה בפ"ע א"כ גם בשוין או אפי' אם האיסור יותר נאמר להיפוך רואין המינו כאלו אינו והא"מ מבטלו בס' כשנפלו בב"א. ובפרט אם נפל האיסור קודם והי' ס' ונתבטל פשיטא שאין ההיתר של אח"כ מעורר איסור. ועיקר דין דסלק למדו מדעת ר"י דס"ל מב"מ במשהו ואמרו דוקא במינו ממש אבל אם יש שם גם א"מ אמרינן סלק המינו. ומזה למדו הפוסקים לדידן דא"מ חמיר לומר סלק הא"מ. וא"כ כשיש אופן לומר סלק המינו פשיטא דאמרינן סלק

אמנם בעיקר ספיקתו אם נרגש הטעם ע"י ההיתר אם לאסור. נ"ל למיפשט מדין זוז"ג שמותר אפי' במחמץ ומעמיד החמורים דאין מועיל בהם ס' מכ"ש באיסורים שמועיל בהם ס'. וא"ל שאני מחמץ שחומרתם רק מדרבנן אבל טכ"ע דאורייתא לשאר פוסקים. גם ז"א דהא דברים דעבידי לטעמא יוכיחו שעיקרם ג"כ למעלה מס' מה"ת לי"א ולי"א מדרבנן אף שנרגש הטעם ביותר מס' ואפ"ה ס"ל דהתורה לא אסרה מעולם בשום דבר ביותר מס' כלימוד דזרוע בשילה. וא"כ מכ"ש כשטעם האיסור אינו נרגש כלל שהרי יש ס' נגדו ורק שנרגש טעם המין. וכיון שעכ"פ מה"ת לכ"ע אין כאן איסור ובדרבנן לכ"ע יש ההיתר דזוז"ג. ובדברינו בסי' צ"ח סק"ד הוכחתי מהמחבר דמותר כשיש ס' נגד האיסור. ע"ש באריכות נפלא

פ"ב בדיני ברי' וחהר"ל ובע"ח וכעדשה משרץ דהם בכ"ש. כל שלמעלה מס' הכל מדרבנן דמה"ת אפי' תרומה וערלה וכ"כ בטילין ביבש ברוב ובלח בא"מ בנו"ט ורבנן הוסיפו מעלות ואמרו בתרומה בק"א וערלה וכ"כ בר"א. אמנם דברים החשובים כברי' וחהר"ל ובע"ח אף בא"מ בכ"ש. ובסי' פ"ז הבאתי ד' הרמב"ם דכל איסורי משהו במינם דוקא ע"ש באריכות

והנה תנאי ברי' יתיחסו לה ה' תנאים והם. א' שיהי' שלם ואם נחתך או נתרסק בטל. ואם נחתך מעט ע"י בישול יש להחמיר. ובנתרסק אפי' מעט בטל גם ע"י בישול. ב' שיהא תחלת יצירתה באיסור. ג' דכשיחתוך יהא שמו עליו. ושיהא בו פ"א בריית נשמה. ושיהא איסורו מחמ"ע. ומשמע מאחרונים דגם באיסור דרבנן י"ל דין ברי'. ואמה"ח כשאין עליו כזית בשר צ"ע אם דינו כברי'. וכעדשה משרץ אינו כברי' ולכן אם נימוח וא"א להוציאו במסננת יבואר בסי' ק"ד

בע"ח אין בו שום תנאי רק כשהוא חי וכשמת נקרא בריה ואז צריך תנאי ברי'. ולפי"ז כל בע"ח אפי' חסר לו איברים כיון שעודנו חי לא בטל וצ"ע

חהר"ל י"ל ב' תנאים. שיהא איסורו מחמ"ע ולא כשבלע איסור ורק בבב"ח כשבלע בשר את חלב נעשה איסור עצמי וי"ל חומרת חהר"ל ושיהי' מוכן לכבד בו בלא שום תיקון. ואם חסר לו תיקון ונודע קודם תיקונו נתבטל. ובסי' ק"א בקו"א אבאר בס"ד איזה תיקון מונעו מחומרת ר"ל ואיזה אינו מונע. ואם נתרסקה צורתו בבישול ואינו יפה לכבד בטל. ואם נתערבה חתיכה של איסור הנאה כבב"ח בין חתיכות נבילה שאינה רק איסור אכילה וכה"ג אם נאמר ראוי לכבד לנכרים יבואר בסי' ק"א וצ"ע. והתוס' חולין קי"א בד"ה שאני כ' דאם אינה ראויה לכבד רק לכהנים אין בה חומרת ר"ל דהכהנים אין מחזיקין טובה להמכבד אותם בדברים שאסורין לזרים וא"כ י"ל דכשראוי לכבד לנכרי שמחזיק טובה הוה ר"ל אבל צ"ע מפסוק לא תחנם דשבעה אומות

דשיל"מ יש בו ג' תנאים. א' שיבוא המתיר בלא שום הוצאות וטירחא כגון שבא ההיתר לזמן כביצת יו"ט. או שבידו להביא ההיתר כנדר ע"י התרת חכם. ב' שיבוא ההיתר בודאי לאפוקי ספק טריפה ושאני נדרים דמצוה לאתשולי והוה יותר כודאי. ובמקומם אבאר. ג' שכשיבוא ההיתר ישאר לעולם לאפוקי חמץ אף שמותר אחר פסח אבל לשנה הבאה יחזור לאיסור. ולענין טעם של דשיל"מ אם בטל יבואר בסי' ק"ב

הפמ"ג נסתפק אם בטל דשיל"מ לענין היתר כולם בטלטול אם נדמהו למשא של נבלה שאין לה ביטול. ועי' צל"ח ביצה בסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט לתנור. וגם בר"פ שם העלה דטלטול לא שייך בה חשיבות דדשיל"מ. דדוקא לאכילה דאינו אוכלה רק פ"א אמרינן לו עד שאתה אוכלו היום באיסור המתן עד זמן ההיתר ותאכלנו בהיתר. אבל בטלטול דאפשר היום וגם למחר דלא כליא בטלטול פ"א לכן מותר עכ"פ ע"י ביטול ודפח"ח. ובחידושנו לביצה הארכתי יותר

פ"ג. מהו נקרא לח ומהו יבש. קמח בקמח הוה לח והקשה הפ"מ הא סתם קמח אינו ראוי בלא בישול או אפיה ואז יהיב טעמא ממילא גם אם נדונו כיבש. ונ"ל דאם נחשב הקמח כיבש קודם לישה והי' בטל עכשיו ברוב ממילא הי' מותר ללוש ולאפות עכ"פ ע"י ריבוי עד ס' להמחבר בסי' ק"ט ולהמקילין שם בהג"ה אפי' הוספה א"צ. אבל אם נדונו כעת כלח צריך עכשיו ס' בגוף הקמח. וכן אפר מקלה הוה לח [ונ"מ לאפר הקדש או ע"ז] ושומשמין וחרדל יבש. ונ"ל דגם סובין מקמח הוה יבש. ומלח מלול צ"ע. והכוונה דאם נחשבהו ליבש אף דעביד לטעמא אבל כשנאבד הטעם בטל. וע"י הביטול נאמר על הטעם הנרגש זוז"ג כמ"ש לעיל בחקירת הפמ"ג בשני זיתים א' איסור וא' היתר דדי בס' נגד האיסור משום זוז"ג אבל אם נחשבו כלח יש לאסור במינו אטו א"מ כשאר לח. אבל לענ"ד א"א לומר כן. דגם אם נחשבו כלח לא שייך במלח לגזור מינו אטו א"מ דגם בא"מ אין המלח בטל בס' אלא כשיעור הרגש טעמו ואיך נוכל לגזור במינו בשיעור גדול כזה דמלח במלח לא שייך בו נ"ט ואיך נגזור על דבר דלא עביד לטעמא משום א"מ דשם עביד לטעמא ואוסר עד אלף. וגזירה כזאת לא מצינו. ע"כ נ"ל דמלח בעצמו לא שייך בו איסור אלא ע"י בלע והבלוע שבה אין לה חומרת עביד לטעמא. ובמקומו אבאר יותר. ולכן אם מלח בלע דם ונתערב במלח אחר ימלח בהם בשר והמלח בלא"ה טבעו להוציא דם. ואם נפל לתבשיל מותר בס' נגד הדם ונ"נ לא שייך כאן כי דם שנמלח אינו מה"ת וגם מלח בפ"ע אינו מאכל ואינו ראוי לגר. ודבר שאינו בעצמו מאכל לא שייך בו משום לתא דבב"ח לגזור עליו דין חנ"נ. ויבש ביבש דבטל ברוב צריך להיות כל הרוב בגדר הספק ואז א"צ שיהיו מעורבין ממש אלא אפי' שתיהן בשתי עירות